החברה הכי טובה בעולם היא רצפת האמבטיה. כל רצפה בכל אמבטיה בעולם. תשאלו אותי על כמה רצפות אמבטיה שכבתי בחיים האלה? התשובה היא שבעת אלפים. גרניט פורצלן, שומשום, חיקוי גרניט פורצלן, כמו בדירות השכורות בתל אביב שהבעלים עשו בהן שיפוץ הכי זול שאפשר, הכל אפור, זאת האופנה עכשיו, הכי גרועות זה המרצפות המאוירות של הבתים הישנים, הצבעוניות שאף פעם לא יראו נקיות. הכי טוב זאת רצפה בהירה, לא בהירה מדי וגם לא מבריקה, שלא תראה כל שערת ערווה שאתה כנראה שוכב עליה, רחבה מספיק בשביל שתכיל את כל הגוף בשכיבה. ושיהיו שירותים כבר בתוך החדר אמבטיה.
וזה חדרי אמבטיה שונים, של אנשים שונים, וזה אצל ההורים שלי, וזה בדירת שותפים שגרתי בה, וזה בפגישות עבודה (כן, זה קרה גם בשירותים של בתי קפה), וזה אצל בנות ובנים שרצו ממני דברים שלא יכולתי לתת, וזה סתם עם אנשים שעשו לי עצוב, וזה מביך. והם חושבים שאתה עושה דברים נוראיים בשירותים שלהם, ואתה מעדיף שהם יחשבו שעשית את הדברים הנוראיים האלה, ורק שלא יגלו שיש לך התקף חרדה. כי זה מעליב ופוגע לתת למישהו הרגשה שבגללו קיבלת התקף חרדה. אני מרגיש הכי בנוח אתכם, אתם אנשים נעימים, אני הולך לשירותים, לנצח.
יש סיכוי שאדבק במשהו בסופו של דבר מהשכיבות האלה, אז אני עושה בדיקות כל כמה חודשים. הכמה שעות שבמהלכן אני מרפרש באובססיביות את דף תוצאות הבדיקה באינטרנט, אלו שעות של תקווה קטנה ועלובה שאולי הפעם תהיה איזו אנומליה שתעיד על: א. בעיה בבלוטת התריס או ב. גידול במוח. אבל תמיד אני מופת של בריאות גופנית, כלומר חסרה לי חומצה פולית, אבל אני לא בהיריון אז זה בסדר. בריא, למרות שלא עשיתי ספורט מאז שיעור היוגה מתקדמים שהחלטתי שאני ממש יכול לעשות ואז לא הצלחתי.
כל פעילות גופנית שהתחלתי אי פעם נגמרה בהתקף חרדה. החרדה התחילה בזה: ספורט, וגופניות ותחרותיות וחברה גברית שאף פעם לא התחברתי אליה. למה אני צריך להיות חבר של בנים, היצורים הכי משעממים בעולם? איזה שיחה בעלת ערך תצא לי מזה, חוץ מהפעם שאמרו לי בכיתה ז׳ שהזין שלי לא יגדל אם אני לא אתחיל לעשות ביד כמו כולם. על מה נדבר? על איזה בנות נאנוס היום? ואז עברתי שלוש כיתות, עד שנעצרתי בכיתת ספורט, הכיתה היחידה שלא הייתה בה עננת מוות, ושל מורים שכורתים להם את האצבעות כשטורקים עליהם את הדלת, ושל איבוד בתולין המוני בגיל 13 במסיבת יום הולדת של מישהו עם חשפנית (סיפור אמיתי).
שימשתי ככדור בקבוצת הכדור-יד, קבוצה ב׳ של העגלגלים והנכים, בבית ספר שהגיבור הלאומי שלו הוא דודי בלסר (עשה לי בייביסיטר גם). ועכשיו אני ביוגה הזאת, וכולם ממש טובים, ואני שוב אותו כדור שלימים עשיתי לו גלוריפיקציה, כי כל הסרטים אמרו לי שנעורים מביכים זה הדבר הכי מדליק שקרה. אבל אני לא סת׳ כהן, ואני גם לא יכול לנשום עכשיו, וגם לא לראות כי כתמים מכסים את עיני והחרדה מהחרדה עושה לי חרדה. אז חתכתי מהיוגה באמצע, ומישהי שנראית כמו ליאורה ריבלין בתנוחת עובר חייכה אלי מבעד לכתם הזיעה המפשעתי שלה בדרך החוצה. זה היה לפני שנה. היה לי מנוי לשנה, והלכתי פעם אחת, לשיעור אחד. קניתי את המנוי בראש השנה, כי חשבתי שככה אני אחיה מעכשיו ואהיה בריא. כל כמה זמן אני מחליט על אורח חיים חדש, זה מה שירפא אותי. החרדה תמיד נשארת. הדבר הקבוע היחיד זאת החרדה והקור של רצפת האמבטיה.
כאילו שכופים עלי לראות סרט שכבר ראיתי ולא אהבתי. ביום כיפור
יש לי הפרעת חרדה. רק לפני חודש הגדירו לי את זה אחרי שלא יצאתי מהבית כמה שבועות וביליתי רגעים נעימים על הרצפה. להגדיר דברים זה חשוב. כמו זוגיות, כמו הגדרות תפקיד בעבודה, כמו איידס, הידיעה חשובה. הייתי ילד בניינטיז, ראיתי הרבה טלוויזיה, אז הייתי בטוח שיהיה לי איידס. בכל תכנית טלוויזיה שהופקה בניינטיז, היה את פרק הספיישל של האיידס. ״היי, שכבתי איתך פעם ויש לי איידס, אבל עד סוף הפרק תגלה שאין לך, ואני אלך לאנשהו לגסוס״. וזה מרגיש כמו שעון עצר שסופר לאחור עד הרגע שיהיה לך איידס. כמה פעמים בחיים עשיתי בדיקת איידס? שלוש. כמה פעמים בחיים עשיתי סקס לא מוגן, לא עם בת זוג? אחת. וגם התחרפנתי תוך 7 שניות והלכתי לחפש קונדום. החלום הכי גדול שלי היה שלא יהיה לי איידס ושארקוד את דרכי החוצה מהעיר שכוחת האל הזאת כמו בילי אליוט.
