"אני מאוד מתגעגע לרוז, לתלתלים שלה, לחיבוק שלה, לחום שלה ולחיוך שלה. אני עשיתי טעות נוראית. הגעתי להרבה מאוד תובנות. כמובן שאני מצטער ומתחרט וטוב מותי תחתיה. הלוואי והיא הייתה בחיים ואני הייתי מתחת לאדמה. הלוואי והייתי יכול להחליף את המצב הזה וכואב לי ועצוב לי. אני רואה ברוז בת שלי לכל דבר ולכל עניין. היא הייתה מושא ההערצה שלי, היא הייתה בשבילי הכל ועשיתי בשבילה הכל".

שתקת עשר שנים. למה אתה מתראיין עכשיו?
"אנשים מהסוג שלי בדרך כלל מתאבדים בבית סוהר, או שמוצאים את עצמם בדרך לבתי משוגעים. אני בכל זאת החלטתי לעמוד מול הדבר הלא נכון והעצוב הזה ולהתמודד איתו, לטפל בו ולתקן אותו ולעשות חזרה בתשובה. אני רוצה לחשוף את עצמי כמו שאני. הרבה מאוד אנשים הכירו אותי לפני שבאתי לבית הסוהר כילד טוב נתניה, בחור שעשה כברת דרך בחיים שלו, שראה עולם, טייל בעולם, בחור מאוד חברתי וחברותי שעוזר ותומך בכל דבר. איך יכול להיות שבחור כזה, בלי עבר פלילי, הגיע לאן שהוא הגיע? אני רוצה להוציא החוצה ואני רוצה שאנשים ילמדו גם מהטעות שלי כי זו טעות שדורשת הסבר ולא רק שיחבטו בי. כדי שאנשים לא יגיעו למקום כזה".

רוני רון (צילום: Yonatan Sindel Flash 90)
העליון קבע: "רוז הפעוטה נרצחה בפשע נתעב" | צילום: Yonatan Sindel Flash 90

אתה מתראיין מהכלא. יש סיכוי שיכעסו עליך בגלל זה.
"כל הזמן יוצאות כתבות עליי, בעיתון וטלוויזיה, גם כשאני לא רוצה. למשל היה גיליון ביום העצמאות על אירועים שקרו במדינה, בין השאר הראו תמונה של רוז, עליה השלום, ושלי בקטן ושל מארי בקטן ומרחו את זה במוסף חג. אז עושים ועשו בזמנו כתבות גם על מארי וגם עליי בלי שביקשו את הרשות שלנו. זה לא חדש תחת השמש. אני השלמתי עם אלוהים. אני חי בשלום עם אלוהים ועם כולם".

כמעט עשור יושב רוני רון (54) מאחורי סורג ובריח בכלא איילון. באחרונה הוא ראה את השמיים שלא דרך חצר בית הסוהר, כשלראשונה הותר לו להסתובב בכביש שמחבר בין בתי הכלא שבמתחם שב"ס ברמלה. זו הייתה הפעם הראשונה שראה עצים ושמע את ציוץ הציפורים מאז שהיה בן 45. את הריאיון הארוך הזה אנחנו מקיימים לאורך מספר חודשים דרך הטלפון הציבורי במספר שיחות נפרדות, כל אחת מהן אורכת בין כמה דקות לשעה, שמדי פעם נקטעות על ידי כריזת בית הכלא. הוא רהוט, מאריך בדברים ולא משמיט אף פרט, מתבל את השיחה בפתגמים, משלים ותיאורים ציוריים מצמררים. כשמדברים איתו אפשר כמעט לשכוח שמדובר באדם שהיה שותף לאחד הפשעים הקשים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

"עשיתי בחירה לא נכונה ואני מתחרט על זה חרטה מאוד גדולה ועמוקה ומצטער. אני קם עם זה כל יום מחדש בבוקר וצריך להתמודד עם זה מול המראה כל יום מחדש. אין קסמים ואין מרשמים ואין נוסחאות. יש רק הרבה צער והרבה יגון. הייתה ילדה שהייתה צריכה להיכנס עכשיו לתיכון, ובמקום זה אני צריך להתייפח ולבכות וליילל. גם אחרי כל כך הרבה שנים, זה אבל שלא נפסק אף פעם. זה מצער ועצוב ואני מאוכזב מעצמי".

