לפני כחצי שנה עלתה לכותרות פרשת "האנס המסמם". זה התחיל בתלונה שהגישה צעירה מהמרכז שטענה כי יניב נחמן, יועץ בחברת השקעות שמתגורר בתל אביב, טשטש אותה באמצעות סם האונס ותקף אותה מינית. בשלב הבא נכנסה לתמונה סוכנת סמויה שיצרה קשר עם נחמן והזמינה אותו אליה הביתה, כדי להוכיח דפוס פעולה שכולל שימוש בסם.
נחמן הגיע עם כמה בקבוקי אלכוהול, ונעצר על המקום. במשטרה הניחו שהבקבוקים – שנשלחו בינתיים לבדיקות מעבדה – מכילים את הסם. שהדפוס נחשף. הם פרסמו את פרטי החשוד, ובעקבות כך הגיעו לידיהם עוד תלונות דומות. אבל בעוד הכותרות דיברו על סם אונס, בדיקת המעבדה של בקבוקי האלכוהול לא מצאה לו זכר. גם בדיקה ייחודית בדגימת שיער שבוצעה בצרפת, עניין של כ-20 אלף דולר, חזרה בלי שאותרו עקבות של הסם. נחמן, יש לציין, חתם לבסוף על הסדר טיעון באישום של אונס, אך הטענה שסימם לא הופיעה בסעיפי האישום.
הפרשה הזאת היא האחרונה בשרשרת של פרשיות סם האונס, שהפכו את המושג לבן בית בכל שיחת ברזייה. סייע לכך גם קמפיין להעלאת המודעות לתופעה, שהוביל משרד הפרסום "זניט מדיה" בשיתוף עם המגזין "Time Out", תחת הסלוגן "תשמרי על הכוס שלך" (כוס השתייה, כן?). דו-המשמעות הפרובוקטיבית של הקמפיין זיכתה אותו במנת באזז מכובדת, ועוררה תשומת לב ציבורית.
אבל בעוד המודעוּת הלכה והתגברה, לא נרשמה עד היום אף הרשעה באונס שכללה סעיף של אישום בשידול לסם. בכלל זה, גם המקרים שזכו לפרופיל תקשורתי גבוה התפוגגו: ביולי 2009 נעצרו שני חיילי גולני בחשד שהשקו חיילות בסם אונס ואז אנסו אותן, אך שוחררו בשל מחסור בראיות והתיק בעניינם נסגר; כשנתיים מאוחר יותר התקבלה תלונה דומה נגד איש תקשורת, והתיק נסגר מאותה הסיבה; וגם הפרשה שנחשפה לפני כשנה בתוכניתו של אמנון לוי, על אשת התקשורת שנאנסה לכאורה על ידי כוכב ספורט מוכר – הסתיימה באופן דומה וללא כתב אישום. איך אם כך ניתן ליישב את הפער בין הדימוי הציבורי של סם האונס כמחולל של תופעה רחבה ומטרידה, לבין הנתונים היבשים? איפה הכשל?
ביום חומר ניקוי לרכב, בלילה סם מסיבות
ראשית, בואו נבהיר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "סם אונס". בניגוד מסוים לשמו, המונח "סם האונס" אינו מתייחס לסם ספציפי. "אין דבר כזה 'סם אונס' שמשויך למוצר אחד, זה מונח כללי, שפת רחוב", אומרת ד"ר מיכל רוטנברג, מנהלת המעבדה הטוקסיקולוגית בבית החולים שיבא, אליה מגיעות דגימות של חומר החשוד ככזה, במסגרת חקירות תיקי אונס. "הרבה אנשים שמשתמשים במונח מתכוונים לסם בשם GHB שבמינון גבוה או בשילוב עם אלכוהול מנטרל יכולת להתנגד ומביא לאיבוד זיכרון. אבל מבחינה מדעית – גם תרופות הרגעה והרדמה שונות יכולות לשמש כסם אונס. קטאמין למשל, סם ההרדמה הווטרינרי (הנקרא בשפת הרחוב K), משמש כ'סם אונס', וגם סמים אחרים, כמו אקסטזי, שגורמים לך להיות פתוחה ואוהבת יותר. אפילו אלכוהול הוא, מבחינה מסוימת, סם אונס".
