מתחילים לזהות ברחוב את ליעוז לוי. תיבת ההודעות שלה באינסטגרם הולכת ומתמלאת בהודעות משתפכות, מלאות אהבה. זה לא מובן מאליו עבור כל שחקנית שמנסה לפרוץ בתעשייה הקשוחה הזו, וזה בכלל לא מובן מאליו עבור לוי, שנושאת על גבה גם את מאבקן של השחקניות הטרנסיות.
מלכי, הדמות הראשית שגילמה לוי בסדרת האימה "מלאך משחית" (שודרה לאחרונה בכאן 11), היא אישה חרדית וטרנסג'נדרית שמנסה להסתיר את הזהות המגדרית שלה, ולוי יכולה להזדהות איתה. "היו תקופות בחיים שלי שבהן הייתי מלכי, שהסתרתי את הטרנסיות שלי בגלל שידעתי שהיא עלולה לסכן אותי. כשהיו אומרים לי שאי אפשר לראות עליי שאני טרנסית, הרגשתי שאני לא בסכנה", היא מספרת. "זו הייתה הישרדות מבחינתי, אבל זה גם הבהיר לי שלהיות טרנסית זה דבר רע. התהלכתי אז בעולם כמו מלכי – מנח הזרועות, הזקיפה, העמידה, הכל היה מדוד. כל צעד שעשיתי, כל מימיקה בפנים, תמיד היה לי בראש שאסור שהם יסגירו את העובדה שאני טרנסית".
לפני כארבע שנים גילמה לוי דמות של אישה טרנסית גם בסדרה "המדובב", וגם זה לא היה מובן מאליו: במשך עשורים גולמו דמויות טרנסיות בידי שחקנים שאינם טרנסים, אבל נראה שבשנים האחרונות הדברים משתנים. בהוליווד מתחדדת ההבנה שיש טעם לפגם בכך ששחקנים סיסג'נדרים עולים על דראג, קוראים לעצמם טרנסים וזוכים בשבחים ובפרסים, בשעה ששחקנים טרנסים אמיתיים נשארים מחוסרי עבודה. כשזו רוח הדברים, יותר ויותר טרנסים זוכים לגלם דמויות טרנסיות. "כשגבר סיסג'נדר מגלם אישה טרנסית מתחזקת התפיסה שטרנסית היא גבר בתחפושת, וזה מסוכן בעיניי", אומרת לוי על הסוגיה.
זו בטח הרגשה משונה בשבילך, לדעת שנקודת הפתיחה שלך טובה יותר משל שחקניות אחרות ביחס לתפקידים מסוימים.
"כל החיים הייתי צריכה לשבור תקרות זכוכית, גם בשביל לעבוד בעבודה הכי פשוטה - להיות קופאית בסופר, מלצרית, דיילת יופי. אם גבר מתחיל ב-100 ומשם הוא יכול לרדת או לעלות, אישה מתחילה מאפס ומשם היא צריכה לבנות את עצמה. אני, כטרנסית מזרחית מהפריפריה, מתחילה במינוס 100. אני קודם כל צריכה להוכיח שאני בכלל אנושית, שאני בכלל ראויה".
מה זאת אומרת?
"במקומות מסוימים שעבדתי בהם כנותנת שירות נאמר לי, 'תגידי תודה שאת פה, כי אנחנו לא לוקחים אנשים טרנסים בדרך כלל'. כשעבדתי כמאפרת נאמר לי שעדיף שלא אדבר על הטרנסיות שלי, כי זו עלולה להיות בעיה. עכשיו, כשהתחילו ללהק ולכתוב תפקידים לטרנסיות, יש לטרנסיות שלי אפקט. פתאום הטרנסיות שלי נצנצה, נתנה לי את האופציה לשים רגל בדלת ולומר, 'או-קיי, זה שלי'. וזה ניצחון".
