הייתי בסוף השבוע במסיבה בניסיון לשחזר את נעוריי. הציעו לי אקסטה, ככה מרגישים רגשות היום. אמרתי ״לא, תודה. גם ככה אני טרולילו והחלפתי כדורים רק לפני שבוע״. אמרו לי: ״מה ההבדל בין הכדורים שאתה לוקח לבין אקסטה? שניהם עושים את אותה פעולה״. מעניין, אבל לא לקחתי, הייתי ״בסביבה לא בטוחה״. מכירים את אלה? אז אני.

למדתי לפחד מכדורים פסיכיטארים מסרטים כמו "גארדן סטייט" שיצא בתקופה מאוד עדינה ומעצבת של גיל 15 או 16. למדתי שכדורים גורמים לך לא להרגיש כלום, ולקח הרבה זמן עד שרק רציתי לא להרגיש כלום. רגשות זה אובר-רייטד. מי צריך מנעד רגשות כל כך רחב? עד שאתה לוקח כדורים אתה גם ככה לא מרגיש כלום חוץ מחרדה. אז מה זה אהבה? שמחה? התלהבות? בעיקר רוצים להרגיש סוג של נעים. כוס יין בצהריים, עוד אחת אחרי העבודה, ואז בערב נטפליקס אנד צ׳יל, עם יין. אבל הגיע זמן שיין כבר לא הספיק. אני גם לא חרוץ מספיק בשביל ליזום קנייה של סמים. זה גם יקר. ואני די פחדן. שום סביבה לא מרגישה לי בטוחה מספיק לעשות דברים כאלה.

בכל מקרה, תרופות זה מפחיד. או היה מפחיד, עד שהתחלתי לקחת אותן. אני יכול להבין את הצורך לא להיות תלוי בשום דבר. אבל זאת אשליה. כולם תלויים במשהו, רק שהמשהו הזה לא מתנקז לגלולה קטנה ומוחשית. אני לוקח אותה בבוקר, היא עושה לי טוב, היא גורמת לי לא לשכב על רצפות. יש על החבילה סימונים של ימי השבוע, זה נחמד כמו לקחת גלולה למניעת הריון. אני אוהב לראות את החבילות מסתיימות, זה כאילו השלמתי שלב בקנדי קראש, או השלמתי עוד חתיכה מהנשמה שלי. אני אוהב לקנות את הכדורים, אני אוהב את הרוקחים שעושים לעצמם העתקים של המרשמים, איפה הם מתייקים אותם? ולמה? אני אוהב שהם שואלים אותי אם זאת פעם ראשונה שאני לוקח את הכדור הזה, אני אוהב להגיד להם לא.

הייתי בטיפול פסיכולוגי מגיל 22 ועד 24, שאלתי את הפסיכולוגית אם אני צריך כדורים, אמרה שהיא לא חושבת. הטיפול היה טוב. הפסקתי אותו כי נגמר הכסף. הייתה תקופה טובה אחר כך. עברתי לתל אביב, כולם אמרו שלום במסיבות, מצאתי אהבה בפעם הראשונה, הרגשתי רגשות, לא הייתי צריך דבר. ואז פתאום שום דבר כבר לא הספיק. התחלתי לבטל דברים, להתחמק, הפכתי לאלוף התירוצים. ״אני חולה ב...״ השלימו את החסר: צינון, כאב גרון, ראש, בטן, מיחושים בלב, כריתת תוספתן, יד, אונה. הייתי חולה, התרופות שלי היו תירוצים, קנדי קראש על חצי מסך, בחצי השני סדרה בבינג׳, שינה.

