שתי צעירות בנות 19 עתרו אמש לבג"ץ בדרישה לאפשר גיוס נשים ללוחמה בחיל השריון. מדובר במאבק חשוב ומשמעותי, אבל אי אפשר שלא לשאול - למה אנחנו מסתפקות רק בחיל השריון? למה אנחנו לא יכולות לשרת בגולני או בגבעתי?

דמיינו זאת לרגע: לוחמת גולני עם כומתה חומה בכותפת, צבעי הסוואה על הפנים ונשק בידיה מסתערת על מחבל בעת מלחמה מחוץ לגבולות ישראל. נשמע הזוי? לצערי, בשנת 2019 בה נשים יכולות לנהל חברות, לכהן כחברות כנסת וכראשות ממשלה, המחשבה על גדודי חי"ר מעורבים בחוד החנית של צה"ל עדיין גורמת לאנשים רבים לנוע באי נוחות במקומם. מאז בג"ץ אליס מילר ההיסטורי נראה כי כל שאיפותינו לשוויון מגדרי בצה"ל התכווצו לכדי תפקיד אחד - לוחמות בחיל השריון. נראה כי שכחנו שהמאבק שלנו הוא לא רק על נשים בחיל השריון, אלא על נשים בלוחמה ככלל. על שוויון נשים בישראל.

גם הפיילוט בחיל השריון, עם כמה שהוא פורץ דרך ואמיץ, לא מתקרב אפילו לשירות השוויוני שחיילות מייחלות לו. הפיילוט המתוקשר בסך הכל בחן שירות של נשים בטנקים במסגרת הגנת גבולות, ולא מעבר לקווי אויב. הוא בחן שירות נשים בטנקים בגבולות "רגועים" כמו מצרים, על מנת שהלוחמים יפטרו מהשמירות ויוכלו להתאמן למלחמה האמיתית. בעת חירום, המטרה היא לאפשר ללוחמים להילחם מעבר לגבולות המדינה בזמן שהלוחמות ישמרו בשבילם על הגבולות. אז זהו? בפיילוט הזה אנחנו תולות את תקוותינו? אם זוהי פסגת שאיפותנו כנשים, אפשר להחזיר את המפתחות וללכת הביתה.

טייסת חסינה מאונס יותר מלוחמת חי"ר?

הרגע בו בחרנו למקד את תשומת ליבנו בחיל השריון הוא הרגע בו למעשה ויתרנו על המאבק לשוויון מגדרי מלא. העתירה המבורכת לבג"ץ השבוע הייתה צריכה לדרוש גיוס נשים לכלל תפקידי הלוחמה בצה"ל, כן - גם לגולני, גבעתי, צנחנים ונח"ל. יש כל כך הרבה שאלות חשובות שעל הצבא לתת עליהן את הדעת: למה נשים לא יכולות להילחם בשטח אויב? למה יש טייסות ואין לוחמות חי"ר?  ולא, זה לא מחשש לאונס. כי אם זו הסיבה, האם טייסת חסינה מאונס?

חלק מהסיבות לביטול הפיילוט המוצלח בשריון נבעו משיקולים לוגיסטיים, כפי שנמסר באפריל האחרון ע"י דובר צה"ל: "השלב הבא בהתנסות מחייב גדילה משמעותית בכוח האדם והתשתיות למימושו". אז נחשו מה, טענה זו שהצבא מעלה היום כלפי שירות נשים בשריון היא בדיוק אותה הטענה (או אם תרצו לומר תירוץ) בו השתמש בטענותיו אל מול בג"ץ אליס מילר. והפלא ופלא, טייסות יש גם יש היום בצה"ל, וכל הבעיות נפתרו.

באשר לפקודת השירות המשותף, הצבא יצטרך להשקיע זמן, משאבים ותקציב על מנת להבטיח שירות משותף לנשים לצד דתיים וחרדים. זהו הצבא של כולנו, של כל חלקי החברה הישראלית, והפקודה נועדה בדיוק לשם כך - למען הבטחת שירות משותף מכבד ומכיל לכלל קצוות החברה.

האם נשים לא יכולות פיזיולוגית לשרת כלוחמות? בצה"ל התקיימה עבודת מטה בדיוק בנושא זה בשנים האחרונות, וזו קבעה כי אם יבוצעו ההתאמות הנדרשות למאפיינים הפיזולוגיים שלהן (כי מה כבר ביקשנו, ווסט עם קצת ספייס לחזה שלנו?) כמו הורדה בכמות המשקלים (ללא פגיעה בדרישות המבצעיות) והמלצות רפואיות נוספות – אין מניעה מנשים לשרת כלוחמות בגדודי חי"ר קל להגנת גבולות. אני מאמינה כי אם הצבא ירצה בכך, הוא בהחלט יכול להפיק מהמחקר המעמיק שנעשה מסקנות רבות על שירות נשים בלוחמה ככלל, לא רק בהגנת גבולות אלא גם כלוחמות חוד.

את המסקנה כי יש לקדם שוויון מגדרי בצבא הבינו גם בכנסת ישראל, כבר לפני יותר מעשור. בספטמבר 2007 פורסם דו"ח של הוועדה לעיצוב שירות הנשים בצה"ל בראיית העשור הבא בראשותו של ראש אכ"א לשעבר, אלוף (מיל') יהודה שגב. הוועדה קבעה את עקרון האדם הנכון במקום הנכון, שעל פיו  "גברים ונשים ימוצו בשירות באופן זהה, לפי קריטריונים ענייניים המשקפים את צורכי צה"ל, את מרצם, יכולותיהם, ותכונותיהם האישיות של המתגייסים, ולא את מינם". עוד קבעה הוועדה כי "לא יהיו תפקידים או מערכים הסגורים קטגורית לנשים או לגברים". 12 שנה עברו מאז פורסם הדו"ח והצבא לא יישם את מרבית החלטות הוועדה.  

הגיע הזמן שנלחם על שוויון מגדרי אמיתי, בצה"ל בפרט ובישראל בכלל. כשנמנעת מנשים האופציה לשרת בתפקידי לחימת חוד, נמנעת מהן גם האפשרות להתקדם ולהגיע לתפקידים בכירים בליבת צה"ל. כשנמנעת מנשים האפשרות לחלום בכלל על להיות רמטכ"ל, נמנעת מנשים האפשרות להשפיע באמת על סדר היום הביטחוני מדיני בצה"ל ומחוצה לו - בכנסת ובממשלה. זה מתחיל בשירות כלוחמות וזה נגמר בכמות הנשים המכהנות כחברות כנסת. זה מתחיל בצבא וזה נגמר בהנהגה המדינית שלנו. עד שנשים לא יוכלו לשרת כלוחמות שריון וחוד - לא יהיה בישראל שוויון מגדרי אמיתי.