זה לא שהייתי גבר ורציתי להיות אישה
דווקא את התפקיד ב"מלאך משחית", נכון לעכשיו המשמעותי ביותר בקריירה שלה, לוי כמעט פספסה. "הסוכנת שלי, חני שלום, סיפרה לי על האודישן. אני לא רציתי ללכת", היא מספרת. "זה היה פוסט-קורונה, לא רציתי לבוא במגע עם אנשים. חני אמרה לי, 'תקשיבי, את הולכת לאודישן הזה, או שדרכינו נפרדות'. אני צריכה להודות לה".
היה לך קל להתחבר לדמות של מלכי?
"מלכי לא באה אליי בטבעיות, הייתי צריכה ללמוד אותה. בהתחלה שנאתי אותה, היא עצבנה אותי. עצם זה שהיא בחרה לחיות חיים אורתודוקסיים, כאילו מה, את מטומטמת? בהמשך הצלחתי להכיר ולהבין אותה ובאיזשהו שלב הבנתי שאנחנו יותר דומות משונות. זו הייתה מטמורפוזה, עוד תהליך של שינוי, של התאמה. ובגלל שאיני זרה להתאמות, קיבלתי את זה בהבנה ובהכרה".
היה מכאיב לגלם אישה שעדיין מסתירה את הטרנסיות שלה?
"זה חיטוט בפצע. לא נעים לרגעים, אבל צומחים מזה. אני חיה בעולם שלא נותן מדליות על זה שאני חיה על הקשת הטרנסית. אף אחד לא יגיד לך, 'וואו, איזה יופי, בואי נקדם אותך בעבודה'".
בשלב הבא, מקווה לוי, יקבלו שחקניות טרנסיות לאו דווקא תפקידים של דמויות טרנסיות. "אני רואה שאנחנו מייבאים תמיד הכל מארה"ב, ושם אני רואה שחקניות טרנסיות שמגלמות תפקידים של נשים שלא 'חייבות' להיות טרנסיות", היא אומרת. "אני לא אומרת ששחקנית טרנס חייבת לשחק טרנס ושסיס חייבת לשחק רק סיס – אני אומרת שזה לא משנה. כל עוד את שחקנית טובה, את ראויה לתפקידים. לאט-לאט זה מתחיל".
מה את מחפשת בדמויות שאת מגלמת?
"את היכולת לשנות איתן צורה".
בסדרה התיעודית "על הרצף" אמרת שזכית לתפור לעצמך חליפה שתהיה נוחה עבורך. יכול להיות שזה מה שהופך אותך לשחקנית טובה יותר?
"כל אחד מאיתנו משתנה, וזה לא בהכרח חייב להיות מגדרי. על טרנסג'נדריות יש המון דרמה, בגלל שמדובר במגדר, מין, מוסכמות חברתיות. אבל באופן כללי, אם אתה לא משתנה בחיים, אתה לא מתפתח. זה לא שהייתי גבר ורציתי להיות אישה, פשוט רציתי לחיות בצורה הכי אותנטית שאפשר. יכול להיות שזה עזר לי מבחינת משחק".
כולם ידעו
לוי (38) גדלה בפתח תקווה, וגם היום, אחרי שנים בתל אביב, היא מתגוררת שם עם אמה. "נעים לי עם אמא שלי, אנחנו שותפות, יש לנו קשר טוב מאוד", היא אומרת. "תל אביב זו אחלה עיר, אבל יש בה משהו מאוד דורסני, העלות של הכל. היה לי קשה שם. בבית, עם אמא שלי, אני מרגישה שיש לי סנטר. זה נשמע הכי עלוב, אני יודעת".
זכית למשפחה שקיבלה את הטרנסיות שלך, וזה חריג. יש המון סיפורים קורעי לב.
"היה לי הרבה מזל. לא הייתי צריכה ממש לצאת מהארון עם הזהות המגדרית שלי, כולם ממילא ידעו. המניירות שלי, הגינונים, האופן שבו התבטאתי, לא חפפו למין הביולוגי שלי".
