זמן קצר לאחר שכל משפחתה נרצחה בלילה אחד של טירוף, כשהרוצח כבר נתפס ושחזר כיצד שחט את הוריה, את אחיה, את אשתו ואת שני ילדיהם הקטנים - יאנה אושרנקו נעלמה. אפילו לבית המשפט היא לא הגיעה. "אני רוצה להביט לבן זונה בעיניים", אמרה לחוקרי המשטרה ודרשה לראות את הרוצח דמיאן קרליק אחד על אחת, לא על דוכן הנאשמים, שם תהיה גלויה לעיני התקשורת והסקרנים. בקשתה לא נענתה. לבסוף מסרה את עדותה מחוץ לאולם בית המשפט, בחדר צדדי, וזמן קצר לאחר מכן נעלמו עקבותיה. היא דאגה לטשטש כל זכר של עצמה.
כמעט עשור עבר מאז. לאורך כל השנים הללו ניסיתי לאתר את יאנה, אבל תמיד הגעתי באיחור והיא כבר הייתה במקום אחר. יש מכרים בודדים שמקיימים איתה קשר, אבל הם שומרים על פרטיותה מכל משמר. לאן היא נעלמה? איזה חיים יש לה? מה היא עושה? איך קוראים לה היום? האם הקימה משפחה משלה? איך היא מרגישה?
"אני יכול להגיד לך שבסופו של דבר היא קמה מן האפר, אבל קודם היא הייתה צריכה להיוולד מחדש", אומר לי רומן (שם בדוי), מהבודדים שמתקשרים איתה דרך קבע. "המוות מנצח כשהוא מגיע ולוקח אותנו, אבל עד אז אנחנו נאחזים בחיים".
רצח משפחת אושרנקו לא עוזב אותי מאז שהתבקשתי לסקר אותו כשזה היה האירוע החדשותי המדובר ביותר בישראל. הסיפור הסתיים לכאורה כשהפושע נלכד, אבל זה לא באמת עובד ככה עם רצח, בוודאי ברוטאלי כל כך. דמיאן קרליק עשה מעשה שגם עכשיו, כשיצאתי להתחקות אחר האנשים שנפגעו ממנו לפני זמן רב כל כך, יכולתי לחוש בגלי ההדף שלו. בהם ובשאלה שלא נותנת לי מנוח: איפה יאנה אושרנקו?
בין שני בתים
פעם, לפני כעשור, חיו בראשון לציון שתי משפחות מהגרים מברית המועצות לשעבר. אושרנקו וקרליק.
משפחת אושרנקו הייתה הבעלים של המסעדה-מועדון "פרמייר", מקום שתושבי העיר וגם ערים רחוקות יותר, רובם ככולם דוברי רוסית, היו זורמים אליו מדי סוף שבוע. כאן נהג לבלות סטס מסז'ניקוב, אז שר התיירות מטעם מפלגת ישראל ביתנו ותושב העיר; איתו היה מגיע חברו למפלגה, סגן ראש עיריית ראשל"צ ולאד קירפיצ'וב, שבינתיים הלך לעולמו.
את פני האורחים היה מקבל סלב מהעדה, למשל זמר האופרה יבגני שפובלוב. הוא הספיק בינתיים להימלט לארה"ב בשל חובות, אבל אז הוא היה מברך את הנכנסים ולעתים גם מוריד את מכנסיו וחושף את ישבנו, בכפוף למינון האלכוהול.
פרמייר הייתה מסעדה רוסית כמעט קלישאתית, עם אותם מאכלים רוויי מיונז, לשון בקר וסלט אוליבייה, עם אותה מוזיקה שלא מתעדכנת שנים, קבוצת רקדניות בתלבושות נוצצות ותאורת דיסקו. המהגרים לא היו באים בשביל האוכל; הם היו באים בגלל הגעגוע והצורך האנושי להיות ליד אנשים כמוך. אבל פרמייר הייתה גם המסעדה המצליחה ביותר בז'אנר, והיה מי שניסה לשנות את זה. מתחרים שלחו עבריינים לשבור את חלונות המסעדה וניסו לכופף את אדוארד אושרנקו, ראש המשפחה בעל הפנים הקשוחות. זה לא הצליח להם.