כמו כל תופעה תרבותית משמעותית, גם זו מגיעה מארצות הברית, שם היא מכונה "date rape drug" (סם אונס בדייטים) – מונח שנטבע אי-שם בשנות התשעים וזוהה על פי רוב עם סם הרדמה בשם "רוהיפינול", או אם תרצו "רופי'ז". רוהיפינול היא תרופת הרדמה החזקה בהשפעתה פי עשרה מוואליום, שמאז יצא מהאופנה ואת מקומו תפס בעיקר ה-GHB, או בקיצור "G": סם מועדונים שבמינון גבוה – או, לחילופין, בשילוב עם אלכוהול – יוצר אפקט מטשטש עד כדי שכחה של אירועים, לעתים אפילו של ערב שלם.
"במינונים קטנים הסם הזה משמש כסם מסיבות והוא יוצר תחושת היי", מסביר ד"ר רוני ברקוביץ, בכיר ביחידה למאבק בפשיעה פרמצבטית של משרד הבריאות, "אבל במרחק של עוד כמה טיפות בודדות – הוא מקבל את האפקט של 'סם אונס'.
"ה-GHB מופיע בפקודת הסמים האסורים וקשה להבריח אותו לארץ, אבל יש חומרים דומים בשם GBL ו-BD14, שהגוף הופך בעצמו ל-GHB. את החומרים האלה – שמשמשים אגב גם כחומרי ניקוי בענף הרכב – תפסנו בכמויות גדולות מאוד במכס השנה, כשאנשים מנסים להבריח אותם כחומרי ניקוי".
ואכן, מדי כמה חודשים צצים בתקשורת דיווחים על אדם שנתפס מחזיק סם אונס בכמויות גדולות. באחת הפעמים האחרונות היה זה מורה שהבריח GBL לישראל, ולא מזמן נתפס גם תושב תל אביב כשבביתו 300 מ"ל של החומר הזה. גם נתוני רשות המסים מעידים על זינוק דרמטי בכמות הברחות הסם. בעוד שבשנת 2013 נרשמו 20 מקרי הברחות של G על נגזרותיו, בשנת 2014 נתפסו 236 – כמעט פי 12. מרבית ההברחות מתבצעות בבקבוקוני בושם והן מגיעות ממדינות אירופה, מקנדה ומדרום אמריקה.
אלא שהנתונים מתייחסים כמובן רק לחומרים שנתפסים. לפי הערכות של גורמים במשטרה ובמכס, שאיתם שוחחנו, רק כחמישית מכלל הברחות הסם נתפסות. משמע – כ-2,000 הברחות שבוצעו השנה לא נתפסו. הניסיון מראה שבכל הברחה כזאת יש כ-50-100 בקבוקונים, כששוויו של כל בקבוקון נע בין 1,000 ל-2,000 שקלים.
אין זיכרונות בראש, אין עקבות בגוף
יחד עם זאת, חשוב לזכור שלא בכל המקרים שבהם דווח בתקשורת על "הברחת סם אונס" או על אדם ש"סם אונס נמצא בביתו" מטרת החשוד הייתה בהכרח לאנוס מישהו או מישהי. למעשה, תודה לאל, ברוב המקרים זאת לא הייתה הכוונה. י', ראש רשת שעוסק בהברחות ה-G לישראל, מספר שעיקר הביקוש מיועד לשימוש עצמי. "רשימת הקונים שלי גדלה משבוע לשבוע, אבל הקנייה מתבצעת רק לשימוש שלהם. להבנתי, יש רק מעט מאוד אנשים בארץ שקונים G כדי להזמין בחורות אליהם הביתה".
לדברי י', הביקוש לסם האונס גדל מאסיבית בשנה וחצי האחרונות וכיום הוא פופולרי בעיקר בקהילה הגאה. קצין מודיעין של המשטרה מעריך ש"סם האונס הפך להיות טרנדי בקרב משתמשי הסמים הקלים דווקא. הם מחפשים תחליפים למריחואנה וחשיש, שהפכו יקרים וקשים להשגה, וסם האונס הוא אחד מהם".
