״בואו נפגש אצלי בבית״. ״לא״. ״למה לא?״ כי אתה איש זר, ואני לא יודע איך הבית שלך בנוי. יש צורך בתכנון מקדים, הכרת המבנה שבו תיערך הפגישה, שינון פתחי המילוט, מספר תאי השירותים במקום, מי הם שוכניו הקבועים, רמת נחמדות המלצרים, מידת לגיטימיות הישיבה על בקבוק דיאט קולה אחד בלבד והכנת רשימת תירוצים מקדימים ללמה אני צריך לחתוך מיד ועכשיו. מכירים את הסצנה בג׳ייסון בורן הראשון שהוא אומר לגרמניה שאין לו מושג למה, אבל הוא שינן את כל לוחות הרישוי של 17 המכוניות שמקיפות את בית הקפה? ככה.
נהיינו מאוד עצלים בהמצאה של אופי: הייתי במסיבה אחת - אני בליין. שורת חגיגת בשנת 2008 - אני נרקומן. התנסות חד מינית אחת - אני פלואידי ובן אדם די מדהים בכללי. התקף חרדה אחד, או אולי סחרחורת - אני חרדתי. אף אחד לא מתמיד כבר בשום דבר, מספיקה פעם אחת כדי לבחור אישיות.
לפני שנתיים בערך הייתה פריחה בתחום האישיות החרדתית. זה הלך ממש יפה בסטטוסים בפייסבוק וטוויטר, זה היה הפאנץ׳ ליין שהופך את הסיפור מיותר מדי משעמם או אמיתי או חופר למצחיקי וחמודי כזה, ככה שכולם יתחברו. בערבי סטנדאפ תל אביבים היו שני נושאים אהובים: אונס וחרדות. ואז החרדה הגיעה למנהלי סושיאל מדיה שניצלו אותה למיתוג של מסיבות וברים בסטטוסים של הפוך על הפוך. וזה היה הסוף של המגניבות של החרדה, כשזה מגיע ליחצנים זה הסוף. נראה לי שכולם עברו מאז לאסטרולוגיה וסוציופתיות.
היו רגעים אז שרציתי לצרוח שאני חרדתי מאז 2001, אבל כמה היפסטר אפשר להיות. נראה לי לא פייר שאני צריך לסבול את כל זה על אמת. אז מה קדם למה אצלי - הפרעת החרדה או האופנה? אני חושב שזה היה ניצול מירבי של מצב נתון. החיים נתנו לי לימונים, ועשיתי מהם לימונדה. מה עשיתי לפני שנת 2014, שנת החרדה האופנתית? שיקרתי שקרים מדהימים. יש לי פחד מלהיתפס כגבר חלש. אני יודע שאין כזה דבר גבר חדש, לא פה. גם ככה כמעט כולם הם אדוות של ההורים המפגרים שלהם. כל הבנות רוצות להתחתן, כל הבנים רוצים למות במלחמה. גבר חלש זה לא גבר. אני שונא את זה שאכפת לי מזה. אמן הייתי אישה.
כשהתחלתי לצאת עם חברה שלי סיפרתי לה שקרים יפים: אמרתי לה שאני חושב שרק נשים צריכות לנהוג. הראיתי לה סרטים שבהם נשים נוהגות, והגברים לצידם, ואמרתי לה משפטים כמו: ״איזה סקסי זה, אה?״, ״תראי מה זה, ככה החיים צריכים להיות, אני לצידך ואת על ההגה״, ״העולם היה טוב יותר אם רק נשים היו נוהגות״. וזה עבד, היא לא גילתה שאני מפחד לנהוג תקופה ארוכה.