זאת הייתה משפחה קטנה. הסב אדוארד, אשתו לודמילה, בנם דמיטרי ואשתו טטיאנה, שני ילדיהם הקטנים רושל ונתנאל, ובתם הבכורה יאנה. כולם מלבד יאנה התגוררו ביחד בדירה אחת ברחוב נורדאו.
גם משפחת קרליק הייתה קטנה. הסב אולג, הסבתא אולגה, בנם דמיאן, אשתו נטליה והנכדה ג' (שמה המלא שמור המערכת) חיו ביחד בצפיפות לא רחוק מביתה של משפחת אושרנקו. בשנת 2009 אירחו הקרליקים למשך חודשיים את מריה אילניק, אחותה הצעירה של נטליה. היא הייתה אמורה לשוב לרוסיה. בסופו של דבר היא נשארה בישראל בנסיבות בלתי נתפסות.
רצחתי את כולם
דמיאן קרליק היה רב מלצרים בפרמייר. מנהל קשוח, קורקטי, לבוש בקפידה. הוא עלה ארצה ב-2004 לאחר ששהה מספר שנים בערב הסעודית, שם עבד כמלצר ולמד ערבית. גם האנגלית שבפיו הייתה רהוטה. יום אחד הוא ילחש לאחד השוטרים שיחקרו אותו, "I'm a nasty motherfucker. I killed them all". אני בן זונה מרושע. רצחתי את כולם.
אדוארד אושרנקו אהב והעריך את דמיאן. הוא לא ידע שרב המלצרים שלו מבוקש על ידי האינטרפול בגין שוד. אושרנקו לא ידע גם שקרליק היה חבר בכנופיית פשע בעירו צ'לבינסק וריצה שם עונשי מאסר. כנראה שזה לא היה זה הרצח הראשון שלו, אמרו חוקריו במשטרת ישראל. בתו סיפרה להם שאביה התרברב בפניה על מעשים איומים בעברו, עבר שגרם לו להחליף את שמו לדמיאן לאקי. ועדיין, העובדה שתמונתו ושמו האמיתי התנוססו באתר האינטרפול ממשיכה להטריד עד היום. לא ברור איך נתנו לו להיכנס לישראל.
יום אחד כונסו עובדי פרמייר, ודמיטרי אושרנקו הצעיר סיפר להם שקרליק גנב מהמסעדה. רב המלצרים נראה שותה מבקבוק אלכוהול (או גונב ארגז שלם; הגרסאות משתנות כאן. מה שבטוח הוא שקרליק הואשם בגניבה). אדוארד חיבק את העובד שסרח ויש האומרים שהזיל דמעה. ואולי לא הייתה דמעה, אבל הוא ודאי לא שמח על המעידה של העובד המצטיין שגורש לאלתר מהמסעדה בבושת פנים.
מי שהחליפה בתפקיד את קרליק הייתה אשתו, נטליה, אז בת 36. באותה תקופה היו שמועות על רומן שלה עם אדוארד אושרנקו; כנראה שלא היה דבר מאחוריהן, אבל זה לא שינה הרבה כשהשמועה הגיעה אל קרליק. הוא רצה לנקום, והוא רצה גם את כספה של משפחת אושרנקו. הוא היה מכור להימורים, מבקר קבוע בקזינו בטאבה שהשאיר שם כסף רב.
מצוקה כספית, גניבה, פיטורים, שמועה. ארבע סיבות כל כך סתמיות לרצח של שישה אנשים.