לחיות עם חרדה זה לחיות בידיעה שיש שבריריות נוראית בעולם. אני מודע לשבריריות, ואני לא רוצה להיות מודע לה. אני אומר לפסיכולוגית שאני חושב שהמטרה של הטיפול היא לטמטם אותי, לגרום לי לחוסר מודעות לדבר, להחזיר אותי למצב קדום, ילדותי. אני רוצה להצביע לטראמפ, אני רוצה להצביע לביבי, אני רוצה להאמין לכל מה שמישהו אומר אי פעם. אני רוצה להאמין במשמעות כלשהי, ורוצה לנסוע באמריקה במרבצי שדות התירס, ולהצטרף לכת ישועית אבל עם נגיעות של מד״ב וחייזרים, או להסתפק בהיצע המקומי ולהצטרף לנוער הגבעות ולהגן על עמונה. אבל יש לי פחד מנהיגה.
לפעמים אני חושב שלמדתי הכל מהטלוויזיה, כמו שאומרים שפיצול אישיות לא היה קיים עד שהגדירו אותו ואז כולם זרמו והעתיקו מהאישה האחת הזאת. גם אני מעתיקן. קראתי על בחורה שסבלה מתסמונת כאב אזורי מורכב, שזה אומר בעיקרון שהרגל שלך כואבת כל הזמן, ואז אתה כורת אותה בעצמך ונהיה מאושר. אני בטוח שזה יקרה לי, אני אעתיק גם את זה. זה לא עניין היפוכונדרי, זאת משאלה שיהיה אפשר לתלות את החרדה על משהו מוחשי. הנה אני חולה, הנה אני כורת את האיבר החולה, הנה אני מאושר.
אני מאבד תחושה בידיים כשאני אוחז בהגה, האם העתקתי מבטי דרייפר בעונה 1 של "מד מן"? ולמה ההפרעה הזאת כל כך קלישאתית? אז עליתי על כביש מהיר ועברתי את היציאה, ועכשיו יש קטע ארוך, ולא תהיה יציאה עוד הרבה זמן, ואני מחויב להישאר על הקטע הזה בדקות הקרובות. והקטע הזה שפעם הייתי גומע אותו במהירות, כי ברחתי עליו אלפי פעמים, והייתי בתל אביב והכל קרה, הקטע הזה הוא כבר בלתי אפשרי עבורי. אבל עכשיו היעד כבר לא קיים, ואני אסע על הכביש הזה לנצח. היעד לא קיים, ואני לא קיים, ואם אני לא קיים אז אין לי תחושה בגוף, ואם אין לי תחושה בגוף אני מרחף באוויר, אבל אין אוויר כי אחרת הייתי מצליח לנשום, אז אני מרחף בריק, והריק הוא חסר משמעות.
יש משהו מכני בחיים האלה, אני מרגיש שאני מצליח לראות את כל המנגנונים, אני מבין איך הכל פועל ומה יהיו התוצאות של כל מעשה. הכל שקוף לי, אין שום מסתורין לגלות, אין שום משמעות שאינה נגלית לעין, אני לא אגלה אותה רגע לפני שאנפח את נשמתי. אין עולם הבא. נולדתי, כמו כולם, במקריות מוחלטת. אין לי מטרה, לא נועדתי לדבר, יום אחד אמות וזהו. אם יעשו עלי גוגל, יגיעו לטקסט הזה עד שהשרת שהוא היה עליו יעלה בלהבות.
החרדה היא לא מהלא-נודע, היא לא מטרור או תאונות דרכים או משואה גרעינית. היא מהנודע מדי. השיחות, הפגישות, האנשים, הישיבה הזאת בבית הקפה, המסיבה הזאת עם הדיג׳יי מברלין, הסדרה החדשה שכולם רואים, "הסמויה", הספר של מייקל שייבון, המשלוח של דומינו׳ס בימי ראשון, הדרך מהעבודה הביתה, הכביש המהיר להורים בראשון לציון, הכל צפוי מראש ומתיש. והחרדה היא כמו שכופים עלי לראות סרט שכבר ראיתי ולא אהבתי, ביום כיפור. אני לא רוצה להיות קיים, אז אני ממית את עצמי שוב ושוב, ולא יכול לנשום, והכתמים ממלאים את עיני, ואני מתעלף, על רצפת אמבטיה, אם אני מצליח להגיע אליה.
פעם זה היה נחמד, פעם הייתי ריבר פיניקס ב״איידהו שלי״, המתעלף השכונתי. לאיידהו שלי הייתה אפילפסיה, לי יש משהו דמיוני. הפסיכולוגית אמרה לי שחרדה זאת שארית אבולוציונית ששימשה את האדם הקדמון כשהוא היה מזהה סכנה, כמו נמר נגיד. מה עזר לאדם הקדמון להתעלף מול נמר? היא אמרה שאולי להעמיד פני מת עזר לו. ואני מאמין שזה עזר לו להסיח את הדעת מזה שטורפים אותו.