הייתי בת 16 כשהכרתי את שמשון. הוא היה גבוה, חתיך, חכם, מצחיק - כל מה שחלמתי עליו. אני זוכרת את הרגע ההוא על המרפסת בתל אביב, כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי וריח הים התערבב לי בתחושת האושר העילאית. היינו יחד שלוש שנים וחצי. כל גיל ההתבגרות שלי משולב בזכרונות מאותה אהבה ראשונה ועצומה.
ואז, לילה אחד במאי 94, שמשון זיידנר נורה בטעות על ידי חבר מהיחידה ונהרג.
אמא שלו שקיבלה את בשורת האיוב מקצין העיר, ניסתה להשיג אותי בטלפון. היה מוקדם בבוקר ואני ישנתי. היא לא ויתרה עד שהשיגה את המשפחה שלי וביקשה שיודיעו לי. את הצרחה שיצאה מתוך עמקי נשמתי שמעו גם השכנים בבניינים מסביב. תארו לעצמכם בחורה בת 20, משוחררת טריה מהצבא, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. המשפחה והחברים עטפו אותי, אבל אני רק כמהתי לחיבוק החם שלו, החיבוק שעד היום אני מתגעגעת אליו.
"את עוד צעירה, כל החיים לפנייך!" – כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה? אני יודעת שכל מי שאמר לי אותו התכוון לטוב, אבל הם פשוט לא הבינו. מנקודת מבט של אז זה היה נשמע כמו קללה – לפנייך עוד חיים ארוכים לשאת את הכאב. ברור לי שרצו לומר שהזמן ירפא, אבל לא ידעו שאת הצלקת אשא לנצח.
להבדיל מהמשפחה השכולה, החברה עם הזמן מאבדת לגיטימציה להתאבל. תמיד יש השוואה בין הכאב שלה לכאב של ההורים, של האחים, של הסבים, של האלמנות. השוואה כזו עושה עוול לכל הצדדים. אבל הוא לא מוצר מדיד, וכאב של האחד לעולם לא בא על חשבון האחרים. כששמשון נהרג לא הייתה שום הכרה בחברות השכולות, מלבד ההכרה האישית שקיבלתי מבני המשפחה והחברים.
מחקר: אין הבדל בין תהליך האבל של חברה שכולה לתהליך האבל של אלמנה ללא ילדים
ארבע שנים אחרי שהעולם שלי התמוטט, עמדה מיכל חיימוביץ' באותה סיטואציה כשארוסה, סגן אבי בוק נהרג בלבנון. אמה של מיכל, פיליס חיימוביץ', ואחותה, תמר ריכטר-חיימוביץ', לא יכלו לעמוד מנגד כשראו את מיכל מתמוטטת מול עיניהן. כשגילו שאין שום מסגרת תמיכה ממסדית עבור החברות השכולות, החליטו להקים עמותה.
עמותת "הותיר אחריו חברה" מעניקה ליווי ותמיכה לחברות השכולות החל מקבוצות תמיכה וטיפולים פרטניים, ועד מפגשי העצמה, טקסי זיכרון אלטרנטיביים ומעגלי תמיכה וירטואלים. אחד הפרויקטים המרגשים של העמותה הוא תמיכה של חברה "ותיקה" בחברה "טרייה", החל מימי השבעה. אני שמעתי על העמותה שבע שנים אחרי ששמשון נהרג, כשכבר הייתי נשואה. הצטרפתי לקבוצת תמיכה ושם לראשונה קיבלתי הכרה, והגעתי להבנה שעליי להתמודד עם האבל כדי שאוכל להיות מאושרת בחיי.
לפי נתונים שאספה העמותה, כ-40% מחללי צה"ל היו בזוגיות מחוץ למסגרת הנישואין. חשבו על כמה חברות שכולות מדובר במשך 70 (פלוס) שנות המאבק על מדינת ישראל. מחקר שערך ד"ר אופרי בר נדב מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מגלה כי אין הבדל בין תהליך האבל של חברה שכולה לתהליך האבל של אלמנה ללא ילדים. ההבדל היחיד נעוץ בלגיטימציה שמקבלת האלמנה. במחקר המשך שערך, ראה ד"ר בר נדב כיצד ההכרה והתמיכה של העמותה מסייעות לחברות להתמודד עם האבל בצורה נכונה ובריאה יותר.
השנה העמותה רושמת לפניה שני הישגים חשובים בסיוען של חברות הכנסת עליזה לביא ואיילת נחמיאס ורבין. משרד הבטחון שינה את הנהלים לגבי הודעה לבת זוג שאינה נשואה על נפילת אהובה. זהו ללא ספק הישג חשוב שצריך היה לקרות כבר מזמן.
ההישג השני שייך לנציבות המדינה שאישרה החל מהשנה לחברות שכולות להשתתף בטקסי יום הזכרון מבלי שזה ייחשב לה יום חופש כפי שהיה עד עכשיו. בנוסף, מעכשיו בת זוג זכאית להיעדר מהעבודה בימי השבעה, שלא על חשבון ימי החופש שלה. כל אלה הם צעדים חשובים למתן לגיטימציה עבורנו. אני בטוחה שלו אהובנו יכלו לדבר, זה בדיוק מה שהיו מבקשים עבורנו.