גרב ניילון וסכין
בלילה שבין ה-16 ל-17 באוקטובר 2009, בזמן שבתו ג' חגגה את יום הולדתה ה-17 בפרמייר, דמיאן קרליק דהר על אופניים לכיוון הבית ברחוב נורדאו. בדירה שבקומה השנייה ישנו במיטותיהם הקטנות רושל בת השלוש ונתנאל בן החמישה חודשים. סבתא לודמילה ישנה מעבר לקיר, בחדר השינה שלה ושל אדוארד. שאר בני המשפחה עבדו במסעדה.
יאנה אושרנקו הכינה עוגת יום הולדת לכבוד ג' קרליק. כלת השמחה וחבריה כבר סיימו אותה כשדמיאן קרליק נעמד מול הדלת. הוא פתח את תיק הגב שלו, הוציא משם גרב ניילון ומשך אותה על ראשו. הוא שלף את המפתח לדירה שהשיג מבעוד מועד וסכין קצבים בעל להב באורך 30 סנטימטרים. הוא פתח את הדלת. כשבחדר המדרגות כבה האור, הוא נכנס פנימה ורצח את הילדים ואת סבתם. על גופותיהם של רושל ונתנאל התגלו סימני אלימות מחרידים שהעידו על התקף אמוק. בשחזור סיפר קרליק שמראה פניהם העלה בדעתו את דמיטרי אושרנקו, אויבו המר.
קרליק המתין לשובם של כל בני המשפחה ורצח אותם בזה אחר זה. את אדוארד הוא גמר ב-38 דקירות סכין. כשהכל דמם בבית הייתה שעת זריחה. מקורב למשפחה שהיה בקשר עם החוקרים סיפר שקרליק התקלח בזירת הרצח, אכל לחם עם חמאה ולבש בגדים נקיים. את בגדיו המגואלים בדם השאיר בדירה, ואז שפך בנזין מסביב לגופות וברח. הוא חשב שהכל יעלה באש והראיות ייעלמו. אלא שהאש לא התלקחה כפי שרצה: הרוצח סגר את התריסים. היעדר החמצן לא אפשר ללהבות להתפשט.
"בהתחלה כולנו חשבנו שקרליק נשלח לחסל אותם על ידי מישהו, אבל המאפיה הרוסית לא רוצחת ילדים ואימהות", אומר קיריל (שם בדוי), תושב ראשון לציון שהכיר את משפחת אושרנקו. "אחר כך השתכנעתי שהוא עשה את זה מאיזה טרוף של הנפש החולה שלו. אבל אני אגיד לך, הרצח הזה היה כמו מכסה שהורם מעל המון מקקים. והמקקים ברחו".
עדיין בעל ואישה
"מאחורי כל זה עומדת נטליה", אומרת כיום נדיה (שם בדוי), שהכירה היטב את כל הנפשות הפועלות. זאת דעתה הפרטית: מה שידוע הוא שדמיאן שיתף את נטליה בתכניתו לשדוד את הדירה של משפחת אושרנקו; שהיא זאת שעזרה לגנוב ולשכפל מפתח לדירתם; ושהיא העבירה אותו לבעלה במעטפה באמצעות אחותה, מריה.
נטליה לא ידעה שדמיאן ירצח את כולם, אבל כשגילתה את פרטי המעשה המזוויע עשתה הכל כדי להציל את בעלה. היא ואולג, אביו של דמיאן, פיזרו בפחי האשפה של השכונה את הראיות המפלילות, לרבות הסכין שבאמצעותו חיסל דמיאן משפחה שלמה. במפגש הראשון בין אולג קרליק לבנו, במעצר, הוא יגיד לו: "מה עשית לנו?". קרליק ישתוק בתשובה. אביו יקבל שנתיים מאסר בפועל.
אני מסתכלת על תמונה בשחור-לבן מ"ידיעות אחרונות". זו הלוויתם של בני משפחת אושרנקו ודמיאן קרליק נראה בין המשתתפים. הוא בחולצה ארוכה שמסתירה פצעים רבים, שיירים מהמאבק בדירה. מי שצמודה ליאנה אושרנקו היא אשתו נטליה, בוכה ורועדת. אף אחד לא חשד אז בקרליקים.