ואם גם י' וגם קצין המודיעין לא שכנעו אתכם, הנה הצלע השלישית במשולש: המשתמש. ל', בן 30, מספר כי ה-G הוא כבר מזמן להיט מסיבות רשמי. "השימוש שאנחנו עושים בו מבוקר", הוא אומר. "כל אחד קונה לעצמו בקבוק מים בבר ומטפטף כמה טיפות. מי שעושה G יודע שאסור לערבב אותו עם אלכוהול וצריך להקפיד על המינון. לי יש אפילו חבר רופא שאני מתייעץ אתו, שאמר לי שהמינון שלי צריך להיות 2 מיליליטרים". אגב, בניגוד לדימוי הציבורי של סם האונס, כחסר טעם וריח – התכונה שאמורה לאפשר את היטמעותו במשקה ללא ידיעת הקורבן – ל' דווקא מתאר אותו כבעל טעם חזק, "מר מאוד" כדבריו.
אבל למרות הניסיון להקפיד על "שימוש נכון", ל' מספר שנתקל גם בחוויות פחות נעימות משימוש בסם. "אם ערבבת אותו עם אלכוהול או שלקחת כמות גדולה מדי – סביר שתירדם ולא תזכור כלום. תמיד יש במסיבה את אלה שהגזימו ואז רואים אותם מפרכסים קצת או עושים תנועות לא רצוניות. פעם גם אני הפרזתי, אבל הייתי עם בן הזוג שלי. הוא סיפר לי שרעדתי קצת ואז הוא פשוט הביא אותי הביתה והשכיב אותי במיטה. למעשה, החיסרון הגדול של הסם הזה, שמאפשר את השימוש בו כסם אונס, הוא גם היתרון הגדול שלו בשימוש אישי – בבוקר אתה לא מרגיש כלום. אחרי כמה שעות החומר יוצא מהסיסטם ואתה קם כמו חדש".
ל' שם את האצבע על לב העניין, אבל ההשלכות שלו חמורות אפילו יותר ממה שהוא מתאר – לא רק שהנוטלים את הסם לא מרגישים את השימוש בו בבוקר שאחרי, ברוב המקרים גם יהיה קשה מאוד למצוא עקבות שלו בגוף. אמנם, במרכזים של בתי החולים לטיפול בנפגעי תקיפה מינית מתבצעות סדרת בדיקות שנועדו לאבחן האם הסם נוכח בגוף המותקפת מיד לאחר הגעתה, אבל לא פעם הן נערכות כשהרופאים יודעים מלכתחילה שלא יועילו, ומקיימים אותן "בשביל הפרוטוקול" או שמחליטים פשוט לוותר עליהן. "הגוף מפרק ומפריש את ה- GHB מהר מאוד, ובבדיקת שתן אפשר לזהות אותו בפרק זמן של עד 12 שעות בלבד", מסבירה ד"ר רוטנברג, "בעוד סמים אחרים, כמו גם אלכוהול, נותנים לנו קצת יותר זמן – יום-יומיים בדרך כלל".
תכונה זו של קבוצת סמי האונס יוצרת בעיה אכזרית עבור המתלוננות: תשובה ודאית לשאלה האם נעשה שימוש בחומרים האלה או לא, יכולה להינתן רק בבדיקת מעבדה, ומכיוון שזה עתה עברו תקיפה קשה – הן בדרך כלל לא מגיעות להיבדק בטווח הזמן המקסימלי, 12 שעות. כתוצאה, מתפוגגת האפשרות להוכיח שהן סוממו, ויחד עמה, גם היכולת הפלילית להוכיח את אשמת התוקף. "יכול להיות שהמתלוננות היו מחוסרות הכרה בשעות הללו, שהן התביישו או שהיו בהלם ולא הבינו עדיין מה קרה להן, שלא לדבר על זה שלפעמים הן כלל לא יודעות שצריך להיבדק בטווח זמן כזה", אומרת רוטנברג. "לכן אנחנו מוצאים הרבה אלכוהול, אבל לא סם אונס. אמנם, מי שבודק את האישה שמגיעה יכול לזהות שלא מדובר בתוצאה של שתייה, אבל כמובן שכל עוד אין ראייה בדוקה, לא ניתן לקבוע חד-משמעית שזה אכן המקרה".