רצח הילדה רוז פיזם בספטמבר 2008 היה פרשה שהסעירה את המדינה וזכורה עד היום כאחד הפשעים האכזריים ביותר נגד ילדים בישראל. בספטמבר 2008 נמצא על קרקעית הירקון התיק שבו הוטמנה וטובעה גופתה של רוז. עוד לפני שנמצאה, רוני רון הודה שנפטר מהגופה ומסר לחוקריו פרטים על מקום הימצאה, אבל צוללנים של המשטרה חיפשו במי הירקון המעופשים במשך ימים רבים לפני שהצליחו לאתר אותה.

שבועות ארוכים חיפשו כוחות המשטרה ורשויות הרווחה אחרי פיזם, ילדה בת ארבע וחצי שאיש לא רצה. רק אחרי שלושה חודשים נמצאה גופתה, מונחת על קרקעית הירקון בתוך מזוודה אדומה שהפכה למשל לרוע בלתי נתפס.

Web_4470656 (צילום: פרטי)
הילדה שאיש לא רצה. רוז פיזם ז"ל | צילום: פרטי

עד היום לא ברור מה בדיוק גרם למותה של רוז. המשפט התנהל במשך כשלוש שנים, שבמהלכן שינה רון את גרסתו פעמים רבות. בסופו של דבר הועמדו הוא ומארי פיזם לדין באשמת רצח הילדה, הורשעו ונידונו למאסרי עולם. בערעור מאוחר יותר לעליון שוב שינה רון את גרסתו והפעם האשים את מארי ברצח. בית המשפט החמיר בעונשה, אבל העונש שלו נשאר על כנו.

השופט אורי שהם, שכתב את עיקר פסק הדין על הערעור בעליון, ציין: "השתכנעתי כי רוז הפעוטה נרצחה במעשה פשע נתעב שלו היו שותפים המערער, סבהּ של רוז, ובת זוגו, המערערת, אמהּ של רוז. בנסיבות מעוררות צער בחרו השניים להיפטר מרוז באמצעות גרימת מותה והעלמת גופתה, במקום להשקיע את כוחם בחינוכה ובגידולה, או למצער להוציא אותה מן הבית למסגרת שתיטיב עמה".

עכשיו, לראשונה מאז הרצח, מתייצב רון מול התקשורת להשמיע את גרסתו לאירועים שהובילו לרצח המזוויע. הוא מביע חרטה ומבקש מכל מי שמוצא את עצמו במצב קיצון לעצור רגע, ולחשוב פעמיים.  

"הייתי על גג העולם"

מארי-שרלוט רנו-פיזם (33), ילידת צרפת, התחתנה עם בנו של רון, בנימין (בן) רון, והביאה איתו לעולם את רוז לפני שמלאו לה 20. השניים הגיעו לישראל כשרוז הייתה תינוקת, אבל בשנת 2005 התגרשו ובנימין חזר לצרפת עם הפעוטה.

צוללן (צילום: רוני שוצר פלאש 90)
רון מסר מידע על מיקום המזוודה. הצוללנים בנהר | צילום: רוני שוצר פלאש 90

"את אמא של בן פגשתי כשהייתי חייל בצבא והיא הייתה תיירת שבאה לארץ מצרפת. מהקשר הזה מהר מאוד נולד בן, שלושה חודשים לפני שהשתחררתי. בשחרור טסתי לצרפת כדי לחיות איתם. גרנו בדירה יפהפייה במרכז פריז ובהמשך ירדנו לחיות בדרום צרפת. הייתה לנו בסטה של חולצות בהדפסה אישית, זה היה קטע כזה בשנות ה-80. אחרי תקופה מסוימת נפרדנו ועברתי לארצות הברית, בן נשאר עם אמא שלו ולא היינו בקשר רציף. ככה זה המשיך שנים. רק סביב גיל 40 חזרתי לארץ. בן כבר היה אז בן 20 ונפגשנו כמעט במקרה, כשהוא היה בארץ בדירה של אמא שלו שהייתה קרובה לדירה של אמא שלי בנתניה. בשלב הזה הוא ומארי כבר היו נשואים, הם הכירו בבית הספר והתחתנו בגיל 16 עם אישור מיוחד מהמדינה. רוז נולדה כשהם היו בני 20".