זמן קצר לאחר ההלוויה נתפסו דמיאן ונטליה. זה היה קל; הד.נ.א של הרוצח היה מפוזר בכל הזירה. יחד איתו נעצרו כל בני משפחתו, כולל בתו הקטנה, שנשלחה לכלא נוה תרצה ובילתה שם שבועיים. כולם מלבד אמו אולגה הואשמו בשיבוש ראיות, הבת בכך שסיפקה לו אליבי.
דמיאן קיבל ששה מאסרי עולם. על אשתו נגזרו 13 שנה במסגרת עסקת טיעון שבה הורשעה בהריגתו של אדוארד. לפי כתב האישום, נטליה תכננה עם בעלה לשדוד את הכספת של משפחת אושרנקו וגנבה את המפתחות לדירתם. בזמן שהוא ישב והמתין לקורבנותיו, היא סימסה לו על תנועותיהם ודיווחה כשיצאו הביתה מהמועדון.
ביולי השנה הגישה נטליה בקשה לשחרור מוקדם. היא נדחתה בגלל בקשה קודמת שלה להתייחד עם בעלה, מה שהעיד לכאורה כי היא אינה מתנערת ממעשיו.
נקמת ילד קטן
מה נותר משתי המשפחות שנהרסו בשנת 2009, זאת שנמחקה כמעט לחלוטין וזאת שנגררה בעקבות דמיאן קרליק אל התופת ותישא לנצח את אות הקלון של מעשיו? מה קרה ל-ג', הילדה שגדלה ללא הוריה? פגשתי אותה זמן קצר אחרי הרצח, מוחבאת בהוסטל לנוער מבתים מפורקים. היא ביקשה למסור לאבא שהיא אוהבת אותו. עיניו, שהיו כבויות תמיד במהלך הדיונים, נדלקו לרגע והוא אמר בשקט: "תמסרי לה שאני אוהב אותה, שהיא תמיד בלב שלי".
מה עלה בגורלה של מריה אילניק, שהגיעה כתיירת לבקר את אחותה נטליה ובמהרה מצאה את עצמה קשורה לפשע נתעב? "אתם לא יכולים לשפוט אותי", אמרה כשיצאה מעוד דיון בבית המשפט ונשאלה אם היא מתחרטת על כך שלא דיווחה למשטרה למרות שידעה על הרצח. "אתם לא מבינים כמה המצב הזה מסובך, כמה קשה לי. זאת המשפחה שלי, זאת אחותי". איך נראים חייה היום? האם חזרה למולדתה, לאמא שבורת הלב המחכה לה?
אני חוזרת לרחוב נורדאו בראשון לציון בשעת בוקר מאוחרת של תחילת השבוע. הוא כמעט ריק מאדם. מתוך בית מספר 18 יוצא שמואל, דייר ותיק בבניין. השנים שעברו מאז הטבח שהתרחש שתי קומות מתחתיו מאפשרות לו לדבר כיום בחופשיות יחסית. שמואל אומר שהוא לא חושב יותר על מה שקרה כאן, אבל גם לא שוכח את השבת שבה התעורר והריח שריפה. "מה שראיתי, מה שראיתי כשעברתי ליד הדלת שלהם", הוא מניד בראשו ולא מפרט.
אנחנו יושבים בלובי. הוא מספר שעכברושים מכרסמים באדמה סביב הבניין והמדרכה קורסת. ואז הוא מצביע על שיח פשוט בחצר. "הילדה הקטנה חגגה יום הולדת יום לפני הרצח, ובאותו היום שתלתי את השיח הזה. עמדתי כאן ובדיוק עברו הסבא, בנו והילדה. אמרתי להם ששתלתי אותו לכבוד יום הולדתה. יום למחרת ראיתי מחוץ לדירה את הגופה הקטנה שלה ושל התינוק. עוד לא הספיקו לכסות אותם. עברתי הרבה בחיים, אבל מראה של ילד מת זה הכי נורא".