אנשים לא הופתעו?
"לא. כשידעתי לתת לזה שם, בגיל 15, באתי לאמא שלי. התגובה הייתה מאוד מחבקת, מקבלת. לא הייתה דחייה ולא אמרו לי, 'עופי מהבית'. וזה היה אי-שם בשנת 2001, נורא נדיר לתקופה הזאת".
איך היית בתור ילדה?
"הייתי דחויה מאוד בבית הספר, ילדה מופנמת מאוד. ראו עליי מי אני, היה קשה מאוד להסתיר, ופחדתי מהתגובות. ידעתי שאני מעוררת תגובות".
אילו תגובות, למשל?
"גידופים, רדיפה. העולם מסביב היה נורא קשה, אז בניתי עולם משל עצמי, ציירתי המון. באיזשהו שלב הבנתי שאני אוהבת להיכנס לדמויות שאני מציירת, אז נרשמתי למגמת תיאטרון בחטיבה. פתאום מצאתי את עצמי על הבמה וממש נהניתי מזה. בחיים האמיתיים הייתי סגורה, ועל הבמה הייתי מוחצנת".
מה את אומרת היום לילדה הדחויה הזאת, כשאת מרגישה שהיא צועקת?
"היא כבר לא צועקת. אבל לפעמים היא כאן, מנחיתה אותי בחזרה לקרקע".
איך מנגבים לה את הדמעות?
"לא מנגבים. בכי זה פורקן נפלא בעיניי".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אתמול".
למה?
"יש לי כל כך הרבה סיבות. זה יכול להיות בגלל כל מיני דברים, למשל אם אמא שלי חשבה עליי וקנתה לי חומץ כדי שאשרה בו ירקות, או זיכרון מאבא שלי".
אביה של לוי הלך לעולמו לפני יותר משש שנים. "הוא לא היה חולה, אבל באותו היום הסתובבתי עם תחושה שמשהו נורא הולך לקרות, ולא ידעתי מה", היא מספרת. "הייתי בדרך לחברה וקיבלתי טלפון מרותם, אחי. הסתכלתי, השתהיתי, עניתי, והוא אמר לי, 'תקשיבי, בואי הביתה, אבא לא מרגיש טוב'. נסעתי הביתה, ובראש ידעתי: אבא שלי הלך. התקשרתי לאמא שלי כדי להבין מה קורה, ושמעתי אותה צורחת, בכי מהסרעפת. הגעתי לרחוב, אני רואה מלא אמבולנסים צהובים ואני יודעת שזה לא טוב. כשהגעתי ראיתי אותו מוטל על הרצפה, כשהצוותים בניסיון להחיות אותו. היה לו מבט של מאבק בעיניים, ואחרי 5–10 דקות קבעו את המוות שלו. בתוך חצי שעה כל המשפחה שלו הגיעה. נכנסתי לחדר שלי, באתי להחליף לחולצה בשביל הקריעה, ואני אומרת לעצמי, 'עכשיו תהיה שבעה, ואני אצטרך להתמודד גם עם המוות של אבא שלי וגם עם המיסג'נדרינג (התייחסות לאדם בלשון פנייה לא נכונה – ז"א)".
יש אספקט בחיים שלך שהטרנסיות שלך לא נוגעת בו, או שהשמש הזאת מאירה על כל חלק ממך?