אני לא צריך את חו"ל בשביל לפתח אישיות
לחו״ל לא נסעתי אף פעם לבד. אחרי הצבא חברים שלי נסעו, ואני לא נסעתי איתם. אמרתי להם שאני רוצה לעשות טיול רכבות באירופה. אם ניחשתם שראיתי את "לפני הזריחה" באותו זמן, צדקתם. הלכתי למשרד נסיעות עם הורי, הם קנו לי כרטיס למדריד. ליום הולדת קיבלתי מאחותי את "לונלי פלאנט" לכל אירופה. קניתי את התרמיל הכי יקר שיש, בצבע ירוק אבוקדו. חשבתי על הוסטלים, ולא ממש הבנתי איך זה עובד העניין הזה של השינה והמקלחות. מאמן הכושר האישי שלי (זאת הייתה בתקופה שאחותי התחתנה, וכמו כל משפחה בראשון לקחו מאמן אישי לכולם) שהיה מתאבק אולימפי של ברית המועצות בעבר סיפר לי איך כייסים באירופה פועלים: הם חוצים מטבע לשניים, ואז שורטים לך איתו את העין ומעוורים אותך, אחר כך הם לוקחים לך את הכסף, אבל זה כבר פחות העניין. החברים שעוד נשארו בארץ עשו לי מסיבת הפתעה יום לפני הטיסה. ביום הטיסה הגעתי הביתה בערב אחרי סבב של פרידות. בבית היו ההורים שלי, אחותי ובעלה, ראינו עדי אשכנזי ביחד. התרמיל לא היה ארוז, הטיסה הייתה ב-3 לפנות בוקר. ישבתי על המיטה ונתקעתי עליה, רואה את אמא שלי מתחילה לארוז לי את הדברים. בסוף אמרתי לה תעצרי, אני לא נושם.
טירוף, בכי, צעקות. משפחה היסטרית. מכניסים אותי למקלחת, אומרים לי שהמים ירגיעו אותי. אני לא תכננתי כלום, הכל היה לא נודע, באיזשהו מקום תמיד ידעתי שזה לא יקרה. ביטלתי את הטיסה, החזר כספי של 500 דולרים. לא היו לי פנים להראות את עצמי בחברה. לאט, לאט התחלתי להודיע לכולם שאני בארץ. היה לי סיפור מאוד יפה ומגניב: "כן, אני פה. לא יודע, החלטתי שממש לא בא לי להיות לבד עכשיו. מה אתם חברים שלי, למה אני צריך לנסוע רחוק מכם אם כל כך כיף לי איתכם?" וגם "אני לא צריך את חו"ל בשביל לפתח אישיות. אני חושב שיש לי כבר די הרבה ממנה".
אחר כך כן נסעתי לחו"ל, לא לבד, עם חברים. דפקתי שם פעם אחת התקף חרדה מפואר כשהלכנו רק אני וחברה להופעה של רדיוהד, אחרי שקנינו וויד בפארק. אני: בתפקיד הגבר. היא: בתפקיד האישה. מילאנו את התפקידים למופת, היא חסרת חוש כיוון מוחלט, אני מנווט. לוקח אותה ביד לפעמים כשהיא מתבלבלת. איי טרזן יו ג'יין.
נדחסנו פנימה בגלל שהיא הכירה חבורת ישראלים שנדחסו פנימה. התחיל לטפטף, זה היה מחוץ לברלין והזכיר לי את המשלחת לפולין, והחימום נגמר. תום יורק עלה לבמה, מעליו היו תלויים מסכים או גופי תאורה כאלה מרובעים. זה היה בסיבוב ההופעות אחרי זה שבוטל בגלל שקרס גוף תאורה על עובד במה והרג אותו. דמיינתי כל הזמן את הריבועים האלה נופלים ומוחצים את ג'וני גרינווד, דמיינתי את אשתו שרונה מקבלת את הבשורות בנהריה, דמיינתי פיגוע רב נפגעים, דמיינתי את לימור לבנת משתמשת בסיפור שלי על מספיק פעם אחת של וויד כדי להשתגע, אמרתי שאני חייב לצאת משם. נתלתי על תיק הגב השחור של החברה שהייתי איתה, והיא משכה אותי משם דרך ים אנשים. הרגשתי שיולדים אותי מהכוס של אמא שלי. רצועת הספגטי של התיק נקרעה, נפלתי על הרצפה, מאבטחים גרמנים הרימו אותי וצעקו עלי כי חשבו שאני מסומם, מישהי הגנה עלי ואמרה להם לעזוב אותי. לא הצלחתי לראות איך היא נראית כי לא הצלחתי לראות כלום. בעיני היא הייתה מלאך. "אר יו אוקיי?", "יס, יס, תנק יו סו מאץ'", "אתה ישראלי? יא גם אני!". יהודי לא מפנה יהודי בהתקף חרדה.
