יוסי מרשק (צילום: ליאור קסוון)
עשור של חיפוש. יוסי מרשק | צילום: ליאור קסוון

אם יוסי מרשק יחלוף על פניכם ברחוב, רוב הסיכויים שהוא יראה לכם מוכר. רק שלא בטוח אם זה בגלל שראיתם אותו אתמול בטלוויזיה, או כי תחשבו שפעם הוא העביר את הדירה שלכם. ככה זה כנראה: למרות שמרשק מככב בקביעות בפריים טיים, עכשיו בתור יניב ב"פלפלים צהובים" (חמישי, 22:00, ערוץ 2), ובעבר ב"הכל דבש", ו"לא לפני הילדים", ולמרות שבטוח ראיתם אותו בשלל פרסומות – יש לו איזו יכולת להיבלע באלמוניות באופן טבעי, כמעט נונשלנטי. "אף פעם לא מציקים לי. בחיי. אני אדם לא מוצק", הוא אומר, ומצליח במשפט אחד לסכם באופן קולע את הוד מרשקיותו. 

אל תבינו לא נכון, מדובר בבחירה לגמרי מודעת. מרשק (44) הוא לא מהטיפוסים שידעו כבר מגיל ארבע שהם חולים על במה. גם הכמיהה לעסוק במשחק לא התערבבה אצלו בחלומות על צלמי פפראצי נחושים שמתחבאים בשיחים או על טינאייג'ריות נרעדות שממתינות לחתימתו. "אחרי הצבא חשבתי מה לעשות עם עצמי", הוא מסביר, "והחלטתי לנסות משחק. התקבלתי לבית צבי. שם משכו אותי לכיוונים דרמטיים בטירוף. שלוש שנים עשיתי שם תפקידים כאלה כבדים, ובמבט לאחור אני חושב שזה עשה הרבה נזק. הייתי כולה בחור צעיר בן 22, וישר נכנסתי לתפקידי אבא או לתפקידים דרמטיים. היום אני מעריך שזה חלק ממה שגרם לי לעזוב הכל ולטוס לניו יורק. ברחתי? אפשר לקרוא את זה ככה". 

"אם כבר להתפוצץ אז אצלי בבית"

המסלול של מרשק כשחקן רחוק מלהיות סטנדרטי. אפשר לכנות אותו "לייט בלומר", אחד שהבשיל מאוחר, בתום דרך ארוכה ומפותלת שבמהלכה הספיק ללכת לאיבוד, לכעוס, לסבול ולהסתבך – וגם להשלים. כך, למשל, בזמן שרוב חבריו ללימודים דילגו בין אודישנים, ליקטו תפקידי במה ראשוניים והחלו לבנות קריירת משחק מפוארת כאן בארץ, מרשק – כמו שכבר יכולתם לנחש – החליט לעזוב הכל ולברוח. לא כדי לכבוש את הוליווד או את הבמות של ברודוויי, חלילה, אלא דווקא כדי לעבוד בבית קפה קטן של ישראלים במנהטן. דווקא שם, במקום שבו לכאורה הכל אפשרי, מצא את עצמו מרשק בלי פנטזיות, בלי תכלית, בלי תקווה או חלום.

יוסי מרשק (צילום: ליאור קסוון)
אם הייתי יודע שיש משהו נגד חרדה הייתי לוקח | צילום: ליאור קסוון

"האמת שהיה לי קשה ולמרות זאת נשארתי שם חמש שנים. לא מסיבה מסויימת, ולא בגלל שרציתי לנצח את העיר הזו. פשוט כי יש לי אזרחות אמריקאית, אז בשביל לברוח מפה נסעתי לשם. למדתי קולנוע במשך שנה באוניברסיטת ניו יורק, והאמת שחלק גדול מכל התקופה הזאת היה בזבוז זמן. זה היה צריך להיות קצר בחצי לפחות".

אחרי חמש שנים של "בלק קופי, נו שוגר פליז", בדידות ושגרה, הצליח חבר קרוב שלו, שהגיע לביקור מהארץ, להפוך את הקערה על פיה. "האמת שנסעתי לשם במחשבה שאני לא חוזר לארץ לעולם", משחזר מרשק, "אבל אז הגיע אותו חבר יקר ואהוב, וישבנו שם ביחד והוא שאל אותי: 'איפה אתה רואה את עצמך בעוד 3-4 שנים?' ולא ראיתי. כלום. והוא אמר: 'אני רואה אותך חוזר לארץ, וחוזר לשחק. מקטר, אבל בארץ'. אז חזרתי. כמו שנסעתי בפתאומיות, ככה חזרתי. בלי לחשוב".

