שמעון קופר כבר בכלא, אבל הדמות שלו לא מפסיקה להעסיק את עמרי אסנהיים. "הוא ג'נטלמן", הוא אומר. "הוא חכם וקוהרנטי. הבנתי את מנגנון הכיבוש שלו. הוא פגש נשים במצוקה, ברגע הכי חלש שלהן, הוא ידע ללטף, לתת חיבוק ומילות אהבה. עם כריזמה שקטה ונימוס אירופאי והוא העניק להן את כל מה שהיה חסר בנישואים הקודמים".

זה יכול לקרות לכל אחת?
"היום אני יכול לענות שברוב המקרים כן. זה מטריד ומפחיד, אבל כל אחת הייתה יכולה לעלות בחכה של קופר. לא הבנתי איך נשים שוות, אינטליגנטיות, נראות טוב, אהובות בחברה, הלכו אחריו בצורה עיוורת. היום אני יודע שאף אחד לא חסין. יש כאלה שהן או משפחתן היו עוצרות את זה בזמן, אבל אחרות היו נעשות תלויות בו מדי עד שזה היה מאוחר מדי. זה משהו שלקח לי המון זמן להבין. לדור שלי של העיתונאים היה תמרור אזהרה בדמות 'השרוף', והיום אני יודע שגם אני יכולתי ליפול בפח אלמלא היו לי עורכים טובים שלא נתנו לי להיכנס לסיפור כזה או אחר. אף אחד לא חסין".

המניע של קופר פתור לגמרי מבחינתך? לא שוכנעתי עד עכשיו שהוא רצח על רקע כלכלי. הוא אמנם היה בחובות, לא עבד בצורה מסודרת וגרם לקרבנות שלו לחתום על הסכמים לפיהם הוא היורש בלעדי. אבל מצד שני, לא מדובר בנשים אמידות. אחת מהן קיבוצניקית.
"גם אני חושב שלא מדובר רק בנוכל, כי אז הוא היה יכול לעקוץ את אותן נשים ולהוציא מהן כסף ורכוש בלי לרצוח. מצד שני, הפרקליטים בתיק הראו שאלמלא הרצח קופר לא היה מגיע לאותן תוצאות כלכליות. אם תהיה לי הזדמנות, הדבר הראשון שאשאל אותו זה – למה רצחת אותן? זו שאלה שאני משאיר לפסיכולוג או לפסיכיאטר. אני כן יכול להגיד שמה שהדהים אותי אצל קופר זה הביטחון העצמי הבלתי מסויג שלו. גם בשיחות איתנו הוא חשב שכולם טיפשים והוא חכם. אולי הוא חשב שהוא יערים על כל העולם וזה יצליח לו".

היית מראיין אותו עכשיו?
"אני מת לשבת מולו ולראיין אותו. מרגע שעליתי לעדות הגעתי לכל דיון ודיון וניסיתי לדבר איתו. הוא סירב. מעניין אותי איך הראש שלו עובד. הייתי שואל אותו מה הוא אומר על השופטים, ומה הוא אומר עלי?"

מה אתה חושב שהוא היה אומר עליך?
"היה אומר שאני שקרן ושיצרתי לעצמי תיאוריה מופרעת וששמתי לעצמי מטרה להביא להרשעה שלו ברצח. בטח גם היה אומר שהרסתי לו את החיים. ובתוך תוכו היה יודע שאני צודק".

עמרי אסנהיים
אסנהיים. "הסיפור הזה נכנס לי לוורידים, הייתי חולם על קופר. חשבתי עליו כל הזמן" | צילום: יונתן בלום

"עד רגע ההרשעה של קופר המילה 'רוצח' לא עלתה על שפתיי"

העונה האחרונה של "עובדה" היתה העונה של עמרי אסנהיים. שלוש פעמים היכו התחקירים של אסנהיים את סדר היום הלאומי. פעם ראשונה – התחקיר על ד"ר זייצב במכון המשפטי באבו כביר. פעם שנייה – פרשת פעיל השמאל עזרא נאווי. בפעם השלישית – התחקיר על עברו האפל של רחבעם זאבי (גנדי).
אבל הרביעית, החזקה מכולן, הגיעה כששמעון קופר הורשע ברצח כפול ונגזרו עליו שני מאסרי עולם.

הסיפור הכי גדול בקריירה של אסנהיים הגיע אליו במקרה וגם כמעט חמק ממנו. בינואר 1994 נמצאה אשתו הראשונה של שמעון קופר, אורית דורון, מתה כשכדורים מפוזרים סביבה. דו"ח הפתולוג קבע שסיבת המוות אינה ברורה. באוגוסט 2009 נמצאה אשתו השלישית של קופר, ג'ני מור-חיים, מתה בביתה בקיבוץ אייל, כשכדורים מפוזרים סביבה. המשטרה קבעה שג'ני התאבדה, אך דוח של המכון המשפטי קבע שמתה מאירוע לבבי. כך או כך, קופר נחקר, אך התיק נסגר מחוסר אשמה.