בשלב זה התחדש הקשר של רון ובן. הם ביקרו זה את זה בישראל וצרפת, שם פגש רון בראשונה את מארי. בהמשך החליטה המשפחה הצעירה והקטנה לעלות לישראל ולהשתקע במודיעין.

איך אב מתאהב באשתו של בנו?
"הייתי מגיע אליהם בתדירות גבוהה כדי לעזור עד שיום אחד הם הודיעו לי שהם נפרדים. בן חזר לצרפת עם רוז בזמן שמארי נשארה בישראל. ככל שעבר הזמן, הקשר ביני ובין מארי התהדק. בן כבר היה בזוגיות חדשה בצרפת. בהתחלה לא אהבתי את זה שהיא התאהבה בי, דחיתי אותה, אבל בסופו של דבר נוצר הקשר. לא הבנתי מאיפה זה בא, אבל זה הגיע".

אז הייתה שם אהבה?
"זה הגיע אחרי תקופה, אני לא בטוח שאהבתי אותה כמו שאולי מצטייר לכולם. הייתה אהבה? אני יודע? אולי בגלל השנים בבית הסוהר אני לא יודע מה זה אהבה, זה טוב לחבר'ה צעירים. כולם קיבלו את הקשר שלנו מעולה".

מחפשים על הנהר (צילום: רוני שוצר פלאש 90)
המשטרה קראה לעזרת הציבור. החיפושים בירקון | צילום: רוני שוצר פלאש 90

בנימין התקשה לגדל את רוז בצרפת והיא טופלה מעת לעת במוסדות רווחה שונים במדינה. כשהילדה אושפזה בבית חולים, מארי פתחה במאבק משמורת מול הרשויות בצרפת. בסופו של דבר נקבע שרוז תעבור לגור איתה בישראל. כשרוז הגיעה ארצה התגלה שהיא סובלת מקשיי תקשורת מורכבים, שהמשפחה לא ידעה וכנראה גם לא רצתה להתמודד איתם. בשלב מסוים נשלחה רוז לגור עם אמו של רון, ויויאן, ולאחר מכן עברה המשפחה כולה להתגורר בביתה.

"אומרים 'משנה מקום משנה מזל', וזה השתנה מאוד לרעה. אבל לא על ההתחלה. זה היה בית יפהפה וטוב ומיטיב, הילדה הייתה מטופלת היטב. לא היה חסר כלום בבית, מיטות הכי טובות שיש, משחקים וספרים בעברית וצרפתית שהיינו נוסעים לקנות במיוחד בתל אביב בחנות בכיכר מסריק. קנינו ביחד אקווריום וסידרנו אותו עם אבנים ודגים. אחר כך הבאתי עוד אקווריומים, עם דגי קרב בצבעים שונים. הבית היה מאושר חבל על הזמן. בית כזה שמורידים נעליים בכניסה. יש סדר יום והשכמה. רוז הייתה אוכלת בבוקר קורנפלקס עם שוקו כי היא לא אהבה חלב ובערב צחצחה שיניים עם מברשת שיניים של באגס באני. ואני נקשר לילדה והולך איתה לכל מקום. היא איתי כל הזמן. הייתי על גג העולם, הייתי עם משפחה יפהפייה ומדהימה ואישה שצעירה ממני ב-25 שנה. ברוך השם הכל היה טוב".

