כל חובב מוזיקה מושבע זוכר את ההופעה ההיא שחיכה לה חודשים רבים ובסוף לא התקיימה. דפש מוד בגלל לבנון השנייה, ניל יאנג בצוק איתן, לורד בגלל ה-BDS. לא קל להיות מעריצ/ה כאן בארץ. כחובבת מוזיקה והופעות, הודעות על ביטול של הופעת חו"ל שתוכננה להתקיים בארץ תמיד מעציבות אותי, גם אם לא התכוונתי ללכת אליה אני יכולה להזדהות עם ההתרגשות שקודמת לה, עם הציפייה לראות ולשמוע ממרחק קרוב כל כך אמן או להקה שעד כה הקשבת להם רק דרך אוזניות.
הביטול של מארק אלמונד שהיה אמור להופיע השבוע בארץ הותיר אותי עם רגשות מעורבים. אלמונד כתב בפייסבוק כי הסיבה לביטול קשורה ב"הפרת חוזה מצד ההפקה". אבל לפי פרסום במאקו, אחת הסיבות לביטול היתה קשורה ללהקת החימום, "טאטו", שהיתה אמורה להופיע לפניו כחלק מסיבוב הופעות האיחוד שלה. בחלק מהתגובות לפוסט המבשר על ביטול ההופעה, עלתה הטענה כי הסיבה לכך היא העבר הפלילי של יובל מסנר, חבר להקת "טאטו", שהורשע באונס בסוף שנות ה-80 וריצה מספר חודשי מאסר בכלא.
בתקופה האחרונה, ניתן לראות תופעה מעניינת שמתחילה לקרות בעולם: מתחילים להיות פחות סלחנים כלפי אמנים, מוזיקאים, שחקנים וסופרים, שההתנהגות שלהם לא ראויה; לכאורה או לא לכאורה. אם בעבר האמנות שימשה להם כשכפ"צ, והטיעון המנצח היה ש"צריך להפריד את האמן מהיצירה" – אז לא עוד.
אם עד כה רומן פולנסקי (שמבוקש בארה"ב כבר כמה עשורים עקב אישום באונס קטינה) היה יכול להמשיך לביים סרטים ולזכות בפרסים – נראה כי גם בתחום הזה, "הממזרות שינו את הכללים": נייט פארקר, במאי "הולדתה של אומה", שסומן כפייבוריט לאוסקר ב-2016, הואשם בעבר באונס ועורר מחאה ציבורית ופמיניסטית סביב הצלחת הסרט, שככל הנראה עלתה לו במועמדות לפרס היוקרתי. נטפליקס הפסיקה את התקשרותה עם קווין ספייסי אחרי גל האשמות בתקיפות מיניות. לואי סי קיי דחה את הפרמיירה של סרטו בעקבות פרסום עדויות על הטרדות מיניות וממש לאחרונה, ספוטיפיי הסירה את השירים של R.Kelly משימות ההשמעה שלה, בטענה שיש בהם תוכן שמפיץ שנאה. R.Kelly הואשם בשנות ה-2000 באונס של קטינה בת 14 ובהפצת פורנוגרפיית ילדים. הוא זוכה בשנת 2008 על-ידי חבר מושבעים, אך גוגל קצר עליו יעלה תמונה מטרידה, שלא לומר די מחרידה, לגבי האיש. השירים שלו, שספוטיפיי מסרבת לקדם, נוטפים מיזוגניה ואלימות. בין אם מדובר בנקיטת עמדה ערכית-מוסרית או בהתאמה לעמדות הציבור המשתנות ב"עידן ה-Metoo" – מדובר בצעד שככל הידוע לי מעולם לא ננקט על-ידי חברת מוזיקה מסחרית בעבר.