ואיך הייתה החזרה?
"נורא ואיום. חזרתי למקום שהיה לי זר. אני חושב שבתקופה שלא הייתי כאן משהו מאוד משמעותי השתנה בארץ. נסעתי אחרי רצח רבין, וחזרתי אחרי אסון התאומים. אמרתי לעצמי שאם כבר להתפוצץ – אז אצלי בבית. וכשחזרתי כל האנשים שהכרתי לפני הנסיעה היו שקועים בחיים שלו. חשבתי שאני אחזור וכולם יפתחו את הדלת בפני, אבל זה לא קרה. להפך. התחלתי בפיגור. שיחקתי בהצגות ילדים, בפרינג', דברים כאלה. זאת הייתה תקופה מאוד קשה. הייתי מדוכדך, בלשון המעטה. אני זוכר ימים שלמים שקמתי בבוקר ואין מה לעשות. דיכאון. בטלה גדולה, הייתי עם רצון מאוד גדול לעשות, אבל זה לא קרה".

מה עזר לך לצאת מזה, לשבור את הלופ?
"כשהגיעה ההצעה לשחק ב'הכל דבש'. זה קרה חמש שנים בערך אחרי שחזרתי לארץ, וזה היה הדבר הראשון שעשיתי בטלוויזיה והעלה את מעמדי. אבל עד אז היו שנים מאוד קשות, של עובדים יום-יומיים ואז כלום. זה היה עשור מאוד לא פשוט. אני חושב שגילאי 25-35 הם שנים של חיפוש, שאין לך מושג מי אתה ומה אתה רוצה. אז אולי אצלי זה היה קצת יותר קיצוני ולקח קצת יותר זמן".

ואז גם הגיעו הכדורים.
"לא לוקחים כדורים רק בגלל דיכאון, יש עוד כל מיני סיבות, היה לי OCD  (obsessive compulsive disorder – הפרעת טורדנות כפייתית) די חמור. הייתי נתקע על מחשבות מאוד חזק. מספיק שהיה עובר לידי אוטו כחול, ואז הייתי נתקע: אוטו כחול, אוטו כחול, למה אוטו כחול, מה זה אומר אוטו כחול. משהו נורא. מסתבר שזה היה קיים אצלי הרבה לפני שהתחלתי לטפל בזה, רק שלא ידעתי איך קוראים לזה. כמובן שהתחום הנפלא שאני מתעסק בו לא עוזר, כי גם כשהולך לך, זה אף פעם לא רגוע. זה תמיד מלווה בחרדות. הרבה פעמים הייתי חוטף חרדות לפני הצגות: מה יקרה אם אני אאבד את זה, אם לא אדע את הטקסט. אלה חרדות רגילות של שחקנים. אז הייתי לוקח חצי קלונקס ועולה לבמה כמו גדול. קצת עייף כשזה נגמר וזהו. אני חושב שהכדורים האלה זה דבר גאוני, אני מאוד בעד. היו לי גם ארבע שנים של כדורים נגד דיכאון, משהו ממשפחת הציפרלקס, ואז הרגשתי שאני לא צריך את זה יותר, אז הפסקתי".

פלפלים צהובים (צילום: פיני סילוק,  יחסי ציבור )
ב"פלפלים צהובים". יש אקסטרה למה שאתה עושה | צילום: פיני סילוק, יחסי ציבור

והיום? מה קורה כשאתה רואה אוטו כחול?
"היום אני מודע. אני יודע איך קוראים לזה ומאיפה זה בא. זה לא שאין לי את זה יותר, אבל זה לא כזה מבהיל. הייתי שמח אם היה אפשר שזה ייעלם, אבל זה לא עובד ככה. זה חלק ממבנה האישיות שלי. אני חושב שיש משהו מאוד מנחם בתרופות האלו. היו לי הרבה שנים של חרדות. הייתי הולך וחרד כל היום, אם הייתי יודע שיש משהו שיכול לעזור לי הייתי משתמש בזה". 

