כן, זו אני, הנערה מהתמונה עם השלט עליו כתוב "בנים לגז". אותה תמונה ממחאת הנשים שעוררה סערה גדולה.
ביום שלישי האחרון הגעתי למחאת הענק בכיכר רבין במטרה לזעוק כאב אישי שלי ושל אינספור נשים במדינת ישראל. אל אותה מחאה הגעתי עם שלט פרובוקטיבי. אתחיל ואומר שאני מתנצלת בכנות מכל מי שפגעתי בו או בה. אני מתנגדת ומגנה כל אלימות באשר היא והדבר האחרון שאעלה על דעתי הוא להסיט לאחת כזו.
אבל בכדי שתבינו אותי יותר טוב, אולי כדאי שאפתח בלספר קצת על עצמי: חוץ מהיותי "זאת מהתמונה עם הגז", אני גם תלמידת כיתה יב', בת 17, אוהבת חתולים וחיות בכללי, מנגנת על תופים ופעילה במספר עמותות. אקטיביזם תופס מקום גדול בחיים שלי ואני פועלת מתוך אמונה מלאה שאסור לקחת דברים כמובנים מאליהם וששינוי יכול וצריך לבוא מכל אחת ואחד מאיתנו. רק ככה נוכל ליצור עולם טוב יותר לכל הבריות.
כל חיי אני חיה בתוך המציאות החברתית בה אלימות כלפי נשים היא הרבה מעבר לכמה מקרים נקודתיים, היא לא פחות מאשר שיטה. "זכיתי" לחוות אלימות כזו בשלל דרכים. האלימות הזו היא שגרה יומיומית שלי ושל כעוד אינספור נשים כמותי, ואנחנו פוגשות אותה בכל מקום - בלימודים, בעבודה, בדרך הביתה, בבילוי עם חברות, במערכות יחסים ואפילו בבית. לא - בשביל למצוא את אותה אלימות לא צריך להיות בת מיעוטים או להסתובב בלילה בסמטה חשוכה ואתם יודעים מה הכי אבסורד? שמצפים מאיתנו לקבל את המציאות הזו כמובנת מאליה.
האלימות הזו, שסביבה אני חייה ושאותה חוויתי, היא שהובילה אותי למצב בו אני פגועה וכואבת מכדי להאמין בלב שלם ש"לא כל הגברים אלימים". אמנם קיים בי הקול שמבין שלהכליל זה לעולם לא הוגן ושיש גם גברים טובים, אבל זהו מצב שנוצר בעקבות שנים על גבי שנים של אלימות וניסיון מר. ניסיון אשר מקשה עליי לחשוב עשר פעמים לפני כל איזו אמירה טיפשית, כדי שחלילה אף גבר לא ירגיש קצת לא בנוח.
בואו נודה באמת, כשגבר רואה שלט קרטון עם אמירה כמו "בנים לגז", פוגענית ככל שתהיה, הוא לא באמת מפחד שצבא נשים יקום לו פתאום ויבצע רצח עם בכל הגברים. הוא לא באמת מרגיש מאוים.
לעומתו, כשבחור זר שם עלי ידיים באוטובוס - אני מאוימת. כשחבורת נערים עוקבת אחרי בדרך הביתה תוך מתן הערות על הגוף שלי - אני מאוימת. כששומר בקניון מחליט להביע את דעתו על התחת שלי - אני מאוימת. כשאני מבקשת ממישהו להפסיק והוא ממשיך - אני מאוימת. כשאנחנו חיות במדינה שבה תלונות במשטרה על אונס נסגרות מחוסר עניין לציבור, שבה נשים מוטרדות דרך קבע, שבה תרבות האונס והאשמת הקורבן חוגגת, שבה רק בשנה האחרונה נרצחו 24 נשים - אנחנו מאוימות.
מאז שהתמונה שלי הופצה ברשת אני מקבלת אלפי הודעות ותגובות חסרות כל רסן, אלימות בכל קנה מידה אפשרי שכוללות איומים באונס וברצח וקללות מגוונות. אותם אנשים, חלקם הורים לילדים בגילי, שוכחים שאני בסך הכל בת אדם, אפילו די צעירה ושטעויות קורות.
אני לרגע לא מנסה להגיד שאחיזת השלט לא הייתה מעשה פוגעני. אני מבינה זאת ולכן התנצלתי ואני שוב מתנצלת בפני כל מי שפגעתי בו ובכל זאת חשוב לי לשים דברים בפרופורציות ולהבהיר שזהו מעשה שנבע ממקום של כאב ולא שום דבר אחר.
למזלי, לצד כל זה אני מקבלת גם המון תמיכה, בעיקר מנשים אבל גם מגברים. התמיכה הזאת מחזקת אותי ובכלל בכלל לא מובנת לי מאליה. זאת הזדמנות טובה להודות לכן ולכם על התמיכה שעוזרת לי לעבור את כל זה ולהישאר הכי חזקה שאני יכולה.
השנאה שאני מקבלת היא לא דבר חדש, היא שנאה שכבר הייתה שם הרבה הרבה קודם ואני בסך הכל מהווה כלי עבור כל אותם שונאי נשים אלימים להפצת השנאה שלהם והסטת הדיון ממה שחשוב באמת.
המחאה ביום שלישי האחרון התקיימה עקב מצב חירום אמיתי שלא סובל דיחוי. מצב בו אלימות היא הנורמה. מצב שבו מפחיד להסתובב ברחובות. כמות הנשים שנרצחה השנה היא לא הגיונית. שגרת האלימות בה אנחנו חיות היא לא הגיונית. אנחנו לא מתכוונות לחכות עד האסון הבא. אנחנו כאן ואנחנו ביחד, ולא נזוז עד שיהיה שינוי אמיתי. אני בכנות מאמינה ויודעת שסולידריות נשית היא הדבר הכי עוצמתי וחזק שיש, והיא בלתי ניתנת לעצירה - כשאנחנו ביחד אף אחד לא יכול עלינו. אנחנו לא מבקשות שינוי, אנחנו מובילות אותו.
תמונת הכותבת הופצה ברשת למרות היותה קטינה. בהתאם לדין, בטור זה בחרנו שלא לחשוף את פניה ושמה