מעט אחר כך חברתה של ג'ני ז"ל, מאי קאופמן, הלכה לאסוף את הילדים שלה מהגן, פגשה שם אחד ההורים האחרים וסיפרה לו מה קרה לחברה שלה. ההורה הזה היה אסנהיים, שגר אז בכוכב יאיר הסמוכה. "הגעתי לאסוף את הבן שלי ומאי סיפרה לי את הסיפור על האלמן ששתי הנשים שלו מתו בנסיבות משונות. זה ריתק אותי, אבל אז היא אמרה שקופר נחקר במשטרה, ושהתיק נסגר מחוסר אשמה. חשבתי, מה אני הקטן יכול לעשות? הרי סגירה מחוסר אשמה זו הסגירה המנקה ביותר. מוות זה משהו שהמשטרה בודקת הכי טוב, והם בטוח עשו הכל, בדקו את כל הכיוונים. זה תיק סגור עם פלומבה. הלכתי למערכת ושכחתי מכל הסיפור".

הוא חזר אליו רק אחרי כמה שבועות. "סיימתי כתבה גדולה וחזרתי לקובץ שיש לי עם רשימת נושאים ורעיונות שממנה אבחר את התחקיר הבא, ואז נצנץ הטיפ שנתנה לי אותה האמא. אלה היו ימים משעממים להחריד, לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, ואמרתי – נצא לבדיקה ראשונית. אם אין סיפור, אז בזבזתי שבוע. אם יש קצה חוט, זה סיפור די גדול".

שמעון קופר
שמעון קופר. "שנים הלכתי עם המחשבה שיכול להיות שכן ויכול להיות שלא" | צילום: פלאש 90

התחקיר הראשון של אסנהיים על קופר פורסם במרץ 2010. שם הוא הראה 21 נקודות השקה בין המוות של אורית דורון למוות של ג'ני מור-חיים: בשני המקרים קופר סיפר להורים ולסביבה של בת הזוג שהיא בדיכאון עמוק; בשניהם נראתה זירת המוות זהה, כשכדורים פזורים סביב הנשים; ובשניהם נכנסה יום אחרי השבעה אישה חדשה לחייו. בשני המקרים, קופר ניסה בתואנות שונות למנוע את נתיחת הגופה. אסנהיים שירטט מסלול של אדם שמתחיל רומן עם אשה חדשה בעודו נשוי, ועובר לגור איתה כבר בימים שלאחר מותה של האשה הקודמת. כך קרה עם דורון. קופר עבר לגור עם מי שתהפוך להיות אשתו השנייה, שרונה בודנשטיין, מיד לאחר השבעה. לאחר הרצח של מור-חיים, הוא כבר לא המתין. ד"ר מריה זקוטצקי, זו שסיפקה לו את זריקת המוות כפי שהתברר בחקירה, העבירה את חפציה לבית המשותף של מור חיים וקופר בקיבוץ כבר במהלך השבעה.

באחד הרגעים המצמררים ביותר בתחקיר אסנהיים מוצא את אשתו השנייה של קופר, שרונה בודנשטיין. והיא מספרת לו איך הצליחה להימלט מקופר בעור שיניה. בודנשטיין גוללה סיפור מצמרר בדימיונו. גם להוריה החל קופר לטפטף שהיא בדיכאון.

חמישה חודשים לאחר שידור התחקיר, באוגוסט 2010, הוגשה נגד "עובדה" ונגד אסנהיים תביעת דיבה; קופר תבע חמישה מיליון שקל בגין פגיעה בשמו הטוב. "ב-10 בספטמבר, עשרה ימים לפני הדיון הצפוי, קיבלנו הודעה מפתיעה", כותב אסנהיים בספרו השני, "לתפוס רוצח", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן. "'מסיבות הקשורות בבית המשפט מבוטלים מועדי ההוכחות הקבועים לחודש ספטמבר'. יעבור עוד חודש וחצי עד שנבין את פשר התפנית הדרמטית". פשר התפנית הדרמטית: המשטרה פתחה מחדש את התיק ועצרה את קופר.

המשפט שהתנהל מאז הזה הפך את אסנהיים לעיתונאי הראשון בישראל שהכניס רוצח לכלא. בחודש יוני, שש שנים לאחר ששודר ב"עובדה" התחקיר הראשון, קופר הורשע ברצח כפול ונגזרו עליו שני מאסרי עולם. "הסיפור הזה נכנס לי לוורידים", הוא נזכר. "הייתי חולם על קופר, הילדים שלי יודעים מי זה שמעון קופר. הייתי חושב על קופר בכל מקום ובכל זמן. כתבתי ספר כי רציתי לצלול לתוך הדמות של קופר, האופי שלו, וזו זווית שבכלל לא התעסקתי איתה בתחקיר".

