חודשיים עברו מאז יצא בעברית הספר "קורטיזונה למאסטר" מאת לילי ווייט והרשתות מזמן לא סערו כל כך. "הספר הזה לא היה צריך לצאת לאור ובטח שלא להיות מתורגם" נכתב בתגובה אחת, "הנייר לא סובל הכל", "יש דברים שלא צריכים להיות על שום מדף" היו רק חלק מהביקורות שהוטחו בו לצד קריאות להחרים את ההוצאה. "אנחנו בשנת 2020 איך יכול להיות שנשים נותנות לזה יד? אנחנו צריכות להגיד עד כאן!". אז כמובן שהייתי חייבת להוריד אותו לאפליקציה ולקרוא בעצמי.
במרכז העלילה נמצא איידן אוליבר, סוחר נשים סאדיסט המשתייך לאיזושהי אגודת סודית של גברים סאדיסטים ועשירים באופן מוגזם, שתחביבם לחטוף נשים ולהפוך אותן לשפחות מין – "קורטיזונות". איידן עצמו הוא "מאסטר" – הוא זה שחוטף את האישה המסכנה, אונס אותה ומתעלל בה, עד שכבר לא נותר בה כח להתנגד לגורל שנכפה עליה, ואז מעביר אותה הלאה ללקוח שהזמין אותה.
הגיבורה של הסיפור היא רבקה: סטודנטית לאמנות שנחטפת יום בהיר אחד על ידי איידן, להזמנתו של לקוח סאדיסט במיוחד, בכדי שזה יאמן אותה ויהפוך אותה לקורטיזונה עבורו. תוך כדי התהליך המייסר, האלים והנוראי (בלי ציניות – יש בספר המון אלימות מאוד מאוד מאוד קשה) רבקה מגלה בתוכה "משהו קדמוני" ומתחילה ליהנות מההליך ואפילו להתאהב ב"מאסטר".
בקריאה ראשונה, במיוחד עבור מי שבאה מליבו הפועם של הפמיניזם ומושגים כמו "תרבות האונס" הם חלק בלתי נפרד מארגז הכלים שלה, הזעם סביב "קורטיזונה למאסטר" מובן: הנה עוד ספר שעושה גלוריפיקציה לאלימות נגד נשים ואונס ומציג אותם כמשהו נורמטיבי שלא רק עשוי אלא צריך לחרמן אותנו. רק שלשם שינוי (בחיי שלשם שינוי) זה לא המקרה.
אין בעיה עם אומנות ארוטית גם אם היא אלימה וקיצונית. לילי ווייט לא המציאה את הז'אנר הזה. מספיק להיזכר ברומן האירוטי הצרפתי "סיפורה של O" מ-1954 או ב"ג'וזפין מוצנבאכר" מ-1906 כדי להבין את זה. הצורך האנושי לצרוך אירוטיקה בכלל ופנטזיות קיצוניות בפרט, הוא צורך שריר וקיים וכל עוד הוא לא מתבטא בצריכת פורנו מסחרי מצולם, שמבוסס על תעשייה נצלנית ופוגענית, ספרים, סיפורים, קומיקס, סרטים מצוירים הם פתרון מעולה למימוש פנטזיות מיניות, במיוחד קיצוניות, בלי שאף אחת באמת תיפגע. הבעיה היא הרי לא עצם קיומה של הפנטזיה, אלא הניסיון לממש אותה במציאות, ומה הכיף בלחיות בעולם ללא פנטזיות?
כשאלימות נגד נשים מוצגת בקונטקסט הלא נכון – כשהיא מוצגת כרומנטיקה, כאהבה, כשיצירה עושה גלוריפיקציה למערכות יחסים מתעללות, כמו ספרים אחרים בז'אנר הארוטיקה, מבלי להוסיף סייגים חשובים שמציבים את היצירה בקונטקסט שלה, אנשים עלולים לנסות לממש אותה, לבלבל בין דמיון למציאות, לנרמל דברים שאמורים להישאר בגדר פנטזיה בלבד. "קורטיזונה למאסטר" הוא לא ספר כזה. הוא מראש מציג את עצמו כלא נורמטיבי, הוא מצהיר שמדובר בפנטזיה אלימה ואפלה המיועדת לחובבות וחובבי הז'אנר בלבד. בקונטקסט הזה מדובר ביצירה לגיטימית לגמרי.
הבעיה עם "קורטיזונה למאסטר" היא שהוא פשוט ספר בינוני. בהתחלה חשבתי שאולי מדובר בתרגום לא מוצלח שמתאמץ להשתמש בשפה לא משכנעת ומנותקת מהדמויות ("שריריו השתרגו"? באמת?) אז ניסיתי לעבור לקרוא אותו בשפת המקור – הוא אמנם יותר נסבל באנגלית, אבל עדיין, בסופו של דבר מדובר בספר בינוני בלבד. העלילה שלו די צפויה (ברובה הגדול), הדמויות בנאליות, סצינות המין סבירות וחלק גדול מהסיפור מעגלי – כן, הבנו, אתה גבר חזק ותאב שליטה. כן, הבנו, את מופתעת לגלות שזה מחרמן אותך ומתאהבת עד מעל הראש. יאללה. תתקדמו!
פנטזיות מיניות, קיצוניות ככל שיהיו, הן חלק אינטגרלי ולגיטימי מהחוויה האנושית וכשהן מתקיימות בקונטקסט הנכון - בדמיון מחד או במציאות תחת כללים קפדניים של שפוי, בטוח, ברצון ובהסכמה - הן דבר נהדר. אבל בואו נשאיר את הכתיבה שלהן למי שטובות בזה.
קורטיזונה למאסטר, לילי ווייט (תרגום: ארז אשרוב), 280 עמודים, הוצאה U ספרות שנוגעת, לרכישה באתר ההוצאה