אתה מתאר פה בית אידיאלי, אבל בחקירות המשטרה עלתה תמונה של מיאוס ואלימות קשה. באיזה שלב הופכת רוז לילדה שאתם לא רוצים ומחפשים להיפטר ממנה?
"יום אחד מארי באה אליי עם הפצצה שהיא לא מסתדרת עם הילדה ורע לה וקשה לה. אני לא ראיתי את זה בא. ישבתי ושחזרתי את זה בחודשים הראשונים שלי במאסר, רק שם התחלתי להבין מאיפה זה צץ. זה התחיל מינורי, היא הייתה באה אליי בערב אחרי שכולם ישנים ואמרה לי שלא מתאים לה והילדה לא מקשיבה, למה הילדה ככה ולמה היא מתנהגת ככה. שהיא לא רוצה ולא נוח לה ולא נעים לה עם הילדה ושאני אטפל בה ואקח אותה מחוץ לבית. בחוויה שלי הכל היה טוב ויפה אבל לא שמתי לב שהדברים לא באמת היו טובים. מארי התחילה לכתוב מכתבים על הדחייה שלה מרוז ואני לא שמתי לזה לב. זה התחיל מינורי, לא ישר. או אני או הילדה - זה הגיע בשלב יותר מאוחר".

אז מה אתם עושים?
"התחלתי לחפש אלטרנטיבות לרשום את הילדה לגן. בשלב הזה האווירה בבית כבר קשה, מארי לא רוצה את הילדה אצלה ולא רוצה קשר עם הילדה ורואה אותה כמפריעה בחיים שלה. ניסיתי למצוא פתרונות לרוז, גם בצרפת וגם בישראל, וגם בכל מיני חסידויות וגני ילדים מיוחדים, ואני הייתי צריך ייפוי כח ממארי לרשום אותה לכל מיני מקומות וגם משרד הרווחה בדיוק היה בשביתות. בתקופה הזו, אחרי שלוש וחצי שנים בבית, חזרתי לעבוד. במקביל מארי מעלה את הרמה מולי. אני חוזר מהעבודה בלילה והיא מתחילה לנהל איתי את השיחות של 'השארת אותי לבד עם הילדה ואני לבד ואיך יכול להיות?'. היא התחילה לדרוש שאקח את רוז איתי לעבודה, אבל זה בלתי אפשרי. הייתה לה דחייה לא נורמלית מהילדה, אבל היא האפוטרופוס והיא לא מוכנה לחתום לי על אף גן. עד היום אני מצטער שלא זייפתי חתימה שלה. עדיף היה לי לשבת על זיוף בבית הסוהר ושהילדה תהיה בחיים".

איך עוברים ממצב שאתה מנסה להיות אבא מיטיב ולמצוא פתרון ללהרוג ילדה?
"בבית המשפט הואשמתי בתכנון ורצח בצוותא. עליי קבעו רצח שלא בכוונת זדון, על מארי קבעו כוונת זדון ולי לא".

המזוודה (צילום: Roni Schutzer Flash 90)
חודשים במים לפני שנמצאה. המזוודה | צילום: Roni Schutzer Flash 90

אין דבר כזה רצח שלא בזדון. אתה הורשעת ברצח. פסק הדין קובע ששניכם רצחתם בצוותא.
"לפי מה שבית המשפט העליון אומר, כן, ואני מקבל עליי את הדין בין אם מוצא חן בעיני או לא. זה חלק מהתיקון הזה שאני עובר".

בשורה התחתונה היית שותף לרצח של הנכדה שלך. של הבת המאומצת שלך.
"היא לא מאומצת, מבחינתי היא בת לכל דבר ועניין. זה לא נעים, בלשון המעטה, זה גרוע ומביש כלפי עצמי וכלפי המשפחה. אני עם הראש באדמה וזה לא שאני מרים אותו בגאווה".

ילדה מתה בתוך תיק

השתלשלות העניינים בין בני הזוג טרם הרצח מנתה אינספור פיתולים וגרסאות. הרצח עצמו נחשף כשוויויאן, אמו של רון, שאלה את בנה לאן נעלמה רוז לאחר שנתנה לו לשמור עליה כמה ימים והיא לא שבה. הוא ענה שהוא שלח אותה לפנימייה סגורה של חינוך מיוחד, אלא שהתשובה לא סיפקה את הסבתא והיא פנתה לרשויות הרווחה. חודש עבר לפני שהוגשה תלונה במשטרה על היעלמותה של ילדה בת ארבע וחצי.

שבועיים חיפשה משטרת נתניה את רוז וקראה לעזרת הציבור בחיפושים עד שמארי ורון נעצרו לחקירה. בתחילה סיפר כי "מכר את רוז לערבים" ואחר כך הודה שבעצם הרג את נכדתו "בשוגג" ולאחר מכן השליך את גופתה לירקון. 

