שמי רובא, אני בת 38, גדלתי בטירה. אני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי, משהו שבמגזר אסור לי לספר עליו - על אישה שהותקפה מינית.
בגיל 12, לפני יום ההולדת שלי, הלכתי להזמין שתיים מהחברות שלי, קרובות משפחה. שאלתי איפה הן, אמרו לי הן למטה, היינו גרים בבית כזה שתי קומות. ירדתי למטה ופתאום הם רצו אחריי ונעלו, קשרו אותי, הם שני אחים והתקשרו לאחד החברים שלהם, היו שלושה עליי בערך עשר שעות בחדר סגור, עושים מה שבא להם בי, כולל אלימות. התחילו להרביץ לי ואחר כך איימו עליי, אמרו לי: "אם את חושפת אנחנו נרצח אותך".
כשהתקיפה קרתה בגיל 12 זה הפך לי את החיים שלי, הפך אותי לאדם אחר לגמרי. לא היה לי למי לספר כי אי אפשר לספר. הבנתי שיש משהו לא בסדר, אבל לא מאה אחוז. בת 12, לא ידעתי מה זה אומר תקיפה מינית, ידעתי שיש משהו לא בסדר.
ומשם התחילו הפיצוצים עם המשפחה. פתאום יש כל מיני התנהגויות: אני לא רוצה ללכת לבית הספר, כשאני רואה אותם מגיעים אלינו הביתה אז אני משתגעת, והתחילו הניסיונות האובדניים. בגיל 14 שוב עברתי חוויה של תקיפה מינית, אבל לא על ידי אותם אנשים. אנשים אחרים, שהם גם קרובי משפחה. והיה לי זוועה, שוב נשברתי ולא יכולתי, ושוב ניסיתי להתאבד.
בגיל 14 התחלתי להבין טיפה יותר שזה לא רק משהו שלא בסדר אצלי, אלא יש משהו חמור שקורה. והתחלתי להבין שאין לי למי לספר, כי אני שומעת הרבה מהמגזר מה קורה כשמישהו מדבר על הנושאים האלה: אני לא יכולה להתחתן, אני לא יכוה להביא ילדים, אני מנותקת, אין לי חברים מהמגזר. הם לא יכולים לצאת איתי כי אני הותקפתי מינית. זה אומר שאני זונה, זה אומר שאני לא ברמה שלהם. אני פגועת נפש, יענו אני לא שפויה, אני משוגעת. אני מסוכנת מבחינתם.
הכל נשמר בלב עד גיל מסוים שזהו, לא יכולתי להתמודד עם זה. ושוב היה לי ניסיון אובדני, ומאז עזבתי את הבית.
אני חושבת החשיפה היא מאוד חשובה והיא יכולה לתרום להרבה נשים מהמגזר. במגזר זה יותר קשה. המסר שלי לאישה הערבייה ובאופן כללי לנשים - כן, תקומי, לא לפחד. כי אני חושבת שהגיע הזמן לקום, ולפעול ולהתעורר.
את מתגעגעת?
כן. בוודאי שכן, ואני מתה לראותם אותם. אבל זה לא אפשרי.
זה לא קל. מצד שני כאילו אני מבינה, זה הסטיגמה. אין מודעות.
כמה זמן לא ראית את המשפחה?
25 שנים.
חשוב לי שהם ידעו: הנה, זאת אני. אני יודעת שאתם לא קיבלתם אותי, שאתם לא רוצים לקבל אותי. אבל אני פה. אתם בלב. אני אוהבת אתכם, למרות כל העבר, למרות כל מה שאני חוויתי בבית ומחוץ לבית. אני פה, שולחת להם חיבוק.
בימוי: יעל רפופורט
צילום: עידו קרני
עריכה: נעמה דעוס
איפור: ריקי קמלי
הפקה: דנה בן ג'ויה ויעל מינס
עורך BOLD: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il