הזיכרון הראשון שלי הקשור לספר התורה הוא מחג שמחת תורה בצפת, עיר הולדתי, בשנת 1996, כשהייתי בת 6. הגעתי לבית הכנסת במטרה לשמוח עם התורה, ובמקום זאת נאלצתי לברוח מפני המון זועם בהנהגת רב בית הכנסת, רק כיוון שנשים רקדו עם ספר התורה בניגוד לאמונתם ומנהגם. לקח לי שנים לחזור ולאהוב את החג הזה ולהבין שהתורה היא גם שלי, וכי אין שמחת תורה בלי שהשמחה שלי כלולה בה.

"האם השנה ספר התורה יעבור גם לצד של הנשים ונזכה לרקוד איתו? האם גם השנה רב הישוב יצא נגד מניינים המתירים לנשים לרקוד עם התורה?"

עבורנו, ציבור הנשים האורתודוקסיות, חג שמחת תורה הוא תמיד מורכב ודורש הכנה נפשית. האם השנה ספר התורה יעבור גם לצד של הנשים ונזכה לרקוד איתו? כמה ויכוחים יתקיימו השנה בנוגע לזכותן של נשים לרקוד עם הספר? האם גם השנה רב הישוב יצא נגד מניינים המתירים לנשים לרקוד עם התורה? 

בשנים האחרונות, לשמחתנו הרבה, הולכת ומתרחבת המגמה של מנייני תפילה אורתודוקסיים בכל רחבי הארץ המאפשרים לנשים לעלות לתורה ולקרוא בתורה בשמחת תורה. בכל עיר או יישוב יש כמה בתי כנסת בודדים שכן מאפשרים את זה, אבל אין עיר גדולה בישראל - החל מירושלים, גבעת שמואל, פתח תקווה, לוד, רמת גן, תל אביב וכמובן כל ערי הפריפריה ויישובי יו"ש - שאין בה רוב של בתי כנסת אורתודוקסיים שעדיין מונעים מנשים מלקבל ספר תורה בשמחת תורה ולרקוד איתו. רבנים רבים מאוד עדיין רואים בעיה הלכתית בריקוד נשים עם ספר תורה, החל מענייני צניעות ועד ענייני נידה וסיבות אחרות. זו הנורמה. בחלק מהמניינים ספר תורה אולי עובר לצד של הנשים לכמה דקות או שהחזן עובר עם ספר התורה בעצמו ליד הנשים, כדי שיוכלו לנשק אותו - אבל חלילה לא נותן את הספר לנשים. במקומות שונים ברחבי הארץ - כמו ביישוב יד בנימין, בשכונות מסוימות בירושלים או במנייני תפילה ובתי כנסת בערים אחרות - נרשמו בשנה שעברה עימותים וויכוחים קשים סביב ספר תורה לנשים. 

השנה הוויכוחים סביב החג הטעון לא רלוונטיים. השנה, לצערנו, אף אחד לא יזכה לרקוד עם התורה. חג שמחת תורה השנה ייחגג אחרת, בצל הריחוק מהתורה הקדושה ויהיה בבחינת הר סיני: האובייקט קיים, אך אסור לגעת או להתקרב אליו, לפחות אם אנחנו חפצים להמשיך לחיות. אין ספק כי מדובר בעוד שיא של כאב ושבר סביב חגי תשרי בימי משבר הקורונה. 

גברים יקרים, אנחנו מבינות לליבכם על הצער שבריחוק השנה מספר התורה. הדבר לא קל, אך קחו את זה מאיתנו: ישנו ציבור שלם של נשים שכמהות ומתגעגעות לספר התורה בכל ימות השנה. הריחוק יוצר געגוע ותקווה הנכזבת כל פעם מחדש כי יבוא היום ונוכל לחבק את הספר, לקרוא בו ולעלות לתורה.

זמן לחשבון נפש

נשות הכותל מייצגות טוב מכולן את הכמיהה הזאת. כבר 32 שנה נאבקת קבוצת נשים דתיות מכלל הזרמים ביהדות על זכותן הבסיסית להתפלל בכותל המערבי כמנהגן, מנהג הכולל קריאה מספר התורה ועלייה לתורה. על אף שבית המשפט פסק כי תפילתנו היא חלק ממנהג המקום, רב הכותל, שמואל רבינוביץ', החליט להתחכם ולכונן "נוהל הכנסת ספרי תורה" האוסר על הכנסת הספר למתחם. זאת, לטענתו, כדי למנוע גניבות ספרים מהמקום (דבר אשר מעולם לא קרה) וכדי לשמור על תפילה לפי מנהגו של רב הכותל. לכן, בכל חודש אנחנו נאלצות למצוא דרכים מקוריות וחדשות להגניב ספר תורה פנימה, חרף האבטחה הכבדה והמאמצים הכבירים של רב הכותל למנוע מנשים את מימוש כמיהתן לספר התורה.

עבורנו, חסרונו של ספר התורה נוכח כל השנה, ברוב ראשי החודשים. גם כאשר הצלחנו לגבור על החושך ולהכניס ספר תורה לכותל, הדבר מלווה בכאב על כך שנאלצנו אנחנו, נשים יהודיות המבקשות בסך הכול לקרוא בתורה, להגניב את הספר למקום הקדוש ביותר לעם היהודי. לצערנו, החוויה מתקשרת באופן אוטומטי למאבק, עימות, כאב וביזוי. 

יוכי  (צילום: סיון פרג')
יוכי רפפורט, מנכ"לית נשות הכותל | צילום: סיון פרג'

חשבון הנפש שהחג האחר הזה מביא איתו אל חיי כולנו, חייב לכלול את היחס כלפי נשים שחפצות לקחת חלק פעיל ביהדותן במהלך כל השנה, לא רק בשמחת תורה. אתם הגברים, שהרגשתם עכשיו את שאנחנו הנשים מרגישות משחר ההיסטוריה, התבוננו בעצמכם מעט פנימה. הבינו כי התורה היא של כולם, התורה היא של כולן. ומי ייתן ובשנה הבאה נזכה כולנו, נשים וגברים, לקרוא בספר התורה בשמחה, בטוב ובבריאות מלאה, בכותל והיכן שרק נבחר.

יוכי רפפורט היא מנכ"לית נשות הכותל