לא מזמן חזרתי לארץ אחרי כמה שנים בחו"ל, ואחת החוויות החזקות ביותר הקשורות לחזרה היתה ריח השתן של תל אביב. בהתחלה אמרתי, אולי ריח השתן לא ייחודי לישראל והגמילה מעישון חידדה משמעותית את היכולת שלי להבחין בו? אולי. אבל ככל שנתקלתי בעוד ועוד אנשים משתינים ברחבי העיר, הבנתי שלא כל הקרדיט לחושים המחודדים שלי. אין לי כוונה להיות קטנונית, אני לא מתייחסת לאיזו עצירה באמצע שום מקום במהלך יום בדרכים או לאיזה שיכור בפינת רחוב בשלוש לפנות בוקר. אני מדברת על אנשים מאוד רגילים, בכל מיני גילים, בכל מיני שעות של היום, שמורידים את המכנסיים בלי שמץ של איפוק.
כשיש מסביב מאות בתי עסק שאפשר להיכנס אליהם ולבקש בנימוס להשתמש בשירותים שלהם, לא ברור למה אדם יבחר להטיל את מימיו דווקא ברחוב. הטיעון שבתי עסק לא נותנים להשתין נפסלת על הסף: לי אין כלי מפואר שמאפשר לי להשתין על עצים, גדרות ובניינים, ואני נאלצת כל הזמן לבקש מעסקים רשות להשתמש בשירותים. זה כמעט תמיד אפשרי.
הרבה תחושות עוברות על אדם החוזר לישראל מחיים בגולה. מאז שחזרתי התבהר לי שאני חייזר. בשנים שבהן חייתי מחוץ לישראל תמיד הייתי ההיא המחוצפת, לא תמיד לרעה, אבל זו שהיא בטוח פחות מנומסת. לפעמים הייתי זאת שהגיעה מהמזרח התיכון, מהארץ שיש בה מדבר ומלחמה. אבל בגדול תמיד הייתי האחרת, המהגרת הזרה. עכשיו זה לא תמיד מאוד שונה, אבל במקום הישראלית המחוצפת, אני המתנשאת הלאומית. פתאום מילים כמו "בבקשה" ו"סליחה" - שניסיתי כל כך להפוך לשגורות בפי כדי שתאהב אותי ארצי המאמצת - נתפסות פה כחנופה וזיוף. הזמנה שנשלחת חודש מראש נענית ב"דברי איתי יומיים לפני ממי שלי".
הכל נראה לי חלק טבעי מהחזרה, ואני נהנית מהקסם שנוצר מתנועה בין תרבות אחת לאחרת. אבל יש את הדברים שיש בהם קצת פחות קסם, והמנהג להשתין ברחוב הוא הדוחה שבהם, ללא תחרות. אני רואה את זה במו עיניי לפחות פעם או פעמיים בשבוע, וברור לי שזה היה גם בעבר, אבל זה היה שקוף בעיניי.
אני נזהרת מאוד לא להיכנס פה למתקפה על המין הגברי, כי אולי זה לא קשור רק לגבריות. אני יכולה לתת לכם ליהנות מהספק - זה לא כי אתם חושבים שהרחוב הוא שלכם ואין לכם צורך לחשוב על איך אתם גורמים לסביבה שלכם להרגיש, זה קשור אך ורק לזה שיש לכם את הכלי שמאפשר. זה לא משנה את השורה התחתונה – אתם, גברים ישראלים נורמטיביים לכאורה, משתינים ברחוב, כל הזמן.
זה כמובן לא מתחיל בבגרות. כילדים, כשהייתם צריכים פיפי, אמא או אבא אמרו לכם לעצור ליד העץ הקרוב, כמו הילד ההוא שראיתי לפני שבוע ברוטשילד. הורידו לכם את המכנסיים ואמרו לכם "שוּט". זוכרים את זה? בטח שאתם זוכרים. והייתם ילדים, וילדים בגמילה מחיתולים זה קשה, והם לא תמיד יודעים להתאפק. אתם כבר לא ילדים. עכשיו תנסו להיזכר טוב טוב בנסיעה האחרונה שלכם לוויקנד באירופה. במילאנו, פריז, ברלין, טביליסי, מדריד או כל עיר אחרת - ראיתם פעם ילד קטן משתין סמוך לעץ באמצע השאנז אליזה? נזכרתם? אה, לא?