החברה דווקא נטשה אותי שם. גם לה יש חרדות. יש לה גם פוביה אמיתית מהקאות, והיא חששה שההתקף שלי יגמר בזה, אז אחרי שהתנתקנו היא נעמדה במרחק סביר וראתה שאני בסדר, כמו מרים בין קני הסוף ומשה בתיבה. אחר כך חזרנו לסבלט בשתיקה, ואז אמרתי "וואי, נראה לי ריססו את הוויד הזה במשהו, קוטל חרקים". חהחה, עישנו סיגריה. אחר כך דפקו לנו ביקורת מחרידה בארביאנבי כי מסתבר שלא היינו אמורים לעשן שם. או להשאיר מאפרות מפוצצות. בארץ כבר סיפרנו בגאווה על טיול החרדות שלנו, והתחרינו מי היה יותר חרדתי, כלומר מעניין. משחק שאין בו מפסידים.
אחר כך הגיעה התקופה הרגועה, ואולי היא הייתה רגועה כי לא עשיתי דבר. אתה לומד מה עושה לך נעים ומה לא, ואז אתה לא עושה את הלא-נעים. בסוף גם החלקים הנעימים הפכו ללא נעימים. אם היו לי פגישות בבוקר עם אנשים שצריך להשאיר עליהם רושם שאתה נורמלי, אז יכול להיות שארגיש איבוד שליטה טוטאלי כי אני מנסה להעמיד פנים שאני נורמלי, וחייב למות רגע בשירותים, אז אני אומר להם שיש לי הנגאובר נוראי ומיד אני הופך להיות הבן אדם הכי מסתורי ומושך בעולם. זה מוזר שאנשים יעדיפו לעבוד עם בן אדם שבא לפגישה עם הנגאובר ולא עם חרדתי. תאוריית הגבר החלש מוכיחה את עצמה.
בפגישה ההיא בבית קפה סגרנו על מקום שנמצא באמצע, לא קרוב אליו, לא קרוב אליה, לא קרוב אלי. בדיעבד, טעות. אמרו לי שזה מקום נחמד מאוד והאייפון 4s החרא שהיה לי סירב לשתף פעולה עם החקירה. טכנולוגיה מתפקדת היא דבר חשוב לחרדתי ולרוצח שכיר. בית קפה נחמד, תא שירותים יחיד אך גדול, הרבה אנשים שמעולם לא תהיתי איפה הם יושבים בימי שישי בבוקר, ענו לי על השאלה. דיאט קולה בשבילי, השותפים לפגישה כבר התיישבו כשיצאתי מהשירותים. זה היה בתקופה שהתחלתי לספר לכולם על החרדות, לא בגלל האופנה, היא כבר מתה, אלא בגלל שזאת הייתה דרך מאוד נוחה להימנע מדברים: "ביי, יש לי חרדה".
האקט המוחצן הראשוני היה להתיישב, להגיד לשותפה: "יוב גוט דה מדיסין?", והיא זרקה עלי כדור נרבן. להסתיר את העובדה שמדובר בנרבן (כדור טבעי) ולא במשהו ממשפחת ה-SSRI, להגיד לאיש זר "ווי אר פופינג פילס אול דיי", להפסיק לדבר באנגלית כי הוא ישראלי דובר עברית, ולהשאיר על הבחור הזה את הרושם הכי מדהים בעולם. זה דבר מאוד נחמד כשאתה הופך לאופנה, אבל אחר כך אתה כבר תימהוני.