דימוי עצמי גבוה זה משהו שלא מנומס לנפנף בו. בחורות שמרגישות סבבה עם עצמן נוהגות להחביא את זה, ואפילו דוגמניות נוהגות להצהיר בראיונות שהן מרגישות לא אוהבות הגוף שלהן. לא אצל יפית אסולין. "לדעתי אני יפה. אני כוסית", אומרת האישה מאחורי מירי זגורי, הרווקה הכרונית של "זגורי אימפריה". אנחנו נפגשות קצת אחרי ששודר הפרק בו אלגריה, הסבתא הכנה יתר על מידה, אומרת למירי שהיא ממוצעת, ומגיע לה בחור בינוני. "שחקן, גם אם הוא מקבל דמות של מכוער אז הוא שמח, כי הוא קיבל תפקיד. ועם מירי אני מסתדרת". היא מחייכת ומזדקפת. "אני מאוד שלמה עם איך שאני נראית".
ובמיוחד בסצנה הזאת עם אלגריה - את נראית שם כוסית במיוחד.
"בסצנה הזאת?" היא צוחקת. "תמיד! אני כוסית על-חלל! כשהתחלנו את הצילומים קיבלתי הרמות גבה, כי אנשים קראו את התסריט והרי כתוב בתיאור דמות: הבת הבכורה, הלוזרית שלא התחתנה. אנשים שאלו אותי - את מירי? אחרי שהתחלנו את הצילומים, אותם אנשים באו אלי ואמרו לי - את מירי! לדעתי זאת הברקה ליהוקית, כי אני לא הבחירה הברורה מאליה. הברור מאליו היה לקחת כונפה, מישהי שנראית מוזנחת, עם קוקו מרושל, שמנה. אצל מירי הנחיתות באה לה מהפנימיות. יש המון בנות כאלה, שהדימוי העצמי שלהן כל הזמן גורם להן לחשוב כאילו הן לא מספיק טובות. זה יותר מעניין. לכאורה אתה אומר 'מה הבעיה שלה?', אבל היא חונכה ככה".
איך מגדלים דימוי עצמי בריא כזה? זה מהבית?
"איזה? המשפחה שלי סבבה, אבל ממש לא רוממו אותי. אמא שלי אמרה לי בגיל 16 'יש לך פנים יפות, אבל את צריכה ניתוח אף'. ואני באמת חשבתי לעשות, הרי האף גדל ראשון וזה לא נעים, אבל אמרתי: זה הפנים שלי, זה הפרצוף שלי ועם זה אני הולכת לנצח. למזלי זה נהיה יותר פרופורציונלי עם השנים".
"אין דבר יותר מרומם נפש מנהג משאית שאומר לך 'הייתי מתחתן איתך'"
בניגוד למירי הלהוטה לרצות, יפית אסולין היא סופר קולית. הרבה שנים היא חיכתה לפריצה הזאת שהביאה לה "זגורי", אבל איפה שמירי רואה כישלון, יפית רואה הומור. איפה שמירי הייתה נשכבת על הרצפה בדמעות ושואלת אלוהים למה זה מגיע לה, מירי מחייכת בנונשלנט.
היא בת 34, גדלה ביפו לאב עובד התעשייה האווירית ואם עקרת בית. לפני שנתיים נישאה לבמאי ערן לאור, בן זוגה מימי בית הספר למשחק, והם גרים ביחד בתל אביב. "תמיד עברתי מגבר אחד לשני, אני מהבנות האלה ששונאים. זה אופי מאוד זוגי. כשאני לבד מתחיל להיות לי עצוב. קשה לי לישון לבד. זה מפחיד. אם אני אשן לבד אני מאמינה שיהיה לי יותר קשה לקום בבוקר. וערן כל הזמן מחמיא ומפרגן, וזה נורא חשוב לי. אני לא יכולה להיות עם מישהו שירדה בי".
אז את לא מהבנות האלה שנמשכות למניאקים?
"מה פתאום. אני מגיל 16 החלטתי שאין, לא בבית ספרי. סליחה? על מה ולמה בן אדם? זאת הגישה שלי בחיים".
התפקיד של מירי, האחות האאוטסיידרית, הרומנטיקנית של המשפחה, היחידה שהשם שלה לא מתחיל באבי כי ההורים חשבו על הרעיון הזה רק אחריה, נכתב, פחות או יותר, במיוחד בשביל אסולין. היא אמנם עברה אודישן, אבל מאור זגורי חשב עליה כשכתב את הדמות. הפרצוף שלה היה קצת מוכר גם לפני כן, מתכניות בידור כמו "צחוק מהעבודה" ו"נבחרת ישראל" קצרת הימים. "ידעתי שיגיע היום שכל המדינה תכיר אותי", היא אומרת. "הייתה לי ידיעה פנימית כזו. ונורא חששתי מהרגע הזה. לא ידעתי איך אני אתמודד עם זה, הרגשתי שאני אהיה נורא חשופה. לכן גם התחלתי בטלוויזיה בחיקויים - אני כאילו על המסך, אבל עם פאות והדבקות".