כתב האישום המקורי ייחס סעיף רצח לרון ולמארי, למרות שבפרקליטות התלבטו תחילה אם להאשים את מארי רק בסיוע לרצח. באותה עת הדגיש רון כי הוא הרג את רוז ולא מארי.

על פי בית המשפט המחוזי, רון "נטל את התיק הגדול, הכניס לתוכו בגדים של רוז, הכניס את רוז לתיק, בין בחיים ובין לאחר גרימת מותה, והטביע אותה במימי הירקון על מנת שלא תתגלה גופתה". במכתבים שנמצאו בדירתם של בני הזוג במהלך המשפט כותבת האם שבתה "העלימה ממנה את שמחת החיים שלה", והיא מבקשת מבעלה שידאג להעלים אותה מחייה. 

ב-19 במאי 2011 הרשיעו שופטי בית המשפט המחוזי בלוד את רון ברצח ואת מארי בשידול לרצח. על שניהם נגזר מאסר עולם. שניהם ערערו בנפרד על גזר הדין לבית המשפט העליון, והפרקליטות ערערה על כך שמארי הורשעה רק בשידול. בדצמבר 2014 דחו שופטי העליון את ערעוריהם של בני הזוג וקיבלו את ערעור המדינה לגבי מארי, וכך גם היא הורשעה ברצח. "רוז הייתה בודדה, ללא תמיכה או מגן", פסקו שופטי העליון. "המערערים בחרו להיפטר ממנה בכל דרך... גם כשהדרך לעשות זאת הייתה במעשה רצח מתוכנן".

רוני רון (צילום: פלאש 90)
מסר 15 גרסאות שונות. רון בבית המשפט | צילום: פלאש 90

רוז נקברה במונטסו, שכונה בפרברי פריז. בהלווייתה השתתפו קרובים ונציגי משטרת ישראל. בספטמבר 2008, כמה ימים לאחר שנמצאה גופתה, רגינה קרוצ'קוב הטביעה את בנה מיכאל בתוך גיגית. בחוות הדעת הפסיכיאטרית נקבע כי הושפעה בין היתר מסיפורה של רוז פיזם. כחודש לאחר הרשעת רון ומארי בבית המשפט המחוזי התאבדה איזבל דיי, סבתה של רוז, אמה של מארי, בקפיצה מגשר בנורמנדי בצרפת, שם התגוררה. חקירת המשטרה לא הוכיחה קשר בין ההתאבדות למקרה הרצח.

איך מקבלים החלטה מחרידה כל כך, לקחת חיים של ילדה בת ארבע?
"לא מקבלים את ההחלטה. בנאדם חוזר יום אחד הביתה מהעבודה וזהו. חוץ מחושך בעיניים יש לו ילדה מתה בתוך תיק. השמיים נופלים עליו. וכשהשמיים נופלים עליך והרצפה נופלת מתחתיך ואיך לך במה לאחוז, אתה מאבד את הכיוון. ממש ככה. ונוהג בחוסר אחריות. לקחתי את הילדה בתוך התיק ויצאתי איתה מנתניה לכיוון תל אביב. הכיוון שלי היה לאיכילוב, אבל איפשהו ברמזור של סמינר הקיבוצים קיבלתי את טעות חיי ופניתי שמאלה, נכנסתי לחניון הראשון והנחתי את התיק בירקון. אם היה לי גל ירוק אולי הייתי ממשיך, אבל האוטו נעצר באדום וקיבלתי החלטה לא נכונה, מכוערת וטיפשית שאין בה שום עניין לא של קדושה ולא של טהרה, וביזיתי את רוז ואת עצמי ואת כל העולם. ומשם הכל היסטוריה. זו הייתה טעות מחרידה ואני משלם מחיר מאוד כבד על זה שהנחתי את הגופה של רוז בתוך הירקון. זו ההתמודדות הלא פשוטה שלי".