התיאור של רוטנברג הוא ההסבר לפער בין כמות הדיווחים על נשים שחושדות כי אנסו אותן באמצעות הסם – על פי המרכזים השונים לנפגעי תקיפות מיניות, יש עשרות כאלה מדי שנה – לבין מספר בדיקות המעבדה בהקשר של תיקי אונס, שרוטנברג מעריכה כנמוך מ-20 בשנה. עם זאת, יצוין – שוב – שגם במעט הבדיקות שנערכו, המקושרות לתלונות על אונס, לא נמצאו באף מקרה עקבות של הסם.
הבעיה בהרשעת חשודים באונס באמצעות סם נובע מהעובדה שפשוט לא מצליחים למצוא ראיות לחומר בגוף הנאנסות. לפערים שנוצרים בזיכרון המתלוננת – תמיד אפשר למצוא הסברים אחרים. "תאורטית מצב של אובדן זיכרון אפשר להסביר גם באמצעות אלכוהול", אומר פרופ' אבינעם רכס, מומחה לניורולוגיה מביה"ח הדסה ומסביר שמעל חצי מהסטודנטים בארה"ב העידו שחוו איבוד זיכרון כזה. "השתכרות עד מצב של אובדן זיכרון לא תלויה רק במספר כוסות השתייה, אלא גם בנפח האלכהול בכוס, כמה מהר שתית, יכולת אישית לפרק אכלוהול ומשתנים נוספים".
"יש לי זיכרון רק שלי שניות בודדות, קשות מאוד"
אם כך, היות שאין הרשעות, אין תוצאות מעבדה חיוביות ומתברר שהשימוש בסם נעשה ברוב המקרים כ-upper של מסיבות – יהיו, אולי, מי שירצו לטעון שהשימוש בו כסם אונס איננו באמת קיים. התשובה לכך פשוטה: הוא קיים ועוד איך. ההוכחה היא עשרות עדויות של נשים שמגיעות מדי שנה למרכזים לטיפול בנפגעי תקיפה מינית עם סיפורים כמעט זהים. למרות שלמרבה התסכול לא ניתן לבסס על העדויות הללו הרשעה בבית המשפט – הן משרטטות דפוס מובהק.
"40-50 אחוז מהבנות שמגיעות אלינו לגבי מקרי אונס, מספרות שהיה שימוש באלכוהול, ובערך 20 אחוז מתוכן חושדות ששמו להן סם אונס, אבל למרבה הצער אין יכולת להוכיח את זה", מספרת ד"ר ג'וליה ברדה, מנהלת המרכז האקוטי לטיפול בנפגעי תקיפה מינית, המכונה "חדר 4", בבית החולים וולפסון בחולון. "בדרך כלל הן באות אחרי שהן מתעוררות או אחרי כמה ימים, לאחר שמצאו את עצמן בסיטואציה אחרת לחלוטין מאיפה שהן זוכרות שהיו בפעם האחרונה. למשל, מישהי שיצאה לבלות ופתאום מוצאת את עצמה בבית של מישהו וכשהיא מתעוררת היא מבינה שקרה שם משהו, אבל לא יודעת מה קרה".
"לצערי חלק מהקולגות שלי אומרים שאלכוהול יכול לתת את אותו אפקט וגם אני בתחילת הדרך נטיתי להאמין בזה. היום אני יכולה להגיד בוודאות שזה לא אותו הדבר, שאני יכולה להבדיל היטב בין שימוש באלכוהול לבין שימוש בסם אונס, ובתחושה שלי, לפי הבנות שמגיעות אליי – היא שיש שימוש חזק בסם הזה".
מה ההבדל בין מי שנטל את הסם לבין מי שהשתכר מאלכוהול?
"ההבדל העיקרי הוא שלא מדובר בטשטוש הדרגתי שבו את שותה עוד כוס ועוד כוס. זה קורה אחרי כוס אחת וזה מנטרל אותך באופן די מידי, משתק אותך, ללא יכולת להגיב. כשהן מתעוררות – הן לא זוכרות כלום, זה כמו 'גזור והדבק' של מקטעי זמן".