הדמות שלך יוצאת לדייט עם כל הנושאים הרגישים של החברה הישראלית. זה הבהיל אותך?
"כבר בהתחלה זה הבהיל אותי. מאור אמר לי: הדמות שלך תהיה עם מישהו נשוי, עם מישהו ערבי, עם תימני גיי ועם דתי סתום. קודם כל אמרתי לו, 'איך בחרת בבחורה הכי חסודה על הסט להיות הפרוצה של ההפקה? אני עוברת מיד ליד בתוך הדבר הזה.' עם ארבעתם אני מחליפה מיצים. זה נורא הביך אותי".
פחדת מהתגובות על זה שיש למירי רומן עם ערבי?
"פחדתי שיסקלו אותי ברחוב. בהתחלה גם קיבלתי סמס מארגון להב"ה וכל מיני הודעות כאלה בפייסבוק, חששתי. אבל זה היה גל קטן שנעלם. כולם כל כך רוצים שמירי תהיה מרוצה ושהיא תצליח, וגם את חמודי לא עשו כסטראוטיפ".
לפני מירי עברו הרבה שנים של ציפייה, לימודים, תכניות שירדו והצגות ילדים. "מלא ילדים צורחים בקהל", היא אומרת בטון שלו, שמבהיר שהבדיחה היא איתה, לא עליה. "גילמתי את רחל המשוררת ובסצנה הכי מרגשת, כשאני שואלת את אבא שלי 'אבא, איפה היית עד היום?' - ילד אחד צועק לי מהקהל: 'הוא היה בסמים!'. ואני עוד צריכה לשיר אחר כך את 'התשמע קולי'".
גם על לימודי משחק היית צריכה להיאבק.
"זה היה קשה, זה היה מאוד קשה. אבל הייתי צריכה להחליט מה אני עושה עם עצמי. ביורם לוינשטיין לא קיבלו אותי, אמרו לי שאני צריכה לקחת את הזמן, לגדול קצת ולחכות עוד שנה, וזה מה שעשיתי".
ואחרי שנה התקבלת?
"התקבלתי", היא אומרת בחיוך, "אבל החלטתי ללכת לסמינר הקיבוצים".
איך לא התייאשת?
"כנראה הייתי צריכה שזה יקרה בהדרגה. פחדתי שאני לא אוכל להרגיש פרטיות. עכשיו, כשזה קורה, אני מסתובבת ברחוב וכל 15 שניות אני מקבלת תגובה, 'מירי, חיים שלי'. איזה ילד בן 16 אמר לי 'תגידי מה, יש לך בן זוג?' אמרתי לו 'ילד, לך לבית ספר, מה הברזת? אני נשואה', אמר לי: 'חבל, חבל'. ולא משנה פמיניזם, בסופו של דבר אין דבר יותר מרומם נפש מנהג משאית שאומר לך 'מירי, חיים שלי, הייתי מתחתן איתך'".
את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
"יש בי סממנים חזקים מאוד. אני לא בקטע של להנהיג אף אחד, אבל במהות שלי אני מאוד פמיניסטית. אני לא במקום של להיות בוצ'ה ולגלח את הראש, שיש מקומות שככה זה נתפס בהם. אבל פמיניזם כבר נתפס פחות בתור השונאות גברים האלה, עכשיו זה יותר ביונסה, נראה לי".
מירי אימפריה
למרות ההצלחה של סדרות כמו "שטיסל" ו"עספור", שהראו מגזרים אחרים, לא תל אביבים, תופעת "זגורי אימפריה" התקבלה בהפתעה, ההבנה שישראלים מעדיפים לראות את עצמם על המסך, ועצמם לא בהכרח אומר אנשים ששותים יין אדום לארוחת ערב תוך שיחה על החדש של פול תומאס אנדרסון, עדיין לא מובנת מאליה, כנראה. ו"זגורי", שסיימה עונה שנייה בשבוע שעבר וממשיכה לשלישית (כל הפרקים זמינים לצפייה ב-VOD של הוט), היא חתיכת תופעה: מהרגע שעלתה היא זכתה להצלחה עצומה, גם מסחרית וגם ביקורתית. היא שברה את שיאי ההורדות ב-VOD, וככל הנראה היא הסדרה הנצפית ביותר בישראל. עבור חלק מהישראלים, "זגורי" הייתה הזדמנות נדירה לראות בטלוויזיה את עצמם. לחלק אחר היא גילתה שיש בישראל שתי מדינות. הבאזז סביבה גם חיזק את ההכרה במה שכל מי שיש לו פייסבוק יודע: בישראל 2015, הפער העדתי הוא עדיין פצע פתוח ומדמם, למרות שמכל הצדדים רוצים להאמין שהוא לא קיים, שהנושא לא רלוונטי ולא צריך לדבר עליו. הסגנון הוולגרי של הזגורים העלה, בהתחלה, הרבה שאלות: יכול להיות שסדרה שנעשתה על ידי מזרחי ועל מזרחים נגועה בעצמה בגזענות?