Great talk with artist Anders Peterson who roamed around Europe capturing the hidden and unseen. Intriguing and fascinating. #anderspetersen #photography #blackandwhite #people ( @francie_andrews )

A photo posted by AnneClaireMorel (@anneclairemorel) on


אני לא יכול לשים את האצבע מתי הבשיל הרעיון שזה בסדר לקחת כדורים, או שאני צריך. אולי זה היה בין ביטול של משהו שדווקא רציתי לעשות אבל לא הבאתי את עצמי למשהו אחר שמאוד רציתי. אחרי תקופה עברתי להגיד לעצמי שאני לא באמת רוצה דברים. מה, זה לא ממש מגניב להישאר כל היום במיטה? כל עוד אני מצליח לשטוף כלים פעם בשבוע זה בסדר מבחינתי. זה בסדר מבחינת חברה שלי? פחות. אבל היא לא אוהבת את הרעיון שאני אקח כדורים, היא טוענת שאני תמיד מחפש את הדרך המהירה והמקוצרת בחיים ושיש לי אישיות התמכרותית.

נסענו לחיפה עם חברים לראות סרטים בפסטיבל. שעה לפני הנסיעה רציתי לבטל הכל, אבל אני יזמתי את הנסיעה אז לא היה נעים. אי נעימות - גורם מספר אחת להתקפי חרדה. אחרי שכבר חווית את החרדה, השלב הבא הוא הבושות מהחרדה שגורמות גם הן - לחרדה. אז נסענו, והחברה הייתה טובה, ויין וסרטים ושיחות, ובשיחות מדברים ומספרים, ופתאום שלושה מתוך שישה אנשים מספרים שהם לוקחים כדורים. ופתאום זה נהיה הפתרון היחידי.

חוזרים הביתה, וחג סוכות, והדבר הראשון שאני עושה זה להיכנס לאתר של מכבי ולחפש פסיכיאטר. חגים, אין פסיכיאטרים. התורים הבאים בנובמבר. ״מיין לפי תאריך קרוב״. המלצות? אין צורך. הצורך הוא בטיפול כלשהו, פצע מדמם - אכפת לך מי יתפור אותו? לא, כלומר כן אם אסתטיקה היא דבר חשוב עבורך. אבל אתה גבר, שא את צלקותיך בגאון. קליק ונקבע תור לתאריך הכי קרוב. חשוד? שרלטן? פעם קבעתי תור לרופא עיניים היחיד שהיה לו תור עוד באותו יום. הגעתי למרכז מסחרי בגבול ת״א-חולון, עליתי בפיר מעלית שנמצא מאחורי הבניין המזוהם בעולם, אישה נכה הצביעה לי על הכיוון. קיבלתי דקירה בעין, משהו התפוצץ, דם, לא הבראתי מהשעורה הזאת.

הכל בסדר, אני איש רגיל, הכל בסדר, אני איש רגיל

הצפייה לטיפול היא מה שהפילה אותי, למה אני לא יכול לקבל תרופות עכשיו? התנהגתי כמו מכור עוד לפני הכדור הראשון. שיקרתי בעבודה שכבר התחלתי לקחת כדורים, הייתי חייב למצוא סיבה למה אני לא בא כבר כמה ימים. ״כן, התחלתי לקחת כדורים, זה עושה לי סחרחורת, אני מתרגל״, קראתי שזה עושה סחרחורת. ״איזה כדורים אתה לוקח?״, ״אממ, ציפרלקס?״, ״כן, אבל איזה סוג של ציפרלקס?״, יש סוגים של ציפרלקס??? ״לא יודע! כתוב על הקופסא ציפרלקס!״ זה טוב שאני עובד בתקשורת, כולם מטורללים ומבינים. התור למרפאה לבריאות הנפש של מכבי היה במרחק שבועיים. קבעתי תור גם לרופאת משפחה חדשה שאמרו לי שהיא ״ליברלית״, כלומר, היא תתן לי כדורים.