הסיפור של רונית (שם בדוי), בת כ-40 ואם לשלושה, ממחיש את זה היטב. לפני שנה יצאה לדייט שני עם בחור שהכירה בחדר כושר יוקרתי. "לא יצאנו לבר, ישבנו לארוחת ערב במסעדה ביום שישי בתשע בערב והזמנתי כוס יין עם האוכל", היא מספרת. "אני זוכרת המון רעש ומוזיקה מסביב, ופתאום מין הרגשה כזאת שאני מתחילה לצאת מהגוף שלי ואני לא כל כך מצליחה לשמוע. הוא הלביש לי את המעיל וחשבתי לעצמי: 'לאן אנחנו הולכים? לא סיימתי לאכול'.
"אין לי מושג איך יצאתי מהמסעדה. אני רק זוכרת את הראש שלי מונח באוטו כשדוחפים לי אצבעות לתוך הגרון ואומרים לי 'עכשיו אני בשליטה'. הדבר הבא שזכור לי הוא שהתעוררתי לרגע בארבע בבוקר בדירה זרה בלי בגדים. התעוררתי סופית בשמונה בבוקר, התחלתי להתלבש אבל עדיין לא שאלתי את עצמי שאלות. זאת לא הרגשה של האנג-אובר, יש רק הרגשה קצת מוזרה, כאילו את לא באמת נמצאת שם.
"יומיים לא הייתי בפוקוס – ורק בסופם שאלתי את עצמי 'מה היה בדייט הזה?'. באותו הלילה כבר לא הצלחתי להירדם ובבוקר התקשרתי לגניקולוג שלי. הוא אמר לי: 'שמו לך סם אונס'. אם הוא לא היה אומר לי את זה – לא הייתי מבינה מה קרה. כשניגשתי להיבדק זה היה כבר 72 שעות אחרי ולכן ויתרו על הבדיקה הגניקולוגית.
"זאת חוויה מטלטלת, הופכים אותך לחפץ ופשוט מוחקים אותך בתור בנאדם. עד היום לא ברור לי עד הסוף מה הוא עשה, אם הוא צילם משהו. יש לי רק שניות בודדות של זיכרון שהן קשות מאוד. הרגשתי שהעולם נהיה מסוכן ובמשך חצי שנה כמעט לא יצאתי מהבית".
רונית הסכימה להתראיין משום שברור לה שאם היא – אדם משכיל, מודע, אמא לילדים בשנות השלושים המאוחרות לחייה – עברה את זה, קל וחומר שגם אחרות עלולות להיפגע ולכן חשוב לדעת לזהות מה קורה בזמן אמת. מעבר לכך, חשוב לה שבנות שיבינו שהן לא האשמות כאן. "לקח לי כמה חודשים להבין שאני לא אשמה. נזכרתי שהוא שאל אותי כמה פעמים אם אני צריכה ללכת לשירותים – ואמרתי לעצמי 'איך לא הבנתְ?'", היא אומרת. "היום ברור לי שמכוס יין אחת בארוחה אני לא מתעלפת. אבל באותה נשימה, אני בהחלט חושבת שבחורה בת 25 כן יכולה להתבלבל. היא יכולה לחשוב ששתתה יותר מדי ולהאשים את עצמה".
עדי שילון, מגישת רדיו וטלוויזיה המככבת בימים אלה ב"מחוברים פלוס", מספרת שגם היא חוותה אירוע מהסוג הזה כשהייתה בת 18. "לא הלכתי לבדוק את זה, אבל לפי כל הסימנים – זה היה העניין. הייתי רגילה לשתות די הרבה, אבל בפעם הזאת יצאתי עם חבר, שתיתי צ'ייסר אחד ומשם יש לי שעות של בלאק-אאוט. קמתי במיטה של הבחור שהייתי איתו שם והברמנית שהגישה לי את הצ'ייסר הייתה שם גם. זאת הייתה חוויה נוראית, אבל את כל כך המומה, את כל כך מטושטשת, שלוקח זמן עד שאת מבינה מה קרה. לא דיברתי איתו אחרי זה על זה, ובכלל לקח לי שנתיים לדבר על זה עם מישהו. התביישתי. ניסיתי להיראות אחראית בעיני ההורים שלי. אימא שלי מגיל 0 הייתה אומרת לנו: 'תיקחו שתייה מהבית' – אז שלי יקרה דבר כזה? ועוד עם מישהו שאני מכירה? זה פחד אלוהים – המחשבה על זה שמישהו עשה משהו, ראה אותך במצב מסוים ואין לך שום דרך לשחזר את זה".