"הבה ניתן לזגורי לעשות סדרה", כתב, למשל, הפעיל החברתי המזרחי הני זובידה ב"הארץ". "איזו סדרה? כזאת שתגחיך את המזרחים, תצייר אותם בצורה נלעגת, תחזיר את כל הסטריאוטיפים, ובצורה מוקצנת ומוגזמת. ולא יהיה אפשר לטעון כלפינו שאנחנו גזענים. כי מי כתב את הסדרה? זגורי. ועל מה היא מבוססת? על חייו שלו. זה מה שנקרא win win. המזרחים יבינו שהם לא די טובים, וההגמוניה תמשיך לשלוט בשקט ושלווה".
"זגורי זאת לא המשפחה המרוקאית הסטראוטיפית", אומרת אסולין. "תמיד אומרים על משפחות מרוקאיות שהן משפחות נורא חמות, ומשפחות נורא מכילות, ואיזה כיף, ואוכל, וחום, ובמשפחה הזאת נכנסים אחד בשני בלי רחמים, בהמון אכזריות. אתמול הייתי באירוע משפחתי, ראיתי את כל המשפחה המרוקאית המורחבת שלי. וכולם אמרו לי 'מה זה ככה, שמרוקאים מקללים? אנחנו מהאצולה, אנו ממקנז, מפז ומסאפרו. אז מאור יצר מתוך העולם שלו, ומתוך היכרות עם הסביבה שהוא גדל בה. מצחיק אותי שאומרים: 'עד שעושים סדרה על מרוקאים, למה להראות אותם ככה?' כי זה מה שהוא בחר להראות. בסדרה הבאה מישהו יראה פן אחר. לאנשים יש גאוות יחידה, הם רוצים להראות שמרוקאים ומזרחים הם לא רק ככה. אני מבינה את זה. אבל זה רק פתח לעוד זוויות".
את יכולה בבקשה לבאר לי את הכימיה רומנטית המטרידה בין אביאל לאבישג? הם כמו רוס ורייצ'ל, לרגעים היה נדמה שאחד מהם יצעק "ווי וור און אה ברייק!"
"כשקראתי את הטקסט חשבתי לעצמי - וואו, יש פה נושאים הארד קור. מצד אחד את מזדעזעת, מצד שני זה משחר הקיום שלנו פה. אדיפוס זה נושא מאוד שורשי, של דברים שיכולים לקרות במשפחה. יש כל מני ספקולציות - שהם לא אחים, שהוא מאומץ, שהם יתחתנו".
יש כמה יצירות מזרחיות מכוננות שעוסקות בגילוי עריות, כמו "שחור" למשל. ולפעמים זה נראה מהצד כאילו זאת בעצם השמצה אשכנזית. שרואים מבחוץ משפחה קרובה ואומרים: אה, זה כנראה יותר מזה.
"אני דווקא חושבת ההפך. כשהאיסור הוא נורא חמור, לא נוגעים ולא מדברים והכל מוסתר, אז דווקא בא לך לראות לה מבעד לשסע הקטן. כשהכל בחוץ ומותר לגעת יותר קל להתמודד".
עד כמה את חלק מהמודעות המזרחית החדשה הזאת?
"ראיתי את התוכנית של אמנון לוי ובאמת הייתי בשוק. אמרתי, אני לא מאמינה שזה עוד קיים בצורה כזאת, שכל הקודקודים בארץ הזאת אשכנזים - באקדמיה, בממשלה. ואני חושבת שאנשים מתרגשים מזה שסוף-סוף יש להם ייצוג בטלוויזיה. זאת הסדרה הראשונה שכל הדמויות המזרחיות בה הן עגולות. לכל דמות יש מהלך, היא 360 מעלות, היא לא פלקט, היא לא רק מצחיקה והיא לא רק קשה".
איך זה להיות חלק ממשהו שנותן לאנשים קול?
"אני מאוד גאה שיש כזה אפקט באוכלוסייה, שאנשים מרימים את הראש בזכות הסדרה, שהם רואים אותי ואת החברים שלי בסדרה ויכולים להרים את הראש ולהרגיש שיש להם ייצוג. אפילו שלא אני כתבתי אותה. כל השחקנים מרגישים את האחווה הזאת, אנחנו יושבים ביחד פעם בשבוע ורואים פרק. אני מאוד גאה להיות בחוד החנית של הפמיניזם המזרחי הזה, בלי שתכננתי. המרד שמירי מביאה, שהיא הולכת עם ערבי, והיא מורדת בגזענות נגד התימנים. ועצם זה שהיא אומרת משפט כמו 'רעים בלב אתם - רעים בלב, אז מה אם הוא תימני, הוא לא בן אדם?' – זה משפט שגור ופשוט אבל מכיל בתוכו עולם מלא. מירי עומדת בראש מהפכה".
איפור ושיער: שושי אופיר | סטיילינג: דניאל בית און | בגדים: Ice Cube, נעמה בצלאל, יפו תל-אביב, egoista, H&M, אוסף פרטי