"הגירושים היו מצחיקים"

ביחד עם המזוודות, חזר עם מרשק לארץ גם קוסטיה, הכלב שלו, שאותו אימץ בניו יורק ושנקרא על שם גיבור המחזה המפורסם של צ'כוב "השחף". יום אחד הם יצאו ביחד לטיול בגינה הציבורית, ופגשו את מיה דגן – אז שחקנית עולה בסדרה "השיר שלנו". החיבור היה מיידי, והם הפכו לזוג. מרשק ודגן התחתנו ב-2004 ובמהלך הקשר גם עבדו ביחד בסדרה "אמאל'ה". אבל הנישואים לא החזיקו מעמד, והשניים נפרדו בקיץ 2006. מרשק עזב את ביתם המשותף והלך לישון על הספה של קובי דורון, תסריטאי, חברו הטוב והגרוש של עדי אשכנזי, חברתה הטובה של מיה דגן. מן מרובע נבוך שכזה. מאז הספיק מרשק לנהל רומן מתוקשר בן כמה חודשים עם אפרת גוש, ועוד מספר קשרים עם בחורות אלמוניות.

"כשאין ילדים זה לא שונה בהרבה מפרידה אחרת", הוא אומר היום על הגירושים, "התחתנו בחתונה אזרחית לפני עשר שנים, אבל את הגירושים היינו צריכים לעשות ברבנות. האמת, זה היה מצחיק, מטופש להחריד. זה מעמד מאוד לא טוב לאישה. זה גורם לך להבין תכלס איפה אתה חי".

לא ברור אם זה קרה באקראי, בעקבות עבודה קשה שנשאה פירות או פשוט בגלל שהמזל החל להאיר לו פנים, אבל הקריירה של מרשק החלה סוף סוף לשגשג: הוא כיכב בהצגות ב"תיאטרון באר שבע" וגם ב"הבימה", שיחק בסדרות ("חשופים", "קופיקו", "נויורק") ובסרטים ("העולם מצחיק"), ולוהק לקמפיינים מתפיחי כיסים. ב-13 בפברואר יעלה בישראל הסרט "מבצע חמנייה", בו משחק מרשק לצידם של יהורם גאון, צופית גרנט, עמנואל הלפרין, דניאלה קרטס ועוד. הסרט עוסק לראשונה בשחזור יצירת פצצת האטום הישראלית, ומרשק מגלם בו את אפרים, דוקטורנט צעיר לפיזיקה גרעינית, שביחד עם שלושה מדענים נוספים מנסה ליצור את הפצצה הגרעינית הישראלית הראשונה.

יוסי מרשק על הסט (צילום: רועי ברקוביץ)
יוסי מרשק על הסט | צילום: רועי ברקוביץ

אבל עם כל הכבוד לפצצות גרעיניות, אחד מרגעי השיא של מרשק עד היום היה דווקא התפקיד הקטן-גדול שלו בסרט ההוליוודי המצליח, "אל תתעסק עם הזוהן", לצדו של אדם סנדלר. אומנם ישנו קומץ לא קטן של שחקנים ישראלים שיכולים להתהדר בשורה הזאת ברזומה, אבל מרשק הוא מאלו שזכו לזמן מסך נדיב יותר: "אח.. איזה מדהים היה", הוא אומר וסוף סוף עולה על פניו הבעה שבעת רצון, "זה אמנם היה תפקיד קטן, סצנה אחת בסך הכל, אבל מאוד נהניתי ואני יכול להעיד שאדם סנדלר הוא האיש הכי נחמד בעולם".

היה לך טריילר כזה, כמו של כוכבים הוליוודים?
"כן. עם טלוויזיה, DVD, מקלחת ומיטה. אם היה תפקיד אמיתי ולא משפט ורבע יכול היה להיות אפילו יותר נחמד, אבל זאת הייתה חוויה מדהימה וחד פעמית".

נשמע מרחק שנות אור מהתפקיד הלא זוהר, הקשה והמורכב של יניב ב"פלפלים צהובים", שהוא בעצם שוב התפקיד הדרמטי ממנו ניסית לברוח.
"לא הייתי קורא לזה דרמטי, כי תמיד שמנו דגש על זה שהם אנשים קלילים ומצחיקים שקרה להם מקרה. קרן מרגלית, היוצרת, כתבה את הסדרה על חוויה אישית שלה, והיא בן אדם שמח ומקסים, וגם הבעל שלה וכל המשפחה שלה. הגישה היא לא דרמטית אלא: 'יש בעיה ומתמודדים איתה'".