Café Lehmitz, Reeperbahn, Hamburg, Germany, 1967-1970 | © Anders Petersen. #AndersPetersen

A photo posted by roelofenraymond (@roelofenraymond) on

חבר נתן לי חפיסה מלאה של ״סרנדה״, התחלתי סלף-מדיקייטינג. אמר לי לקחת שבוע חצי כדור, ואז להגדיל לכדור. ככה אני לא לגמרי משקר לעבודה. זאת לא הייתה התרופה בשבילי, היא הגבירה את הכל לווליום של שיגעון. ביום השני התקשרתי לאמא שלי, לא רציתי שכל הנטל ייפול על חברה שלי. ״אמא, יש בעיה, אני מפחד מהכל, קחי את סימונה״. ואז הן מדברות ביניהן, קודם אמא שלי שואלת אותה שאלת נימוסין, ואז היא הולכת לחדר השני ואני כבר לא שומע אותן. בינתיים עברתי לאמבטיה, תמונות שלי מפונה לבית משוגעים רצות לי בראש, תמונות של אשפוז, קשירות למיטה, זה היה מנחם. ואז תמונות של משוגעים אחרים, אני אצטרך לדבר איתם, וגם אחים ואחיות ורופאים, גם איתם אצטרך לדבר, ומה עם העתיד שלי? זה כמו כתם כזה כשאומרים לך שאם תצא מהצבא יהרסו לך החיים? ניסיתי להקיא, לא הצליח. שוב על רצפת האמבטיה, בתחתונים, מנענע את הגוף קדימה ואחורה עם מנטרה: ״הכל בסדר, אני איש רגיל, הכל בסדר, אני איש רגיל״. סימונה סיימה את השיחה, ראתה אותי ככה, בחיים לא הרגשתי יותר עלוב מהרגע הזה. ביקשתי ממנה לא לעזוב אותי, ושאני מצטער שהפלתי אותה במלכודת. ידעתי שהיא פוחדת ממחלות נפש, פעם היא לא דיברה איתי יום שלם כי הראתי לה את ״מלהולנד דרייב״. אחרי הפיק של החרדה, אחרי שהכתמים שמכסים את העיניים עוברים, כשהיא מחזיקה את הרגליים שלי באוויר, היא שואלת אותי אם לקבוע לי תור לפסיכיאטר פרטי עוד היום. ״כן״.

היא הולכת למחשב, כותבת בגוגל ״פסיכיאטר דחוף״, מתקשרת, באמת שאין לנו מושג מה אנחנו עושים, כמה אנשים חיפשו את הצירוף הזה? כמה מהם בסדר? התוצאה הראשונה: ״שלום הגעתם למרפאתו של אילן טל״. השעה כבר מאוחרת, אפשר להגיע לאחד מהפסיכיאטרים מחר בבוקר. עלות: 1,000 ש״ח. בדיון משפחתי שנעשה ביקום אחר, אחותי מציעה שאתקשר לפסיכולוגית מפעם: ״היא עשתה לו טוב״. זה מוכר, היא עשתה לי טוב, סימונה מרימה אותי מהרצפה. מסמס לפסיכולוגית, אולי קיוותה שלא תשמע ממני לעולם וזה יהיה סימן שאני בסדר. בינתיים אמא שלי מסמסת לסימונה: ״תמסרי לו שלא ידאג לגבי כסף, נשלם על הכל״. חמודה. הרסתי את הסיכויים שתקנה לנו ספה חדשה.

היא מלבישה אותי ולוקחת אותי ביד לסיבוב בחוץ, איך אפשר להימשך לתינוק מעוות? בטיב טעם עם בקבוק דיאט קולה ביד אני מקבל את כל מה שאי פעם רציתי בחיים: שיחה בוכייה מאמא, הנטל עבר גם אליה, ושיחה מהפסיכולוגית, היא מאוד שמחה לשמוע ממני, אני באמת מאמין לה, קובעים למחרת, בכל זאת מצב חירום. היא כבר לא מקבלת בתל אביב, צריך לנסוע לקיבוץ בדרום רחובות. ידעתי שאגיע לבית הבראה כלשהו בסוף.