שילון מספרת שכנערה בת 18 היא חששה שהאשמה תיפול עליה. "יש את הפחד הזה שיגידו שאני שתיתי, שאני זאת שלא יודעת לשתות פשוט. אני זוכרת שלמחרת אותו היום יצאתי עם חברים ואמרתי להם משהו על זה שהיה לי לילה נורא מוזר, הם צחקו ושמו לי את השיר 'היא לא יודעת לשתות' של 'איפה הילד'. היום, אם דבר כזה היה קורה, הייתי מיד הולכת להתלונן. אז הייתי צעירה מדי מכדי להבין שאני צריכה לעשות את זה".
קמפיין "תשמרי על הכוס שלך", שהוזכר קודם לכן, נולד למעשה בעקבות המקרה של שילון, אחרי שסיפרה עליו לאדם שיזם אותו גבי אטל, מנכ"ל "זניט מדיה". שילון מספרת שהיא שמחה על המודעוּת שעורר, אף שהיו לה השגות לגביו. "הפריע לי זה שזה נשמע כאילו זאת אשמתי – 'אני זאת שלא שמרתי'. אז הנה, הייתי בבר עם חבר שהביא לי צ'ייסר וזה בכל זאת קרה".
אחת מכל חמש נשים ישראליות תיאנס. ועדיין
כפי שציינו, ממדי השימוש ב"סם האונס" במהלך תקיפות מיניות לא ברורים, ובמרבית המקרים הם גם לא ניתנים כאמור להוכחה. לפי הערכות של קצין מודיעין במשטרה, מספר התלונות של נשים לגבי מקרים מהסוג זה לא עלו בשנים האחרונות, ואולי אף פחתו. נתונים רשמיים אין. אבל מה בעצם הנתון הזה מוכיח? האם לא דווקא על אוזלת ידה של המערכת? על הקושי הניצב בפני נשים המבקשות להתלונן על אונס? את הפגמים המובנים בהתמודדות עם מקרים כאלה?
ואולי האשם בקושי להתלונן טמון בתפישה תרבותית שיש לה אחיזה רחבה בישראל גם אם איש לא מודה בה, לפיה לקורבן האונס יש אחריות מסוימת על התקיפה? שאולי היא שתתה, או התלבשה פרובוקטיבי או כל הסבר מקומם אחר שלא לוקח בחשבון שלא קיימת, ומעולם לא הייתה קיימת, הצדקה כלשהי לאונס? האם אנחנו זקוקים, מבחינה פסיכולוגית, ל"תירוץ" הזה של סם האונס – כדי להבהיר לעולם ולעצמנו שאנחנו לא אשמות? ולמה אם שתית כמה דרינקים מרצונך את אשמה יותר בעיני החברה מאשר אם מישהו סימם אותך? איך ייתכן שמישהו חושב לרגע להאשים מישהו שאיננו האנס?
מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אורית סוליציאנו, מסבירה כי הנטייה החברתית בישראל היא להאשים את נפגעת העבירה, ובגדול. "למרות ששיעור הפגיעות המיניות במדינת ישראל הוא עצום – לפי הנתונים אחת מתוך כל חמש נשים תיאנס במהלך חייה – עדיין נוטים להאשים בארץ את הקורבן לגבי הפגיעה שעברה; בין אם שתתה יותר מדי, התלבשה שלא כראוי או נכנסה בלילה לדירה של אדם שרק הכירה כמה שעות קודם לכן", היא אומרת. "האחריות היחידה על הפגיעה המינית מוטלת על התוקף, שהחליט לנצל את הסיטואציה ולבצע פשע. יתרה מכך, החוק אינו מכיר ביחסי מין המתקיימים כאשר הנפגעת תחת השפעת אלכוהול או סמים כיחסי מין הנעשים בהסכמה חופשית, משום שזוהי סיטואציה בה פעמים רבות לא ניתן להביע הסכמה".