זה גרם לך להסתכל אחרת על אוטיזם?
"הבן של אחותי הוא אוטיסט, כך שזה לא היה לי זר. אני חושב שההתחלה וההסתגלות זה דבר מאוד קשה, אבל זה משהו שלומדים לחיות איתו והכל בסדר, רק נדרשים ממך כוחות. יש אנשים שאמרו לי שהם לא יכולים לראות את הסדרה כי זה קשה מדי. אני לא יכול להבין את זה. זו לא איזו מפלצת. זה ילד עם בעיה. אני גם לא מזלזל בזה, אוטיזם זה לא שטויות, אבל זו בעיה שצריך להסתכל עליה ולהתמודד איתה. אני מקבל הרבה פידבקים של אנשים שיש להם ילדים אוטיסטים, והם נורא שמחים על הסדרה. הם אומרים שזה הוציא את זה החוצה והם לא מתביישים יותר, וזה מדהים. אתה מקבל איזשהו אקסטרה למה שאתה עושה וזו תחושה חזקה".

"אני הכי רוצה, אני מוכן"

הוא נולד בניו יורק. כשהיה בן 4 משפחתו חזרה לארץ והשתקעה ברחובות. אביו עבד כרופא בבית החולים בעיר ואימו עבדה כאחות חדר ניתוח, באותו בית חולים. יש לו אחות בכורה, דנה, שופטת במקצועה, ואחות אמצעית, שרון, המתגוררת בהולנד. בעבר סיפר בראיון שכל ילדותו עברה עליו בבית החולים, ושאמו מעולם לא הפסיקה לקוות שיהפוך לרופא מנתח. "הגעתי קרוב", אמר בראיון ל"ישראל היום" ב-2011, "הייתי חובש קרבי".

הוריו התגרשו בצעירותו. אמו יצרה זוגיות חדשה עם גבר אשר נפטר בינתיים, ואילו אביו נישא מחדש, ויש לו שני ילדים מנישואיו השניים: רון ואביה, שניהם בשנות ה-20 לחייהם. "ההורים שלי לא הסתדרו, נקודה", אמר באותו ראיון, "טוב שהם התגרשו. עדיף לחיות כל החיים במרירות יחד? אני מאמין שכל אחד צריך לעשות מה שטוב לו, לאף אחד לא מגיע לסבול".

למרות גירושי הוריו, פלוס חוויית הגירושים שלו עצמו, מרשק עדיין לגמרי מאמין בזוגיות. ולא סתם מאמין – הוא רוצה אחת כזו בכל ליבו ומחכה כבר לאחת להקים איתה משפחה. "היו לי מערכות יחסים מאז הגירושים", הוא אומר, "אבל אני באמת חושב שזה עניין של מזל. ולא רק מזל, אני חושב שהיו גם בחירות לא נכונות שעשיתי, ולכן אני רווק. אני לא מרוצה מזה שאני רווק, אני מאוד מאוד מאוד רוצה זוגיות ".

זה לא בדיוק משהו שמבקשים מהמוכר בסופר 'תביא שניים זוגיות בבקשה'.
"אני מסכים איתך, צריך להיות מוכן לזה. כל פרידה משאירה בך צלקת. היו לי שתי מערכות יחסית ארוכות מאז הגירושים, הארוכה שבהן הייתה שנה וחצי. אני חושב שהיום אני מאוד מאוד מוכן, אבל אני לא חושב שזה קל למצוא. באמת. אני הכי רוצה, אני מוכן, אני עבדתי על עצמי כבר יותר מדי, יש בי כבר אובר מודעות. וגם גיל. אני לא ילד. 44, איך שלא תסתכלי על זה – אני בן אדם מבוגר. רק השנה זה תפס אותי חזק מאוד. זה לא צחוק, ואני גם מרגיש את זה לפעמים פיזית".

יוסי מרשק (צילום: ליאור קסוון)
יוסי מרשק | צילום: ליאור קסוון

קשה לך לעלות מדרגות?
"לא. אבל הגב כואב. אני עייף יותר. זה באמת תפס אותי. אני מרגיש יענו בן 44 – יאללה. גם אם מחר יש לי ילד, כשהוא יתגייס אני אהיה אחרי 60".

אתה עובד בזה? יש לך כרטיס בטינדר? יוצא לדייטים?
"לא. רק הייתי לאחרונה באירוע משפחתי ודודה שלי שאלה 'נו, מתי אתה מביא כלב?' שזה כאילו כבר לגמרי לוותר עליי. כבר לא שואלים אותי מתי תתחתן או מתי תעשה ילדים. אין לי לחץ של המשפחה, זה רק רצון שלי".

לא מספיקה לך ההתנסות כאב במסגרת התפקידים שאתה מקבל?
"אני האבא הלאומי. גם בפלפלים, גם בפרסומת, גם בתפקיד הבא שאני עושה. אני תמיד משחק אבא. למרות שאין לי ילדים".

חזרה גנרלית?
"ארוכה מדי, אבל כן".

>> לכל כתבות המגזין