אתמול (ב') פורסמו שמותיהם של הזוכים בפרס אקו"ם לשנת 2018-9. פרס אקו"ם לגברים, ככל הנראה, כי מבין 12 הזוכים בפרסים שנעים בין 15,000 ש"ח ל-35,000 ש"ח ספרתי רק שתי זוכות. האמת? הרגשתי חצויה; כמה מהמוזיקאים האהובים עלי נמנים על הזוכים, ואני מברכת על הבחירה בהם וחושבת שהם ראויים לפרס. אבל קשה לי להתעלם ממי שנעדרו מרשימת הזוכים, ומ"עיקרון דרדסית" במוזיקה הישראלית, כפי שמשתקף בפרס אקו"ם.

"עקרון דרדסית" (מונח שטבעה קתה פולט במאמר בניו יורק טיימס ב-1991) מתייחס לייצוג הנשי בסדרות טלויזיה וסרטים, בהם יש רק דמות נשית אחת מתוך אוסף של דמויות גבריות, למרות שנשים מהוות 51% מהאוכלוסייה. כמי שאחד מתחביביה הוא לספור נשים - בליינאפים של פסטיבלים, ברשימות השמעה ומצעדים בגלגל"צ, ובקרב הזוכים בפרסים - איני יכולה להתעלם מהתופעה הזו גם במוזיקה.

בעוד גברים זוכים בפרסים על מפעל חיים (ברי סחרוף ורמי פורטיס), אלבום השנה (אלון עדר), תגלית השנה (בניה ברבי), תרומה ייחודית למוזיקה הישראלית (דקלון), שיר השנה (עדן חסון) או מלחין השנה (דורון מדלי), נשים נאלצות להסתפק במשבצת ה״דרדסית״ וה"רוק הנשי": בואי עם הגיטרה הורודה שלך (את דווקא מנגנת ממש יפה בשביל בת), ואל תשכחי לחייך.  אבל אל תגזימי, כן? יש מקום רק לאחת כמוך ברשימה. כל רשימה שהיא.

הייצוג הנשי הדל ברשימות האלו הוא רק הסימפטום. זה הרי מתחיל הרבה יותר מוקדם. זה מתחיל במוזיקה שגדלת עליה ובגיבורי הגיטרה שלך (רובם ככולם גברים), בעורכים המוזיקליים והשדרנים ברדיו שבוחרים איזה מוזיקה להשמיע ולקדם (שוב, גברים), במבקרי המוזיקה (גברים), ובשופטים בפרס אקו"ם (ניחשתן נכון! 4 מתוך ה-5 הם גברים).

אז ברדיו תשמעו יותר שירים שכתבו ומבצעים גברים, במצעדים יהיה ייצוג לגברים (כי זה מה שמשמיעים ברדיו), ולבסוף, אותם מוזיקאים גם יוזמנו להופיע בפסטיבלים המרכזיים, ולאחר מכן גם יזכו בפרסים, שמביאים עמם יוקרה וכסף. זה הרי פרס אקו״ם למוזיקה פופולארית, לא? איזון מגדרי תוכלו למצוא כנראה רק בשוליים, באינדי. איפה שאין כסף או תהילה.

אני בטוחה שזה לא נעשה בכוונה. הם לא שוביניסטים, חלילה. אבל בניגוד להדרת נשים מבמות ומטקסים כי "קול באישה ערווה", הדרה שהרבה יותר קל לזהות ולמחות נגדה, הפעם מדובר בהדרה שקופה. הרי אף אחד לא התעורר בבוקר וחשב לעצמו: "איך נדיר נשים מפרס אקו"ם היום?" לא, הם פשוט לא שמו לב.

אולי הם דווקא ממש חיפשו איזו אישה לתת לה את הפרס, אבל אף אחת לא רצתה לבוא. אולי הן בדיוק היו עסוקות בלהשכיב את הילדים לישון. ואולי הם כלל לא טרחו לחפש נשים, כי הם בוחרים לפי כישרון, ולא לפי מגדר. אבל להיות עיוור למגדר זאת פריבילגיה גברית, של מי שהזהות המגדרית שלהם היא ברירת המחדל. והתוצאה היא שקולן של נשים שוב לא נשמע, פשוטו כמשמעו. שמי שמספרים את הסיפור הם (שוב) גברים. שנשים (שוב) זוכות לפחות הזדמנויות. וזאת לא רק "בעיה" שלנו, הנשים; כי כש-51% מהאוכלוסייה נחשבות למיעוט, לשוליים ולנישה - זאת כבר בעיה חברתית.

ולסיום, הנה כמה מוזיקאיות שהוציאו אלבומים חדשים בשנה האחרונה אבל באקו"ם ככל הנראה לא שמעו עליהן: רונה קינן ("זמן התפוז"), רחל ירון ("פעם ביום"), דה פז בנד ("Supply & Demand"), עינב ג'קסון כהן ("שני לבבות"), רותם אור ("Everything Happens Only Once"), האחיות לוז (The birth of Hope), עדן דרסו ("כתר שקוף"), אקו ("אחת"), עדי שחם ("צבא של מכשפות"), תמר רדה ("תמרדה"), אלה רונן (״טוסקה״), מורין נהדר ("למה תעמוד רחוק"), הילה רוח (״מוסיקה לפרסומות״), ועוד רבות וטובות אחרות. מוזיקאיות נוספות ניתן למצוא במאגר המוזיקאיות שיצרה שירה ז' כרמל (האחיות לוז) באתר האינדינגב.

וברכות לשרון טובה לוי ובר חן, שתי הנשים המוכשרות שזכו בפרס אקו"ם לעידוד היצירה.

הכותבת היא כתבת המוזיקה של פוליטיקלי קוראת