"אני מניחה שזה נוגע-לא-נוגע בהכל. יפה שאתה אומר שזה אור. אני רואה את הטרנסיות שלי כברכה, אבל רוב חיי ראיתי אותה כקללה. למדתי להרגיש חופשייה. זו דרך חיים, והעובדה שאת משלמת עליה מחיר פותחת לך את הראש להרבה כיוונים אחרים. אני לא רואה את העולם כמו שרוב האנשים רואים אותו, אני רואה דברים אחרת. להיות טרנסית מחייב אותך להשתחרר מקונספציות. רוב האנשים חיים את החיים כ'לימודים, צבא, טיול אחרי צבא, לימודים, חתונה, ילדים', וזאת אופציה נהדרת, אבל יש עוד אופציות. סביר להניח שלא אהיה אשת איש ואמא. הסטטיסטיקה אומרת, לא אני".
את לא רואה את עצמך מתברגנת אף פעם?
"אני לא מגדת עתידות, אבל נכון לעכשיו הרעיון של נישואים נראה לי מיותר עבורי. אני לא במקום שבו אני יכולה לגדל ילדים".
החופש שלנו לא מובן מאליו
לוי מגיעה לתודעה הציבורית בנקודה קריטית בזמן. בשנים האחרונות מבינים חברי הקהילה הגאה – וגם אלו שמחוצה לה – שהיחס כלפי הקהילה הטרנסית חייב להשתנות. ממחקר שנערך ב-2019 עולה כי 64% מחברות וחברי הקהילה הטרנסית נמנעים מטיפול רפואי עקב חשש מיחס מפלה, ו-48% מהם ניסו להתאבד. רק לאחרונה נערכה ברמת גן השקת הספר "נזק בלתי הפיך: כיצד אופנת הטרנסג'נדרים פוגעת בנערות" בהשתתפות הסופרת האמריקאית אביגיל שרייר; הספר מגדיר טרנסג'נדריוּת כ"טרנד" ומתאר כיצד מנסה הקהילה הגאה לשדל נערות ונערים "להפוך את מינם". במחאה על התכנים הגיע לאירוע פעיל טרנסג'נדר וקרא, "אנחנו לא מחלה". הוא נגרר מהאולם באלימות, ואחד מהמשתתפים קרא לעברו: "אתה פריק".
מה צריך לקרות כדי שנצעד את הצעד הבא בדרך הזאת?
"אין לי אסטרטגיה, אבל השיח משתפר. לפני 20 שנה היו שואלים טרנסיות מה יש להן בין הרגליים, היום יודעים בתקשורת שלא שואלים את השאלה הזאת. הנה, לא מזמן ראיתי כתבה על ספיר ברמן בכאן 11, והכתבה נפתחה בכך שהשדרנית אמרה, 'ספיר ברמן עברה התאמה מגדרית'. היא לא קראה לזה 'שינוי מין'. זאת טרמינולוגיה, ושם זה מתחיל – בשימוש במונחים יותר רגישים".
מה את מאחלת לקהילה הגאה עד חודש הגאווה 2024?
"זה נפלא שהשיח נהיה יותר ליברלי, מקבל ומכיל, אבל למדנו שהחופש שלנו לא מובן מאליו. אני מאחלת לנו לעשות שלום עם אלה שרוצים לגזול מאיתנו את החופש".
איך אפשר לעשות שלום עם מי שרוצים לגזול מאיתנו חופש?
"שוב, אין לי אסטרטגיה. מעציב אותי שיש אנשים שמנסים לקחת מאיתנו את החופש. אני מאוד מקווה ששני הצדדים ימצאו שביל שבו נוכל להכיר יותר טוב אחד את השני".
חבר הכנסת אבי מעוז, אחד הקולות הקיצוניים בכנסת בהקשר של הקהילה הלהט"בקית, חזר עכשיו לממשלה. מה תרצי לומר לו?
"ידיי מושטות לשלום. אבל בשלוש השנים האחרונות אני מאוד משתדלת לא להיחשף לאקטואליה יותר מדי, כי זה באמת עושה לי לא טוב. הכי חשוב להרים את הראש".
השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | שיער: שוקי יוסף לאינדולה ישראל | הפקה: טל פוליטי | ייצוג ליעוז לוי: חני שלום ייצוג וניהול אומנים