בטיפול לפני 4 שנים היא אמרה לי שאני לא צריך כדורים לפי דעתה. ב-8 בבוקר בקיבוץ דרומית לרחובות, בטיפול הראשון בסבב הנוכחי, היא קובעת לי תור לפסיכיאטרית שהיא מכירה, ונותנת לי הוראות מה לבקש בינתיים מרופאת המשפחה עד התור עם הפסיכיאטרית. יש לי שבט של נשים שמטפלות בי. מהרופאה יש לבקש כדורים להקלה מיידית, הפסיכיאטרית כבר תיקח את זה משם.

אני כבר יותר משבוע עובד מהבית, נותנים לי, כולם שם עברו את זה פעם אחת בחייהם. אני מגיע לרופאה החדשה, זה בפלורנטין, על הקירות יש מלא פוסטרים על ״רפואה אחרת, אכפתית״. אני נכנס והיא יורה: ״אתה רוצה להיפטר מזה כבר או לגרור את זה עוד עד שלא תהיה לך ברירה?״, ״אבל יש לי תור לפסיכיאטרית בשישי״, ״אתה יכול להתחיל עכשיו את הטיפול, או שתחכה לשישי כשהיא תתן לך בדיוק את אותו טיפול״. ואז מטח של שאלות: חרדתי? כן. חוסר תאבון? כן. ירידה במשקל? כן. חשק מיני? אין. רואה שחורות? כן. רואה עתיד? לא. ״אני פשוט עושה רשימה, כדי שבפעם הבאה שתגיע, אני אשאל אותך את אותן שאלות ונראה איך התקדמת״. טבלאות, רשימת מלאי, נפלא פה.

#anderspetersen #lovestories #photaumnales2016 #laviedemonteur #passiongantsblancs

A photo posted by Magali Paulin (@magali.paulin) on

רושמת לי לוסטרל, ממשפחת הציפרלקסים, 50 מ״ג, להתחיל בחצי כדור שבוע ראשון, אחר כך כדור, בנוסף גם אסיבל, סוג של וואליום, מתקמצנת עליהם כי זה ממכר. זה רק עד שהלוסטרל יתחיל לעבוד. לקחת כל יום חצי כדור, ואם יש צורך אז להוסיף. זה להקלה מיידית. ועוד מספרים: אני המטופל השביעי מהבוקר שמתלונן על חרדות. השעה 11 בבוקר. יש 18 סוגים של כדורים מהמשפחה הזאת, הכל ניסוי וטעייה, הפחד הגדול הוא שאתה הבן אדם היחיד בעולם שזה לא יעבוד עליו. אם זה לא מצליח, עוברים לבא. אם זה מצליח אבל יש תופעות לוואי, עוברים לבא. לקבוע תור לעוד חודש, אז כבר נגדיל ל-100 מ״ג בתקווה שאשאר שם. אני יוצא עם מרשם, אין מאושר ממני.

איך שאני חוזר הביתה, ניגש למטבח מוציא סכין, מתחיל לחתוך כדורים לחצאים. מבקש מסימונה שתקנה לי קופסא כזאת של זקנים שמחולקת לשבעת ימי השבוע, להניח את הכדורים שלי. זה כמו לקבל אייפון חדש, אתה רק רוצה לאבזר אותם. האסיבל הזה מדהים, אני חוזר לעבוד יומיים אחרי. ״שלא תתמכר״, אומרת לי אמא בטלפון. אני מספר לכולם על הכדורים, אין לי מושג אפילו אם הם משפיעים, זה אביזר אופנה בשבילי. אצל הפסיכיאטרית (700 שקל ביקור ראשון, אחר כך 500 אם צריך עוד טיפול), אני מנסה לדחוס את סיפור חיי לתוך פחות משעה, היא כותבת לי פתק של תכנית טיפול, הרופאה נתנה לי את הכדורים הנכונים. את הפתק אני אשים במגנט על המקרר. טיפול בחרדה פועל על מינונים גבוהים, דיכאון על נמוכים, ״אם לא היית מטפל בזה, החרדה וההימנעויות היו הופכות לדיכאון בסופו של דבר״. בטוח לא התפתח לי דיכאון?