אתה מנסה להפיל את מלוא האחריות על מארי.
"עד שסיימנו את בית המשפט המחוזי הגנתי עליה בכל דבר ועניין, במה שיכולתי. בבית משפט המחוזי, במשטרה, בפרקליטות. שכבתי על האורך ועל הרוחב על הגדר, על יופי של קונצרטינות. חטפתי את כל האש עליי, מהתקשורת, מבית המשפט, מהמשטרה, מהפרקליטות, מהציבור, מהחברה, מהמשפחה, וזה לא עזר. כולם הבינו שזו היא. גם בית המשפט העליון אמר שאם מוציאים מהמשולש את מארי, אז רוז בחיים ורוני לא בבית הסוהר".

אתה מיתמם. בכל זאת שיקרתם חודשים, הודית ברצח כמה פעמים.
"אני הואשמתי ברצח ואני מקבל אחריות על כל החלטה של בית המשפט העליון. הורשעתי ברצח בצוותא עם מארי. עורכי הדין שלי לא הבינו למה אני כל כך מגן עליה. אמרתי לה (למארי – ל.ב.ס) שאני לוקח את הכל על עצמי, אני אגיד ששמתי אותה במזוודה ושאת לא היית בבית. החלפתי גרסאות על ימין ועל שמאל כדי להציל אותה מהטרגדיה. תכנון ורצח של הפעוטה. אבל אני לא צריך את מארי בבית סוהר ולא את המשפחה בלי אבא או אמא, אני צריך את רוז בחיים אבל זה כבר לא יקרה".

1 (צילום: gettyimages AFP)
הורשעה ברצח. מארי פיזם עם רוז | צילום: gettyimages AFP

גם לאורך הדרך שינית גרסאות. גם עכשיו אתה משנה גרסה.
"
נכון, שיניתי 15 פעמים. נתתי 15 גרסאות שונות ומשונות. נתתי כמות אדירה של גרסאות. כל הגרסאות נועדו להגן על מארי ובעליון הפכתי את הקלף. היום אני בזכות בית הסוהר אדם נכון יותר, הגון יותר והגיוני יותר. כל אדם בריא שחוזר הביתה ורואה את אשתו עם תיק והגופה של הילדה בתוכה, היה מרים טלפון למשטרה או לעורכת דין. זה מה שהייתי עושה היום, למרות שהיום מלכתחילה לא הייתי נשאר איתה".

"הבנתי שאני לא הנייס גאי. שאני טיפוס נאלח"

את עשר השנים האחרונות, וכנראה שגם את הבאות, מעביר רון בכלא איילון, שפוט למאסר עולם, משלים עם העובדה שקיים סיכוי סביר שהוא כבר לא ייצא לחופשי. הוא חולק את חדרו עם מספר אסירים נוספים שחלקם הורשעו בפגיעה בילדים. כמו רוצחים רבים, גם הוא מנצל את זמנו בכלא כדי לחזור בתשובה וללמוד תורה. לאחרונה סיים להשלים בגרויות והתחיל ללמוד בקורסים שהאוניברסיטה הפתוחה מציעה לאסירים בין כתלי הכלא.

"אני קם בבוקר, מאוד מוקדם, סביב חמש בבוקר. הספירה היא בין חמש לחמש וחצי. אחרי הספירה אני הולך להתפלל בבית הכנסת תפילת שחרית מלאה ואחריה מתקלח, מכין קפה. פעם הייתי אחראי על חלוקת אוכל מהמטבח לאסירים באגף, אבל עכשיו, כשכולם הולכים לעבודות, אני הולך למדרשה ללמוד משנה וגמרא. בצהריים אנחנו עושים קצת ספורט – יש מתח ומקבילים, כפיפות בטן ומרפקים, דברים בסיסיים. אם פעם הייתי עושה יותר בשביל האסירים האחרים, היום אני דואג יותר לעצמי, עושה לביתי מבחינת קורסים סוציאליים וחינוכיים.

"אנשים בכלא לא מתרגשים מהסיפור שלי. יש פה אנשים עם סיפורים יותר קשים ממני. ההבדל הוא הפרופיל התקשורתי שאני עצמי יצרתי בזה שהנחתי את הגופה של הילדה בירקון. אם לא זה, לא הייתה בזה כזו תקשורת, אבל אז נוצר כל הצהוב שמסביב לתיק האמיתי. הוא הסבא שלה ועכשיו הוא עם האמא. עד שאנשים הבינו מי נגד מי ומי עם מי, בישראל ובצרפת נעשתה פה מסיבה מאוד גדולה שלא לצורך. ואני בעוונותיי הרבים, בזה שהנחתי את הגופה של רוז בירקון, יצרתי את הבלון המאוד לא נכון הזה. בעוונותיי הרבים, אבל אני לא בא לאף אחד בתלונות – רק לעצמי".