הוא לוקח אותי לקומה השנייה. בית משפחת אושרנקו הוא כיום דירה ללא מספר, ללא שמות הדיירים. מי שקנתה אותה לא גרה כאן. היא משכירה אותה לשלושה שותפים, חבר'ה צעירים. שמואל מספר ששנים ניסו להשכיר אותה כמקור הכנסה ליאנה, אבל איש לא הסכים לגור בה. הדירה שופצה זמן קצר לפני הטבח ויאנה שיפצה אותה שוב. בתחילה זה לא עזר. אחר כך הזמן עשה את שלו.
מי שגר בדירה יודע מה קרה בה?
"בטח שיודעים. אז מה? למי יש את הדמיון לראות גופות בכל מקום? האמת, גם אני הייתי קונה אותה. לא הייתי גר בה, אבל להשכיר? ודאי".
שמואל דופק בדלת. איש לא עונה.
ראית את יאנה?
"מזמן לא, רק בהתחלה. היא באה לסדר, לפנות דברים מהדירה. חפצים של המשפחה עמדו בחוץ, ברחוב. זה היה מראה מכמיר לב".
כולם נשא הרוח
העסק הראשון שרכשה משפחת אושרנקו היה מעדנייה קטנה ליד ביתם. מאחורי הדלפק הייתה יושבת הסבתא לודמילה ולעתים קרובות היה בעלה אדוארד מצטרף אליה. אני עומדת מול מה שזכור לי כמיקום שלה ורואה מספרה. אני נכנסת למעדנייה קרובה, חושבת שאולי הזמן מטעה אותי.
"מה קרה למעדנייה של אושרנקו?", אני שואלת את המוכרת. "מזמן איננה. נמכרה למישהו וגם הוא מכר", היא עונה. "היה קשה לאנשים לבוא, הם היו משפחה שכל הרוסים בעיר הכירו. גם אני עבדתי שם, רק לא ידעתי שזה היה שלהם. כולם היו נכנסים ואומרים 'איזה אסון, איזה אסון. איך קרה דבר כזה?'. כשהבנתי על מה הם מדברים שאלתי את בעל הבית למה הוא לא אמר לי, והוא ענה: 'כי את פחדנית ולא היית נשארת'".
באחד מבתי הקפה במרכז העיר אני נפגשת עם אלכסנדר (שם בדוי), חבר המשפחה. "אין יותר פרמייר", הוא מעדכן ומשום מה מפתיע אותי. המסעדה והמועדון נסגרו בעקבות הרצח, אבל כחודש לאחר מכן נפתחו מחדש. אלכסנדר אומר שחלקה של יאנה נמכר לבחור יליד הארץ שהרוסית בפיו הייתה מצוינת, אלא שהפתיחה מחדש הייתה עצובה והמקום היה מלא בעיקר בעיתונאים.
אלכסנדר, מה עם יאנה?
"לא ראיתי אותה מאז. זמן מה היא עבדה בסלון כלות 'סבינה', אבל בעלת המקום נפטרה. לא יודע אם בגלל זה היא עזבה. כולם המשיכו הלאה, מהר מאוד שכחו ממה שקרה. אנשים צועדים מעל טרגדיות של אחרים, זה בטבע שלנו".
למשפחה היה גם בר באשדוד, מקום בשם "שאנון". ב-2009 התיישבתי שם עם צ'יפס ובירה ושמעתי מאחוריי את המלצריות מקוננות על הרצח הבלתי נתפס. אני מספרת על זה לאלכסנדר כשאחד מחבריו, שהכיר גם הוא את המשפחה, נעצר לידנו. "פעם אחרונה שראיתי את יאנה? זה היה בספירת מלאי של פרמייר. היה צריך לפנות דברים, שלא יירקבו. וזהו, יותר לא נתקלתי בה. אבל אני לא שוכח את מה שקרה ועולה כל שנה למצבות שלהם".
