לפני מספר שבועות, במהלך נסיעה שגרתית ברכבת ישראל, הרגשתי לפתע יד זרה על הגב שלי. קפצתי כנשוכת נחש, אך לתדהמתי היד נשארה שם. מישהו חשב שזה לגיטימי לפלוש למרחב הפרטי שלי ולגעת בי, ועוד לאור יום. נאלמתי דום ולא הצלחתי לייצר סצנה דרמטית, כזו שתרתיע אותו מלהטריד נשים נוספות בעתיד. את שארית הנסיעה העברתי במושב אחר, דוממת ומעט הלומה.
ברור שלפגיעות מיניות יש סקאלה. ההטרדה שעברתי הייתה מינורית יחסית, ועדיין הותירה אותי עם חרדה משתקת מהופעתן של ידיים זרות בכל פעם שהתיישבתי ברכבת. אפשר רק לדמיין מה מרגישות נשים שחוו תקיפות של ממש ואיך הן מתנהלות במרחב לאחריהן.
במסגרת עבודתי ליוויתי מקרה מקומם: אישה שעמדה לפני ניתוח בשד שמעה מהרופא שהוא "מתרגש לנתח אישה דתייה באזור השדיים", האישה התלוננה במשטרה אך התיק נסגר כי "הוא אמר את זה בצחוק". הפגיעה באישה נמחקה כאילו לא התרחשה וקולה הכואב הושתק. ומה לגבי קצה הסקאלה, אליה נדחקות אלפי נשים בזנות המנוצלות באופן ברוטאלי על בסיס יומיומי? רבות מהן חוות פוסט-טראומה ולא מאמינות ביכולתן להשתקם. כולן מתהלכות בינינו בשתיקה רועמת.
בשנים האחרונות הייתי שותפה לקידום החוק למניעת צריכת זנות ושיקום נשים בזנות, שעבר בכנסת ללא מתנגדים בזכות שיתוף פעולה בין-מגזרי של הח"כיות לשעבר זהבה גלאון, שולי מועלם-רפאלי ושרת המשפטים היוצאת איילת שקד. החוק הנכיח נשים בזנות והעניק להן קול ותקווה חדשה לצאת לחופשי מהשעבוד המודרני הזה. המהפך התודעתי העומד בבסיס החוק הגיע אחרי מאבק בן עשור של פעילות ופעילים מארגונים אזרחיים שונים, שלא היו מוכנים להשלים עם המציאות הקשה הזו.
ועדיין, למרות התמיכה חוצת-המגזרים שזכה לה בכנסת היוצאת אני חוששת מהבאות. האם החוק ותוכניות השיקום הנלווות אליו יתממשו לפי לוח הזמנים או יתפוגגו בסבך הבירוקרטיה? האם הפיחות הדרמטי במספר הח"כיות הנכנסות ישפיע על קידומו?
ישנם בעלי אינטרסים רבים אשר מייחלים לכשלונו של החוק דוקא בשל היותו כה עוצמתי ובעל יכולת לחולל שינוי אמיתי. בתקופת הבחירות שמענו קולות של זנאים הקוראים להצביע למי שמתנגד לחוק כי "גם אם לא יביא לגניזת החוק, לפחות ישמיע קול שונה בתוך כל הזבל הפמיניסטי-דתי ששומעים תמידית". נחרדתי מהאיום שהם ניסו להציב לחוק החשוב הזה, אבל לא באמת הופתעתי.
כולנו, פעילים חברתיים כאזרחים, מצאנו את עצמנו המומים פעם אחר פעם מכמויות הסחי שצפו במערכת הבחירות האחרונה. הלגלוג הבזוי על הפסיכולוגית של בני גנץ, הערות שוביניסטיות שחוו ח"כיות או התעלמותה הנמרצת של מפלגה מסוימת ממטריד הנמצא במנגנוניה הן רק דוגמאות אחדות.
האביב כבר כאן ועמו חג החירות המתקרב. הגשמים האחרונים אולי ינקו את הלכלוך ברחובות אך התחושה היא שיש צורך גם בניקוי חברתי. הקריאה לחירות צריכה להיות מלאת חמלה כמו זו המופיעה בהגדה: למען החלשים בחברה, למען אלו המשועבדים בעל-כורחם ונאנקים תחת עול צרותיהם, למען אלו הזועקים בדממה.
בימים אלו אני נזכרת בפועלה של מרים הנביאה, אחת האקטיביסטיות הידועות הראשונות בתולדות עמנו. מרים התמרדה נגד הגזירות שהוטלו על נשים בזמנה ובעת השחרור הגדול ממצרים היא הנכיחה את הקול הנשי במרחב כשהובילה את העם בשירת הודיה. ממנה למדתי בגיל צעיר מאוד על החובה להיאבק למען הצדק ולמען אחיותיי, ולהשמיע את קולו של כל מי שלא יכול לזעוק בעצמו; מאז, עכשיו ולתמיד.
הכותבת היא סמנכ"לית קרן בריאה ומנהלת שותפה של קואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות