לפני 20 שנה קרה דבר. ספר קצר ומאיר פנים בשם "חוכמת הבייגלה" יצא לאור, ואיתו נולדה או התגבשה דמות שמלווה אותנו עד היום: הדוש הספרותי-ישראלי. מחבר "חוכמת הבייגלה", אילן הייטנר, כמובן לא המציא את הדוש או את גרסתו הישראלית, אבל הוא זיקק בספרו את תמצית המושג החמקמק והעניק לנו תורה. התנ"ך של הדושבג.

כמו כל יצירת אמנות גדולה, "חוכמת הבייגלה" השפיע על התרבות בדרך כפולה: הוא הביא לידי ביטוי תופעה שקיימת במציאות, ובו בזמן ברא את המציאות הזאת במו ידיו. "חוכמת הבייגלה" לא היה רק ספר מצליח; הוא היה ספר הדרכה, מקור השראה וציטוט, אתוס של דושיות שנגע בכולנו.

חכמת הבייגלה (צילום: צילום פרטי)
ספר כועס ומלא תסכול. עטיפת "חוכמת הבייגלה" | צילום: צילום פרטי

לא במקרה הגיע הספר למעמד כזה. הוא נכתב מלכתחילה בסימן "כולנו היינו שם", מלא בחוקים ובפניני חוכמה שיכולות להתאים לחוויה האישית של כל קורא. אבל מה יכולה קריאה מחודשת בתנ"ך של הדושיות הישראלית ללמד אותנו על עצמנו, שהרי בכל גבר מסתתר לו דוש קטן? קודם כל, נראה שאנחנו ממש כועסים. ועל מה אנחנו כל כך כועסים? בעיקר על הדבר המוזר הזה שנקרא נשים.

הבנים על הבנות  

במלאות לו 20 ניכר ב"חוכמת הבייגלה" עד כמה הוא ספר כועס ומלא תסכול. מהבחינה הזאת הוא לא מחדש הרבה, אלא רק ממשיך (ומשטח) את דרכו של סופר פופולרי אחר ומוצלח בהרבה: אתגר קרת. כי כשקוראים את "חוכמת הבייגלה", קשה לא לשים לב לעקבות סגנונו המוכר של קרת, בדגש על ספרו הקלאסי "געגועי לקיסינג'ר".

קובץ הסיפורים הקצרים הזה של קרת, פרץ הורמונלי כל כך עוצמתי שהקורא כמעט מתחיל להצמיח חצ'קונים, כבש את הספרות הישראלית בסגנונו הסוער. התזזיתיות של קרת - קפיצה מתמדת בין התפלספות כללית להתקפי זעם חסרי היגיון, בין פנטזיות אינפנטיליות למציאות קרה - עברה בירושה לדור שלם של סופרים ישראלים. "בייגלה" לקח את הילד המתוסכל והזועם של קרת, הוסיף לו עאלק-חוכמת חיים ויהירות, ולגמרי זנח את המודעות העצמית שהפכה את "קיסינג'ר" ליצירה חכמה ונוגעת ללב. בספר, הייטנר כבר לא כותב על נער מפוצץ הורמונים שמדבר שטויות; הוא בעצמו נער חרמן וכועס, והוא באמת מאמין לשטויות שיוצאות לו מהפה.

צילום יוטיוב אילן הייטנר (צילום: יוטיוב )
לגמרי זנח את המודעות העצמית. הייטנר | צילום: יוטיוב

בהתאם לציווי ה"כולנו היינו שם", הספר עובר מסיטואציה מוכרת אחת לשנייה - מסיבה, עבודה, אהבה, חברויות ונשים. בעיקר נשים. עלילת "בייגלה" עוסקת באופן כמעט בלעדי ביחסים עם נשים, אבל גם כשמסתכלים על ספרים "גבריים" אחרים שיצאו באותן שנים, רואים יחס נמשך-מפוחד למין הנשי. אפילו בספרים שעוסקים בנושאים לא קשורים בעליל, כמו מלחמת לבנון בספר "אם יש גן עדן", דמות האישה חוזרת שוב ושוב. ובכל פעם שהיא מופיעה, נראה כאילו רוחו של הייטנר משתלטת על היצירה.

כיאה לספר שכתוב כולו כמו נאום בטקס יום הזיכרון בצופים, "אם יש גן עדן" נפתח בקטע הרגשני "הוא כבר לא". יונתן נהרג במלחמה וחבריו מונים את כל הדברים שהוא לעולם לא יעשה עוד: "יונתן כבר לא יידע איך ההרגשה לשכור דירה עם חברה שלו. יונתן לא יידע מה זה להיכנס איתה לקסטרו כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגנייה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא".

ספרו של רון לשם, שמבוסס על חוויות של לוחמים ששירתו בלבנון, משתמש בסגנון דמוי-קרת כדי להעביר לנו את הלך הרוח של גיבוריו, וככל שהסגנון גולש לאותו זרם תודעה טינאייג'רי, כך העיסוק בנשים תופס את מרכז הבמה. במילים אחרות, בכל פעם שהספר עוזב את הבופור, הוא הופך ל"חוכמת הבייגלה".

"לא יודע להגיד לה לא" חוזר בצורות שונות לאורך "אם יש גן עדן". לא רק אצל אותו יונתן שנפל, אלא גם ביחס לבת זוגו של הגיבור. זה גם המשפט שמסיים את הספר: "ואני הרי אידיוט, מעולם לא ידעתי להגיד לה לא". המסירות של הגבר לאהובתו נוטפת טינה. בא לה פתאום, אז הוא כמו אידיוט חייב לציית. זה נשמע קצת רומנטי במבט ראשון, אבל זאת רומנטיקה של דושים, של קלישאות ריקות שמאחוריהן מסתתרת טינה לאהובה ובעיקר הרבה אהבה עצמית. איזה גבר שווה אני, הולך בשבילה ל"רולדין" באמצע הלילה (רולדין פתוח בכלל באמצע הלילה?), אבל שלא תחשבו שאני איזה סמרטוט. אני פשוט לא יודע להגיד לה לא.

אם יש גן עדן (צילום: צילום פרטי)
רולדין פתוח בכלל באמצע הלילה? עטיפת "אם יש גן עדן" | צילום: צילום פרטי

מדובר בדיוק באותה רומנטיקה דושית ש"בייגלה", האב הרוחני, מקדש לכל אורכו. בספרו של הייטנר היא אמנם לא מכריחה אותו לרוץ לרולדין באמצע הלילה אבל היא מכריחה אותו לנסוע לאכול סלט כשהוא גמור ועייף: "רציתי לחבק ולנשק אותה, את היפיפייה המתוקה שלי... אבל לפני כן רציתי עוד משהו קטן... רציתי להרוג אותה". האהבה הזאת היא לא חמה ומכילה: היא קפריזית וטוטאלית, מכלה אותך באש החמה שלה.

הבנות על הבנים

הפחד מהביצ'ית המושכת שרק רוצה לחתוך לך את הביצים, המוטיב המרכזי ב"בייגלה", נמצא בצורתו הגולמית כבר אצל קרת: בסיפור "גילוח צחצוח" מתוך "געגועי לקיסינג'ר", הגיבור מגלח את זקנו כדי שלחברתו לא יגרד כשהיא מנשקת אותו. בהמשך הוא מגלח את כל גופו, את שיערו, את הגבות והריסים, אבל לה זה לא מספיק, עדיין יש לו פינות ושפיצים ("השפיצים זה מהעצמות. ויש אחד בראש פינה, מוציא אותם בקלי קלות, כולל עמוד שדרה וגולגולת. זה אפילו לא כואב, ולה יהיה הרבה יותר נעים, והרי זה מה שחשוב בעצם"). אין מה לעשות, הוא לא יודע להגיד לה לא.

הפינות והשפיצים הם דימוי שקוף במכוון ל"גבריות", מה שזה לא אומר. ההחלקה שלהם בידי האהובה אינה מחיקה כללית של הגיבור אלא הסרת החלקים הדוקרים, הקשים. הגבריים. אותו פחד ותיעוב כלפי נשיות חזקה הוא מה שמגדיר את מערכת היחסים המרכזית ב"בייגלה": דקלה, אהבת חייו של הגיבור, היא אישה כריזמטית, מבריקה וקפריזית (אלא מה). כשהוא מרגיש שהוא מתאהב בה עד שהוא מאבד שליטה על פעולותיו, זה מיד מסלים אצלו: "היא רעה, אגואיסטית, היא מסוכנת, ואסור לי בשום פנים ואופן לאבד את השליטה במצב".

אבל האהובה ב"גילוח צחצוח" וב"בייגלה" לא מגבילה את החופש של הגיבור ולא דורשת ממנו דבר. מה שפוגע בו הוא הידיעה שיש לה כוח בלתי מוסבר עליו. גם אם היא לא מממשת את השליטה, היא עדיין בידיה. גרוע מכך, היא בעצמה לא ניתנת לשליטה - וזה הדבר שבאמת מפחיד את הדוש.

מרגע המפגש איתה ועד פרידתם, הגיבור של "בייגלה" נע בין פרצי אגרסיה והיקסמות מוחלטת. כבר בדייט הראשון, אחרי שהיא נוטשת אותו בפתאומיות, הוא נכנס לזרם תודעה תזזיתי ואלים: "לא הפסקתי לקלל את הזונה המזדיינת... הרגשתי שאני חייב להחזיר לה איכשהו, לדפוק אותה, לבאס אותה, להעציב אותה. התחלתי לדמיין איך אני כאילו סולח לה וחוזר להיות איתה בקשר, מזיין אותה, ואחרי שאני גומר אני אומר לה שתעוף לי מהעיניים, ושאני מעדיף לזיין זונה מאשר אותה, כי נראה לי שטחנו אותה יותר מכל זונה בעיר, וחוץ מזה היא זיון חרא".

אתגר קרת (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
תזזיתיות שעברה בירושה לדור שלם של סופרים. קרת | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

כמו ב"גילוח צחצוח", ברגע שנופלת על הגבר ההכרה שהוא לא היחיד שהיה לה, האישה הופכת מיד לזונה. כפי שהסביר הייטנר בדרכו חסרת העידון ב"בייגלה": "גברים לעולם לא יוכלו לשכוח, שאת האישה שאיתם זיינו שני גברים ביחד, או שהיה לה קטע עם בחורה, או שסתם הייתה לה תקופה קצרצרה שכל יום טחנו לה את הצורה, או שהיו לה טחורים". והטחורים בעברה של מושא האהבה מובילים אותנו לאישה השנייה שמככבת ב"בייגלה" ונוכחת גם ב"אם יש גן עדן" וב"געגועי לקיסינג'ר": זו שרוצים לזיין.

הבטחתם זונה

האישה שרוצים לזיין היא הדרגה הפחותה שאליה מאיים הדוש הספרותי להוריד את האהובה. הוא מרגיש חסר אונים מול בת זוגו, אז הוא משנמך אותה בדמיונו לאובייקט מיני בלבד. סתם זונה. הכוח שיש לה עליו לא ממוקם בלב, יגיד לעצמו הגבר, אלא בכוס. אני רק צריך להתפכח מהכישוף שלה ואז אראה שהיא הייתה סתם עוד אחת, סתם עוד שרמוטה, סתם עוד חור.

בניגוד להייטנר, שספרו טובע בתוך המיזוגיניה בצורה כמעט קומית, הזנותיות אצל קרת ולשם היא ביטוי של אגרסיה גולמית יותר. הזונה הזאת, מה שהיא עשתה לי. תלך להזדיין עם גבר אחר ותשכח אותי. ולפעמים אני פשוט תקוע בבופור וחרא לי בזמן שיש בעולם זונות שמזדיינות להן בכיף: "שש דקות טיסה מכאן, אין אלוהים, מסתובבת בקניון איזה כוסית שמבצבץ לה חוטיני מאחור... מזדיינים כולם. ובתל אביב פותחים למישהי את הרגליים עכשיו, בעמידה בשירותים של איזה מועדון".

האישה שרוצים לזיין היא מקור כל האגרסיות. גם אם אני תקוע בבופור, זה איכשהו קשור לכל המזדיינות האלו בתל אביב. אבל אם אצל לשם וקרת זה ביטוי של רגש אותנטי ומבולבל, אצל הייטנר זאת כבר משנה סדורה. לשיטתו של "בייגלה", כל הכעס, האמוציות, התסכול והשנאה שמבעבעים בתוך הגברים מקורם בתשוקה לא ממומשת לנשים. כל תחלואי העולם היו נפתרים אם הזונות היו פשוט פותחות את הרגליים.

חושבים שאני מגזים? קבלו את הייטנר בהסבר מלומד בתוך "בייגלה" על מקורות המיזוגיניה: "כל גבר רואה בחייו אלפי נשים שהוא היה רוצה לדחוף להן, אך הן לא רוצות שהוא ידחוף להן, מה שגורם לו בסופו של דבר לא לדחוף להן, מה שמשאיר אותו עם מטען נוזלי, שהופך לרגשי, כנגדם. הוא הולך ברחוב, ורואה בחורות מסתובבות ברחוב עם החזה חצי בחוץ ומיני קצרצר והמוח הקטן שלו לא מצליח להבין למה הן מסתובבות כך אם לא בכדי שהוא יתקע להן אותו".

רון לשם (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
"אנחנו" בניכוי החרדים והערבים. לשם | צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

מה קורה כשאותן נשים עיקשות וסרבניות מתמסרות לבסוף? באופן מפתיע, זה לא מוריד את מפלס האגרסיות. ב"בייגלה" יש קטע ארוך על הנשים שמבטלות את עצמן בשביל הגבר שלהן ונמאסות עליו עד שהבוז הופך לשנאה יוקדת. גם את הרגש הזה, כמובן, אפשר למצוא בצורה פיוטית וחכמה יותר בסיפור "עמודו!" מתוך "קיסינג'ר". קרת מתאר שם את המתח בין הרצון לשכב עם כל אישה שאתה רואה ברחוב לבין הבוז והטינה כלפי הנשים שאכן מתמסרות לרצונך: "פתאום יכולתי לעשות את זה. הייתי אומר 'עמודו!' וכל האנשים היו נעמדים ככה, באמצע הרחוב... הייתי עובר ביניהם ומחפש את הבחורות הכי יפות... לוקח אותן לדירה שלי ומזיין אותן עד שייצא עשן".

אבל עם הזמן, כוח-העל מתחיל לשעמם את הגיבור: "'אוי אוי, בבקשה אל תפסיק. אני גומרת', הן היו אומרות עם מבט זגוגי בעיניים, ידעתי שהן משקרות, זה כל כך עצבן אותי שיכולתי לחנוק אותן". כשעמוק בפנים אתה מרגיש כמו גוש חרא שאף אחת לא תאהב, זה לא באמת משנה אם הן רוצות לשכב איתך או לא. זה מלכוד הדוש, אם תרצו: הוא לא יכול לאהוב את מי שמספיק תמימה כדי למצוא אותו ראוי לאהבה. 

הכונפות שהמציאו את הפמיניזם

הזן השלישי והנחות ביותר של נשים הן אלו שהדוש אפילו לא רוצה לזיין. את השנאה הזאת, למרבה השמחה, הייטנר של "בייגלה" מחזיק לבדו. בניגוד לשני הספרים האחרים, שמסתכלים ממרחק בטוח על שנאת הנשים הילדותית, "חוכמת הבייגלה" צולל לתוך בריכת השנאה והשוביניזם כמו מייקל פלפס. היצירה הזו מבטאת איזה פחד משתק מהמהפכה הפמיניסטית שצברה תאוצה בשנות ה-90, וכיום קשה לקרוא את הטקסט בלי להרגיש חוסר נוחות: "מי אלו כל הבחורות שנלחמות על שוויון מלא, אם לא כל מיני מגעילות שאף גבר לא הסתכל עליהן כל החיים, ועכשיו הן מנסות לנקום. אישה שמחוזרת על ידי גברים, לא צריכה להיות פמיניסטית... אבל כל המגעילות, הלא סימפטיות, שנהפכו למרירות עם השנים, מצאו את הפתרון לכל בעיותיהם בחיים במלחמה חסרת פשרות במין הגברי...".

המניפסט המלבב הזה נפרש על פני שני העמודים הבאים, רגע לפני סיום הספר. לא מדובר בטקסט אירוני; ההתפלספות הזועמת של הייטנר על הנשים המכוערות שהפילו עלינו את הפמיניזם היא המשך ישיר של הקשקשת השוביניסטית שנשפכת עלינו ללא הכרה לאורך 158 עמודים. לדוגמה, הקטע שמדבר על "מחלת ההפך" מוקדש כולו להתנגחות במושג ההסכמה שצץ לו פתאום. מחלת ההפך, אם לא ידעתם, היא הנטייה המעצבנת של נשים להגיד "לא" כשהן מתכוונות לומר "כן".

"זה ווירוס מאוד יוצא דופן, כי הנפגעים ממנו הם לא רק החולים, אלא עמיתיהם, שבמקרה ולא ענו על ציפיות נושאת הווירוס להמשך הקשר, הם עשויים למצוא את עצמם נותנים הסברים לשופט זקן על מחלה, שאמנם הייתה קיימת גם בימיו, אך הוחרפה לאין שיעור בשנות ה-90, ולכן הוא לא בדיוק יכול להבין במה מדובר, חוסר הבנה שיכול לשלוח אותך אל מאחורי הסורגים".

לא, זאת לא בדיחה. הייטנר ממש מתאר תרחיש שבו בחורה אומרת "לא" כשהיא מתכוונת ל"כן", ואז - בגלל שהגבר דוחה אותה - מחליטה לנקום ושולחת אותו לכלא באשמת אונס מפוברקת (בקריאה מחודשת אפשר לפחות לראות בזה מקור לאופטימיות, עד כמה התקדמנו מאותם ימים).

יאיר לפיד (צילום: מתוך הסרט)
בלי כעסים ושנאה, אבל עם זחיחות אינסופית. לפיד | צילום: מתוך הסרט

למרות הסגנון התזזיתי והאלימות המתפרצת, "בייגלה" מגדיר גם את הקוטב השני בדמותו של הדוש. ההתבגרות היצרית שהתחילה עם קרת משתלבת עם מומנט חדש, רגוע ושליו יותר: הזחיחות.

"בייגלה" הוא ספר זחוח עד כאב. הגיבור, רק בן 26, כבר יודע הכל על העולם ויש לו תורה סדורה, חוכמה עמוקה. חוכמת הבייגלה. והזחיחות הזאת מובילה אותנו לשלב האחרון באבולוציה של הדושיות ולמי שנחשב לארכיטיפ של הדוש הישראלי. יאיר לפיד.

מה ישמעאלי בעיניך 

טוריו המצליחים של לפיד, שנאספו בספר "עומדים בטור", עזרו לעצב ולהגדיר את הישראליות החדשה. "מה ישראלי בעיניך"? לפני שנכנס לפוליטיקה והפך לדמות שנויה במחלוקת, התשובה תמיד הייתה ברורה: יאיר לפיד.

כמו במקרה של "בייגלה", גם אם לא קראתם את טוריו של לפיד, הם בטח חלחלו אליכם בדרכים עקיפות. הזחיחות אצל לפיד מופיעה בלי מטענים מיותרים של שנאה ותסכול, ורק העובדה הזאת הופכת אותו לקל בהרבה לעיכול. אל מול סערת ההורמונים של קודמיו, הכתיבה המדושנת של לפיד מרגישה כמו צמר גפן מסוכר. בלי כעסים ושנאה, אבל עם אותה זחיחות אינסופית, לפיד הפך את ה"כולנו היינו שם" של הייטנר מסגנון רטורי לדרך חיים.

יאיר לפיד כותב את הקונצנזוס בשכנוע עצמי ששמור רק למי שחושב שהוא עצמו קונצנזוס. הוא לא מדבר אל הקונצנזוס; הוא יוצר אותו בכתיבתו. החוויות תמיד כלליות, תמיד "כולנו היינו שם", תמיד "אנחנו" - אנחנו השפויים, אנחנו הרגילים, אנחנו הקונצנזוס.

דוגמה מובהקת היא הטור "רוב האנשים". ומי אלה, רוב האנשים האלה? אנחנו כמובן: "רוב האנשים אינם חושבים שהם רוב האנשים. הם מאמינים שהם רק הם, אבל כנראה טועים. זה בסדר. הם לא חייבים. הייתה להם שנה פחות טובה ממה שהם תכננו, אבל גם בזה הם רוב האנשים. עוד שבוע מתחילה שנה חדשה. רוב האנשים מגיעים אליה קצת מותשים, קצת עצובים, מפוכחים מאשליות. הם טועים. הולכת להיות שנה טובה. לרוב האנשים".

עומדים בטור (צילום: צילום פרטי)
טורים שחלחלו אליכם גם אם לא קראתם אותם. "עומדים בטור" | צילום: צילום פרטי

גם "אם יש גן עדן" מבטא את כור ההיתוך הישראלי של לפיד. בספר מופיעות דמויות מכל קצוות האוכלוסייה - דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, אשכנזים ומזרחים. כמו אצל לפיד, האנחנו של רון לשם מכיל את רוב אזרחי המדינה, בניכוי החרדים והערבים כמובן. בטורו "לו הייתי ערבי", לפיד מציג נקודת מבט מדומיינת של ערבי אזרח ישראל. הטקסט הוא אמפתי וסובלני במידה מפתיעה, אבל כמובן שפסקת הסיום שלו נפתחת במשפט: "כל זה היה נכון לו הייתי ערבי, אבל אני לא".

תפקידו של הגבר הערבי הוא להגדיר את גבולותיה הדרומיים של הגבריות הישראלית. בצפון אנחנו בדיוק כמו המערביים, שומעים מוזיקה אמריקאית ורואים טלוויזיה בריטית (או להפך), קוראים את יצירות המופת של תרבות המערב ומזדהים עם סמלי המחאה האמריקאית בשנות ה-60. אבל אנחנו לא רכרוכיים ועדינים כמו האירופאים, לא מזויפים ונטולי ליבידו כמו האמריקאים. יש לנו טאץ' מזרח תיכוני וזה חלק מהקסם שלנו. לקחנו מהערבים את הקשיחות הגברית וניכסנו אותה לעצמנו. לא בשם הקרבה הגנטית, אלא דווקא במפגש העוין בשדה הקרב.

חיים, נקודה

למרות ההתפכחות לכאורה בסיומו של "גן עדן", החוויה הקרבית עדיין ניצבת כטקס מעבר הכרחי לגבר הישראלי: "במדינה שלנו אני לא היחיד שהחזיק בגיל 21 גוף של חבר שלו בלי ראש. אפשר כמעט לומר שזה טבעי כאן אצלנו, להחזיק דבר כזה ביד... אני ארצה שגם הילד שלי יעבור את מה שאני עברתי שם, את האתגרים, את הכאבים והפחדים. הם גרמו לי להסתכל אחרת על העולם, לגלות את עצמי, את הדברים שחשובים לי".

וזו מהות הדוש הספרותי-ישראלי. כשהוא מגיע לגיל 30, הוא כבר יודע יותר מכולם. הרי הוא הסתכל למוות בעיניים בצבא, נסע להודו, פגש את אלוהים (או את בודהה) ורק אז התחיל לימודים ועבודה. ההתבגרות המזורזת והעוצמתית של מובילה אותו לקחת לקיצון את הזחיחות הגברית האוניברסלית. החזקנו את הגופה של חבר שלנו בגיל 21, מי יגיד לנו שאנחנו לא יודעים הכל?

_OBJ

לא פלא שגם לשם וגם לפיד - במכתב המפורסם לבנו הצעיר - מקדשים את השירות הצבאי כטקס מעבר גברי. הרי זה מה שהופך אותנו כל כך מהר לכאלה חכמים ומנוסים. הכעס שכך, החרמנות דעכה, שנאת הנשים הלכה והתפוגגה לאיטה. האלימות המתפרצת הוחלפה בבריונות אחרת, מרומזת יותר, אבל גם הרבה יותר שלמה ובטוחה בעצמה. הבריונות של מי שמרגיש שהוא יודע הכל ותמיד צודק, של מי שמרגיש שהוא פתר את העניין הזה של "חיים".

למרות השפעתו הסגנונית, הכאב הקיומי והשנאה העצמית של קרת לא עברו לממשיכי דרכו. איתם אבדה גם המודעות שהעניקה לביטויים היצריים עומק ורגישות. בלי ספקות וחרדות שיעכבו אותו, הדוש הישראלי של "חוכמת הבייגלה" המשיך במעופו לכיוון השמש. בזמן שכנפי השעווה שלו נמסות, הוא בטוח שהגיע לגן עדן.

מהייטנר דרך לשם ועד לפיד, אין על הישראלים. רגישים כמו אירופה, מעודכנים כמו אמריקה וקשוחים כמו המזרח התיכון. אולי לא הכי קל פה, אולי יש לנו בעיות, אולי גם אנחנו לא מושלמים. אבל בשום מקום אחר אין גברים כמונו.