לבד מול הקברים
כחודש לאחר הרצח שבה יאנה לפעילות ברשת חברתית ברוסית. הדבר הראשון שעשתה היה לאנפרנד את ג' קרליק, בתם של דמיאן ונטליה. דירת הקרקע השכורה שבה התגוררה עמדה ריקה זמן רב. מבחוץ אפשר היה לראות את התכולה: קומקום חשמלי, מקרר וזהו.
יאנה חדלה לענות לטלפונים כמעט לחלוטין ומחקה כל תמונה שלה ברשת החברתית. בדף לזכרה של המשפחה (שעדיין קיים, אך אינו פעיל שנים רבות) התנוססה בקשה של המשפחה לא להעלות תמונות שהיא מופיעה בהן.
מכיוון שעבדה מסביב לשעון עם אביה במסעדה, חיי החברה של יאנה היו דלים וחברתה הטובה ביותר הייתה נטליה קרליק. היא הייתה הראשונה שיאנה צלצלה אליה כשגילתה שמשפחתה נרצחה. "אל תפתחי את המסעדה", אמרה את מה שנטליה ידעה היטב בעצמה.
חברים מעידים על יאנה שהיא אדם סגור שלא חושף את רגשותיו ושאחיה היה האדם הקרוב אליה ביותר. בנסיבות הטרגיות של חייה, לא מפתיע שהיא הלכה ונמוגה, מודעת להתעניינות הגדולה בה ולעובדה שהתקשורת מחפשת אחריה. היא לא הופיעה לאזכרה למשפחתה חודש לאחר הטבח, אלא הגיעה לבדה יום קודם לביקור פרטי בבית הקברות.
לאחר שעבדה בסלון כלות נפוצו שמועה שעזבה לקנדה. אולי זה קרה ואולי לא. מה שברור הוא שמעטים יודעים מה עבר עליה בשנים האחרונות.
שתי נשים וסוד
בשנת 2009 היה נדמה שהטבח הוא סופן של שתי המשפחות. האחת קבורה באדמה, השנייה קבורה בעודה בחיים. אבל הוריו של דמיאן קרליק המשיכו לחיות עם תוצאות המעשה של בנם ועם הידיעה שלא יראו אותו לעולם מחוץ לכותלי הכלא. "לא צריך לעשות קרקס", אמר דמיאן לאמו כשהתראו בחקירה והיא שאלה אותו למה עשה את זה.
ג' קרליק בת 27 כיום. היא חלמה לחזור ללימודים, לסיים בגרויות ולהיות מעצבת פנים. היא אמרה שלא תברח לשום מקום ולא תעזוב את ישראל כי היא רוצה לבקר את הוריה בכלא וכי יש לה כאן חברים שהוכיחו את נאמנותם. עקבתי אחריה בפייסבוק, ראיתי אותה גדלה וממשיכה בחייה. הנה היא חוגגת יום הולדת במסעדת אנה, מקום סמוך וכמעט זהה לפרמייר באזור התעשייה של ראשון לציון. היא מחזיקה בקבוק קאווה וזיקוק בוער.
היא לא נעשתה מעצבת פנים אלא מעצבת שיער. ב-2015 נסעה ללמוד את המקצוע במוסקבה וכשסיימה חזרה לראשון לציון ופתחה עסק משלה. הלקוחות שלה, צבועות לבלונד או מסופרות בתספורת חדשה, מתייגות אותה ומשבחות את עבודתה. לפני חודשיים התחתנה. העלתה לאינסטגרם צילומים שלה עם בעלה ביער, אוהבים, שמחים. סבה וסבתה לא עומדים שם. בכלל, הם לא נראים בשום מקום. האם יחד עם בנם הם איבדו גם את נכדתם?