נראה כי לאט לאט, מחלחלת בעולם ההבנה שלא ניתן להפריד את האמן מהיצירה: האמן הוא זה שמקבל פרסום, הכרה, כסף ומחיאות כפיים - לא היצירה. וככל שהיוצר בעייתי יותר מבחינה מוסרית והתנהגותית, כך גוברת אי הנוחות והלגיטימציה כלפיו, בין אם מדובר בעבירות מין, לכאורה או שלא לכאורה, או התבטאויות גזעניות (רק לאחרונה התוכנית שהיתה אמורה להגיש רוזאן בר ב-ABC בוטלה לאחר ציוץ גזעני שלה בטוויטר). ב-2018 הקהל כבר לא מוכן להפריד בין האמן ליצירה, והחברות המסחריות מתיישרות עם דעת הקהל, כי אחרת ישלמו על כך ברייטינג, בחרמות, ובפופולריות שלהן.
אלו הטוענים שיש להפריד את האדם מהיצירה מעלים טיעונים הקשורים לחשיבות של היצירה שלו לתרבות (איכשהו תמיד יש ל"יצירה" משקל משמעותי יותר מאשר לאישה שאנס), לכך ששילם את חובו לחברה (במידה והורשע וישב בכלא), או לחילופין בכך שלא ניתן להרשיע אדם רק על פי דעת הקהל, במידה ולא הורשע בבית משפט.
לכל אלו אני עונה שהפריבילגיה להפריד את האדם מהיצירה שמורה רק לאלו שמעולם לא נפגעו ממנו, או בכלל; שאלו שלא הוטרדו או הותקפו מינית, נאנסו, או חוו גזענות ואלימות בגלל הזהות האתנית או המגדרית שלהם/ן. לכל אלו – אין את האפשרות להפריד בין האדם ליצירה, ואני רק יכולה לדמיין לעצמי את הקורבנות של אותו אמן דגול תורן, ומה הן מרגישות כשהן שומעות את מחיאות הכפיים שהוא מקבל שם בחוץ – בביקורות בעיתונות, בהופעות או בטקסי פרסים יוקרתיים.
אז איפה עובר הגבול, תשאלו? האם דין אנס מורשע כדין מי שהואשם פעם בהטרדה מינית והתיק נגדו נסגר, או שלא נפתח בכלל? והאם עכשיו נלך 200 שנה אחורה ונחרים בדיעבד יצירות של כל מי שעמדותיו או התנהגותו לא עומדות בסטנדרט המוסרי של 2018? אין לי תשובה חותכת או חד משמעית, ואני גם לא מתיימרת להגיד לאחרים ואחרות מה לעשות.
הגבול הפרטי שלי עובר בלמחוא לאמנים האלו כפיים, ובלתרום לפרנסתם; אז לא אלך לסרט של רומן פולנסקי בקולנוע, אבל גם לא בהכרח אעביר תחנה כשיש שיר של שמוליק קראוס או זוהר ארגוב ברדיו. הרי אין לזה סוף; אלימות נגד נשים עדיין כל כך נפוצה, כך שבאמת קשה למאוד להימנע לגמרי מהיצירה של כל מי שאי פעם חטא למגדר שלי.
אני לא יודעת אם הרקע הפלילי של חבר טאטו הוא אכן הסיבה לביטול של מארק אלמונד, או שמדובר במצב הבטחוני, לחצים שהופעלו עליו מה-BDS, או חילוקי דעות עם ההפקה; אבל אני כן יודעת לומר שהמגמה שמתחילה להיות יותר ויותר רווחת בחו"ל – שבה אמנים שמואשמים בעבירות מין מתחילים לשלם מחיר אמנותי וכלכלי על ההתנהגות שלהם – עדיין לא עשתה עלייה.
אצלנו חנן גולדבלט – אנס מורשע, כזכור – שוב מקבל מחיאות כפיים על במות התאטרון, משה איבגי זכה בפרס מתאטרון חיפה בזמן שתלויות ועומדות נגדו האשמות בעבירות מין, וזוהר ארגוב זוכה עד היום למעמד בלתי מעורער ולמופעי מחווה, ואת האונס שהורשע בו ממהרים למחוק מהביוגרפיה שלו. לו רק גם הקורבנות שלהם יכלו למחוק את האונס מגופן באותה קלות. אבל אולי אני מצפה ליותר מדי, במדינה שבה חברי כנסת שמואשמים בתקיפות מיניות ממשיכים לכהן כנבחרי ציבור.