רוני רון (צילום: Marko Flash 90)
"שאנשים ילמדו מהטעות שלי ולא יגיעו למקום הזה". רון | צילום: Marko Flash 90

אחד הדברים שהוא מרבה לדבר עליהם בשיחותינוהוא הקורסים השיקומיים ששב"ס מעביר לאסירים. "עברתי כברת דרך ארוכה בתוך בית הסוהר. אם היית אומרת לי בתחילת הדרך שאני אצליח להגיע לתשע שנים בבית סוהר, לא הייתי מאמין לזה. אף פעם אי אפשר להתרגל לבית סוהר. זה מקום לא פשוט, אבל יחד עם זאת אתה מתחיל לגלות על עצמך כל מיני דברים. לגדל את עצמך מחדש. מתחיל מאפס. עושים בהתחלה את כל הטעויות האפשריות ואחר כך לומדים. אין פה הזדמנות שנייה. אבל המערכת של שב"ס יותר ידידותית לסביבה ממה שחשבתי לפני שיצאתי לדרך. אני משקיע את עצמי מאוד בקורסים שנפתחים פה על אלימות, אלימות במשפחה, שליטה בכעסים וכאלה. קורסים של מעגל השינוי. היום אני לפני קורס אלימות של מאסרי עולם. ניתנים פה הכלים לאסירים שרוצים לשקם את עצמם, הייתי בהפרדות וצינוקות ובמקום הזה לא האמנתי שזה אפשרי. אבל ההתנהלות פה היא שיקומית, התנהלות של לעזור לבנאדם, לשמור עליו".

מה למדת על עצמך בקורסים האלה?
"הבנתי שאני לא הנייס גאי. שאני טיפוס נאלח. לא ניסיתי להצדיק את זה בעיני עצמי, אבל כן ניסיתי להסביר לעצמי שזו השתלשלות של דברים. בסופו של דבר אתה צריך לעמוד מול עצמך, מול הנורא מכל. שאתה הטיפוס הנאלח ואתה הפושע והרע ואז אתה נכנס לבית הסוהר שבתוך בית הסוהר, שזה להתמודד מול עצמך. היום כל דבר אני משתף. אז לא שיתפתי".

_OBJ

הוא מתאר את עצמו כאסיר למופת שמשתף פעולה עם שלטונות שב"ס, מונע מריבות, עוזר כמה שהוא יכול ומשקיע את חייו בלימודים ותפילה. "בחיים שלי לא הלכתי לבית כנסת, עכשיו אני לא מפסיק ללכת - שחרית, מנחה, ערבית, תפילין, שבת קידוש. מה לי ולמשניות, אבל אשרי המאמין. אני מודה כל יום מחדש לשלטונות שב"ס שהם מעניקים לי הזדמנות לעבור תהליך שיקומי ולהפוך את עצמי לאדם טוב יותר. התהליכים שקורים פה פשוט מדהימים.

"היום אני יכול להגיד על עצמי שאני בנאדם יותר טוב ממה שהייתי לפני שהגעתי לבית הסוהר. רק חבל לי שרוז היפהפייה הייתה צריכה ללכת בשביל זה. אני מאוד מאוד עצוב שאני לא זה שנמצא שני מטרים מתחת לאדמה, ושהיא תהיה בחיים ותלך עכשיו לתיכון או לאולפנה ולתנועת נוער. והיא אהבה לרקוד, בטח הייתי רושם אותה לריתמיקה או ג'אז, בלט קלאסי או מחול מודרני. זה היה הכיוון של האפרוחה המתוקה הזו. וזה מצער אותי מאוד שהילדה הזו עכשיו לא משחקת עם חברות שלה".

תגובת מארי פיזם, ככל שתרצה להגיב לדברים, תתווסף לכתבה זו אם וכאשר תתקבל