לפני יומיים צייץ ראש הממשלה בטוויטר ש"ישראל לא תהיה מדינת הלכה", כתגובה להצהרות של ח"כ סמוטריץ' שהוא יפעל להכפפת המדינה לדין תורה. ובכן, כנהוג לומר במחוזותינו: החלק הראשון לא נכון, והחלק השני לא יהיה. אני לא יודעת לצפות את העתיד, אבל אני כן מכירה את ההווה בשנת 2019 במדינת ישראל, וכאן בהחלט מתקיים לו בנחת מיקרוקוסמוס של "מדינת הלכה".

ברוכים הבאים לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953. בהתאם לחוק שהעביר בן גוריון כשסמוטריץ' עדיין לא היה בתכנון, מדינת ישראל מחזיקה בערכאה שיפוטית שנשים מנועות מלכהן בה כשופטות ולרוב אפילו כעדות. למען האמת, אם אתה לא גבר יהודי חרדי - ולעתים נדירות גם חרד"לי - לעולם לא תקבל מינוי מטעם הוועדה למינוי דיינים, שאגב יושבים בה גם פוליטיקאים חילוניים.

באותו מיקרוקוסמוס גרים בכיף דיונים בעניין ילדים ממזרים. נשים עגונות, נשים קטלניות (ששני בני זוג שלהן נפטרו בחייהן ועל כן נאסר עליהן להינשא לגבר שלישי), מינקת חברו ומעוברת חברו (נשים שמנועות להינשא עד שילדם מגיע לגיל שנתיים) ונשים שנחשדו בבגידה, כל אלה מתחננות שיתירו להן להינשא. 

כאן נשים ממתינות שנים ארוכות לפני שבית הדין יפסוק שהן זכאיות להתגרש. ולעיתים עוד נצח עד שאחרי פסיקת בית הדין הבעל נעתר לתת להן גט ולשחרר אותן מנישואין לא רצויים. כאן, אם איתרע מזלך ובן זוגך נפצע קשה והוא בתרדמת - את תמשיכי להיות נשואה לו למשך כל חייך. כאן אפילו תאבדי חלקים מרכושך, אם בעלך יגיד את המילים הנכונות בפני בית הדין.

כאן גיליתי שההלכה שהייתה אהבת חיי עלולה להידרדר לממדים מפלצתיים כאשר מערבבים אותה טוב טוב עם כוח ופוליטיקה.


אולי היינו מצפים שבתי הדין הרבניים שקיבלו את כוחם ממדינה דמוקרטית יבקשו להתאים את ההלכה למציאות של 2019, שבה ברור לכל שנשים הן בנות חורין. משהו סטייל הניסיונות המאוחרים של סמוטריץ' לבאר את דבריו ולהפיס את דעתם של הזועמים כשהסביר שההלכה בהחלט עשויה להתקדם בהתאם לתקופה שבה אנחנו חיים.

אולם אם נסתכל על מודל מיני-מדינת-ההלכה של בית הדין הרבני, נגלה שבמידה רבה לא רק שההלכה לא הותאמה למציאות עם השנים, אלא בית הדין אף לקח חלק בניתובה למקומות קיצוניים ומחמירים, לעיתים ללא אח ורע בהיסטוריה של ההלכה.

כך למשל חידש בית הדין הרבני בשנת 1995 לראשונה שאישה צריכה לשלם בתמורה לקבלת הגט, אפילו אם יש לה עילת גירושין (בהסתמך על דעת יחיד שנדחתה של מהרשד"ם, פוסק מהמאה ה-17); בתחילת שנות ה-2000 בתי הדין הרבניים פסקו באופן תקדימי שאפשר לבטל גט בדיעבד אם האישה הרהיבה עוז להגיש תביעת מזונות בבית המשפט האזרחי.

לביטול הגט יש משמעויות מרחיקות לכת, כמו למשל הכרזה על ילדיה החדשים כממזרים – ולהביא לכך שלא יוכלו להתחתן במדינת ישראל; עוד קביעה חדשנית של מערכת בתי הדין באה לידי ביטוי לפני כשבוע בהרצאתו של הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו, שטען (על פי הפרסומים בתקשורת) שכל נוסח של הסכמי קדם נישואין שמטרתם למנוע סרבנות גט אינו תואם את ההלכה. הנקודה המעניינת היא שהרב לאו, שעומד בראש מערכת בתי הדין, מבקש להחמיר עוד יותר מפסקיו של הרב עובדיה יוסף והרב זלמן נחמיה גולדברג, שני תלמידי חכמים עצומים שתמכו בהסכמי קדם נישואין.

סוגיה נוספת שבה בתי הדין הרבניים בחרו לנקוט בגישה הלכתית מחמירה ביותר היא בכל הקשור לסמכותם לאלץ גברים לתת גט לנשותיהם באמצעות סנקציות שמאפשר החוק. במשך שנות קיומו של בית הדין הרבני הישראלי, פסקי הדין שמורים על כפיית גיטין הם מעטים ואנקדוטליים.  וכך למשל לפני כשנה נחשפנו לפסיקה אבסורדית של בית הדין הרבני באשדוד שלפיה אין לכפות את הגט על אדם שניסה לרצוח את אישתו ורדף אחריה עם סכין, משום שלא ניתן לומר בוודאות שהוא התכוון להורגה.

המסקנה מהניסיון לכונן כאן דגם מוקטן של הלכה ומדינה היא שהסיפור הזה רע מאוד למי שאינו  שומר הלכה. אבל זה האובייס. מה שפחות ידוע זה שעירוב של הלכה ומדינה רע לא פחות אפילו למי ששומר/ת ומוקיר/ה את ההלכה.

הגיע הזמן להתיר את הקשר בין הלכה ומדינה. הן עבדו על הקשר שלהן מספיק זמן, ועכשיו כל אחת יכולה להגיד "זה לא את זה אני" וללכת לדרכה.

הכותבת היא עורכת דין בעמותת "מרכז צדק לנשים" הפועלת למען שוויון וחירות לנשים בדין הדתי במדינת ישראל