היא נוסעת לירח דבש בעיירת הנופש איה נאפה. יש לה חתול ספינקס. היא לא שינתה את שם המשפחה שלה גם אחרי הנישואים. בניגוד ליאנה, שביקשה להסתתר, ג' מנהלת את חייה בגלוי. תמיד צמודה אליה דודתה מריה אילניק, ש-ג' מכנה "אחות"; אחרי הכל יש ביניהן פער של חמש שנים בלבד. נראה שמריה היא המשפחה היחידה שלה.
קשה להאמין היום שמאחורי שתי הנשים הללו יש עבר כל כך אפל. בפייסבוק ובאינסטגרם הן נראות מאושרות, אוהבות ומאוהבות, אבל אולי זה רק כי כולם נראים ככה ברשתות החברתיות. "ראיתי אותן פה ושם לאורך השנים בעיר", אומרת אלונה (שם בדוי) שהכירה היטב את המשפחה. "קשה לי לראות אותן, הן כמו מצבת זיכרון חיה למשפחה שלמה שאיננה. הרי כל מה שקשור בהם נעלם.
ויאנה?
"איננה, נעלמה. מתחבאת כבר עשור מכל מה שהכירה ומי שהכירה".
מריה אילניק לא יכלה לעזוב את ישראל בשנת 2009. במסגרת הסדר טיעון היא הורשעה בסיוע לפריצה, אי מניעת פשע ושיבוש הליכי משפט. אני זוכרת אותה, אישה בת 22 שנגררה אחרי אחותה אל הזוועה והטירוף. היא הגיעה ארצה לחופשה כשסיימה תואר בכלכלה והייתה אמורה לשוב לאמה ואביה ברוסיה. יומיים לפני הטיסה היא נעצרה.
שנה לאחר הרצח הכירה מריה גבר שהפך לבעלה. הם נישאו בשנת 2011 ונולדו להם שני בנים. אמה מגיעה לבקר אותה לעתים קרובות, שומרת על הילדים וקרוב לוודאי מבקרת בכלא את בתה נטליה.
בדו"ח שהציג עורך דינה של נטליה בפני ועדת השחרורים נכתב שהתנהגותה מעולה, שהיא עובדת כבר שמונה שנים במתפרה ואחראית על בקרת איכות, וגם שהיא חונכת אסירות אחרות ומסייעת להן. "אני רוצה לעבור טיפול (למניעת פשיעה אלימה – י.פ), להשתקם ולחיות חיים נורמטיביים. אני מאוד מצטערת על מה שעשיתי ואשמה בהכל", אמרה נטליה בפני הוועדה.
השביל הזה נגמר כאן
מכרים, חברים, שכנים, מסמכים - ועדיין אין זכר ליאנה. אבל רומן, החבר שתיאר אותה כמי שקמה מן האפר, נראה כאדם שיודע יותר ממה שהוא מספר. ועכשיו - כשכל קצות החוט האחרים הובילו רק לעוד קצות חוט – אני חוזרת אליו ומפצירה בו שידבר. הוא לא משתכנע בקלות, אבל לבסוף אומר: "כל מה שאני יכול לספר לך זה שהיא בארץ, חיה בצפון. היא הקימה משפחה, החליפה את שמה ולא נמצאת בקשר עם אף אחד מקרוביה, גם לא עם דודות שיש לה באשדוד. היא ניתקה קשר עם החברים, החליפה מקצוע. יש לה חיים חדשים עכשיו".
עיתונאים יודעים איך לאתר אנשים שלא מעוניינים שיאתרו אותם, אבל דווקא עכשיו, כשיש תקווה ממשית למצוא אותה, אני מבינה שעליי לעצור. שהדברים של רומן הם כל מה שמישהו מאיתנו צריך לדעת על יאנה.
עשור קיוויתי למצוא אותה, ודווקא כשעליתי על עקבותיה החלטתי שהחיפוש הזה הסתיים. לא מגיע לה שעיתונאית תדפוק לה בדלת אחרי כל השנים הללו, וממילא כבר גיליתי את מה שקיוויתי לגלות מאז הסתיו של 2009. יאנה אושרנקו בסדר.