פרק בסדרה, האמא מתה, פעם העיניים היו קצת נרטבות, וכלום

שבוע עובר ואני כבר יכול לעשות דברים. חזרתי לשטוף כלים. עונה לסמסים. מתנצל שנעלמתי לכמה אנשים. בואו תשמעו סיפור על כדורי קסם. מצטער כולם שאכלתי לכם את הראש. המינון גדל, ואיתו מגיעות תופעות הלוואי: עייפות שמעולם לא חוויתי. פעם לא שתיתי קפה, היום אני שותה 3-4 ביום. הרדמות על השולחן בעבודה, הרדמות על הספה בחדר ישיבות, הרדמות בחדר של הבוס כשהוא לא נמצא. בחילות, ימים ששכחתי לאכול, ירדתי 6 קילו, בהתחלה זה היה משמח, ואז קצת מדאיג. סחרחורות, ידיים רועדות, ולפעמים אתה שוכח שאתה על כדורים וחושב שהנה הפרקינסון הגיע. ואתה לא גומר, אף פעם.

אחרי חודש חוזרים לרופאה, רשימת מלאי: התקפי חרדה? נעלמו. דיסתימיה? אני חושב שהיא קראה לזה דיסתימיה. מרה שחורה? פחות. תקווה לעתיד? הפסקתי לחשוב על העתיד. אולי זה מה ששיגע אותי, המחשבה האובססיבית על העתיד. הווה? סבבה, אולי נצא היום לדרינק. מין? לא גומר. ״טוב, אבל תראה איזה נפלא שתוך 4 שבועות עברו לך התקפי החרדה. נחכה עוד חודש ואז נחליט מה עושים עם המין, אולי נעבור כדור״. הרופאה שלי רוצה שאני אגמור, כמה מוזר.

#anderspetersen

A photo posted by LFS (@larsfredriksvedberg) on

המחשבה על לעבור כדור מפחידה אותי. אני לא רוצה לחזור אחורה. אולי אני אסתגל לכדור, אולי תופעות הלוואי ייעלמו, מי צריך לגמור? עוד חודש עובר, אני מתחיל לא להרגיש כלום. זה לא ממש כמו בסרט, המוח שלך יודע מה הוא אמור להרגיש באותו רגע, אבל אין את הרגשות. עכשיו אני צריך להרגיש שמח - מחייך. עכשיו אני צריך לצחוק - חהחה. עכשיו אני צריך לכעוס - ״זה ממש לא בסדר״. ובמקום החרדה יש בור. בחיפה אמרו לי שכשלוקחים כדורים זה לא כמו בסרטים, שההקלה כל כך גדולה שהיא מסיתה את כל העניין מקהות הרגשות, שרק אחרי שלוש שנים על כדורים אתה מבין שבשנה הראשונה באמת הרגשת קצת פחות.

הקלה הייתה, אבל אחרי שמתרגלים אליה מתחיל להיווצר שעמום נוראי. פרק בסדרה, האמא מתה, פעם העיניים היו קצת נרטבות, וכלום. אני עושה לעצמי מבחני רגש ומנסה לשחזר רגעים מהעבר, אני יודע איך הרגשתי אז - איך ארגיש היום? אבל כבר חוויתי אותם, אז עוצמת הרגשות יורדת, זה מבחן לא טוב. אז מנסים לעשות דברים חדשים, אין הרבה דברים חדשים לעשות בגיל 28 חוץ מחתונה וילדים - לא ולא כרגע. התחלתי לשתות די הרבה, ואחרי חודשיים כבר רציתי לעשות דברים קיצוניים יותר. גרמתי הרבה סבל לסימונה, ואני מצטער. למה אני אגדה של האחים גרים? ״הילד שלא רצה להרגיש״, ואז הוא רק רצה להרגיש, ויצא למסע בכל רחבי תבל למצוא את הרגש, ועבר תלאות ומסעות והרפתקאות, אליהם הגיב במשיכת כתף, ובסוף, בסוף הוא עבר לציפרלקס.