עירית נגבי, ד"ר לקרימינולוגיה העוסקת בתחום עבירות מין, מפנה גם היא אצבע מאשימה כלפי החברה הישראלית. "מה זה סם אונס? זה כל סם שמערפל את ההכרה ומכניס למצב של פאסיביות וחוסר יכולת להתנגד, וביניהם גם אלכוהול. תרבות המועדונים מאפשרת להשקות בחורה מול כולם ואחר כך לקחת אותה לשירותים או למקום אחר, גם שכברור שהיא לא במצב שהיא יכולה להסכים. זה לא הרי לא נעשה במחשכים ".
סולציאנו מוסיפה ש"לצערנו, גם הרשויות לא נאבקות מספיק למיגור התופעה ובמקרה של סם האונס אנו פוגשות כיום באוזלת יד של המערכת, שלא מאמצת טכנולוגיה לזיהוי שאריות הסם שכבר קיימת בעולם. נשים שסוממו נותרות ללא מענה מצד מערכת אכיפת החוק, בעוד הפוגעים חופשיים להמשיך ולפגוע בנשים נוספות, משום שהם יודעים שלא ייתפסו ולא ייאלצו לשלם כל מחיר על הפשע שביצעו".
סוליציאנו נוגעת בנקודה כאובה במיוחד. האם ייתכן שבשנת 2015 אין עדיין בנמצא טכנולוגיה שיכולה לזהות את החומרים הללו בטווח זמן אפקטיבי? ובכן, יש. באירופה נהוגות בדיקות מעבדה מתקדמות המזהות את ה- G בשיערה של המתלוננת. ועדה שהוקמה במטרה לקבוע נהלים מסודרים במקרה של אונס בדייט, בראשותה של ד"ר פאולה רושקה, מנהלת המחלקה לטיפול בהתמכרויות במשרד הבריאות, בוחנת בימים אלה את השאלה האם לייבא את הבדיקות הללו לארץ. הוועדה מבררת את "מידת הכדאיות וההיתכנות" של הקמת מעבדה דומה בישראל, או בתסריט הפחות אופטימי, שיתוף פעולה עם מעבדות אירופיות בשיטת מיקור חוץ, כפי שנעשה במקרה של יניב נחמן.
"החומר GHB מצוי בגוף באופן טבעי, והבדיקה במעבדה בצרפת בוחנת האם הייתה בנקודת זמן מסוימת כמות יוצאת דופן של החומר בגוף", מסבירה ד"ר רושקה. "בתיק של נחמן שלחנו דגימת שיער של המתלוננת למעבדה בצרפת, והתוצאה יצאה גבולית – לכן לא ניתן היה להרשיע. הפיילוט שאנחנו רוצים להריץ הוא תקופה שבמהלכה נשלח באופן קבוע בדיקות לצרפת. אם נראה שביצוע הבדיקות יעילות – נבדוק אפשרות לשלוח אותן לחו"ל באופן קבוע, או לחילופין, להקים מעבדה כזאת בארץ ולהכשיר אדם שיעסוק בזה". ד"ר ברדה מוולפסון מוסיפה כי גם היא ממתינה בקוצר רוח לבדיקה: "כרגע התחושה של הנשים האלה ושלי היא תחושת החמצה. אבל אם הפיילוט יעבוד – אולי סוף סוף תהיה לנו תשובה ודאית".
עד שהוועדה הנכבדה תסיים לברר את מידת נחיצות העניין ואת "מידת הכדאיות" שלו, ד"ר נגבי מסבירה שלקושי המשפטי שנוצר בינתיים בהוכחת השימוש בסם האונס יש השלכה קשה נוספת – הקושי שחוות הנפגעות להיפטר מרגשות האשם. "תיאורטית אם שמו למישהי סם אונס – זה מנטרל את רגשי שהאשמה שלה ושהחברה מייחסת לה", היא אומרת. "אבל בפועל, אף פעם לא באמת ניתן להוכיח את זה ולכן גם אלה ששמו להן סם כזה – נשארות עם רגשי האשם. הן לא תמיד מתלוננות ורבות מהן לא יודעות אפילו מה קרה".