עזרא נאווי
עזרא נאווי. "אני לא מצטער לרגע על שידור הכתבה הזו" | צילום: יונתן סינדל לפלאש 90

תפסת רוצח. זכית, אבל יכולת להפסיד גם. לאבד את עולמך, להרוס את החיים של אדם חף מפשע. איך יוצאים למסע כזה בידיעה שזה הימור, הכל או כלום?
"לא ירדתי מזה כי ידעתי שאנחנו התקווה הגדולה של הבנות של ג'ני. ועדיין, עד ה-28 ביוני, יום ההרשעה של קופר, המילה 'רוצח' לא עלתה על שפתיי. עד עכשיו מוזר לי להגיד רוצח, כי שנים הלכתי עם המחשבה שיכול להיות שכן ויכול להיות שלא. בדבר אחד הייתי בטוח: שיש נקודות השקה כמעט זהות ובלתי הגיוניות בין נסיבות מותן של שתי נשותיו, ויש שאלות קשות שעולות סביב ההתנהלות שלו, ואת זה צריך לספר. אבל להגיד את המילה המפורשת 'רוצח' לא העזתי. אני זוכר שקופר הגיע לפגישה במערכת כמה ימים לפני שידור התחקיר. הוא ניסה לשכנע אותנו לרדת מהסיפור. הוא לא הפסיק לשקר בפגישה. כשהוא יצא, אייל גונן, העורך, אמר לי – הרבה אנשים היו בחדר הזה, אבל רוצח עוד לא היה פה. אבל אני, גם חצי שעה לפני פסק הדין לא ידעתי אם הוא יורשע".

המשטרה פישלה פה בענק.
"היה פה כישלון חקירתי אדיר. אי אפשר להתחמק מזה שהם פספסו רוצח שהילך חופשי והיה יכול לרצוח נשים נוספות. אחרי הרצח השני הם פגשו אלמן ששוב מאבד אישה צעירה שלכאורה בוחרת להתאבד, ושום נורת אזהרה לא נדלקה. קראתי את חומרי החקירה. החקירות היו לא טובות, שטחיות ולא ממצות. אני מקווה שנעשה תחקיר פנימי במשטרה שבדק למה החקירה הראשונה הסתיימה כפי שהסתיימה. עם זאת, אני מכיר את המשטרה, ואני לא מסתכל על המשטרה כעל גוף כושל. היא עומדת תחת עין ציבורית שמפקחת עליה מקרוב ולא תמיד זוכרים לה את המקרים בהם היא מצליחה. במקרים בהם המשטרה נכשלת יש עליה זרקור מאוד חזק".

לקופר היו שני בנים שחיו איתו. הם התבגרו לתוך מציאות שבה הם נדדו עם קופר מבית לבית. מה אתה חושב שהם ידעו?
"בתחקיר ב'עובדה' לא הזכרנו אותם. לא בשם ולא בתמונה. חשבתי שהם לא צריכים לשלם מחירים בגלל אבא שלהם. ריחמתי עליהם והצטערתי בשבילם. בספר כבר לא יכולתי להתעלם מהם, כי העדויות שלהם היו קריטיות. למשל, הבן הבכור של קופר היה לצדו בבוקר מותה של ג'ני. קופר הצליח לשכנע את שני בניו בכמה מסיפורי חייו השקריים. אני חושב שבאיזשהו אופן, לקופר הייתה גם השפעה מאגית עליהם. מהקלטות שהגיעו לידנו היה אפשר לראות איך הבן שיקר למוקדן של מד"א. למשל, הם התבקשו להניח את ג'ני על הרצפה על מנת שההנשמות יהיו יעילות, הם שיקרו שהם עושים את זה, למרות שבפועל זה לא התבצע. הייתי מת לשבת מולם ולשאול אותם מה הם באמת ידעו? מה הם חושבים שקרה?"

אילנה דיין
"חטפה את רוב האש". אילנה דיין | צילום: יוסי זמיר לפלאש 90

"ראו בי את השטן. זה דבר שמקשה עליך להירדם בלילה"

אסנהיים, בן 41, נשוי לענבל, מהנדסת תעשייה וניהול. הם גרים בהרחבה של קיבוץ חולדה, הורים לשלושה בנים והרביעי בדרך. לעובדה הוא הגיע בשנת 2006, אחרי קדנציה ככתב תחקירים ב"מעריב". בעשור שעבר מאז הוא חשף את הניסוי הסודי של חיסון אנתרקס בחיילי צה"ל, תחקיר שעליו הוענק לו פרס סוקולוב; הוא זכה פעמיים בפרס פרימור של הרשות השנייה, ב-2012 על תחקיר הלוביסטים, שם חשף את דרכי הפעולה של חברות הלובינג בכנסת, וב-2015 על התחקיר על המכון לרפואה משפטית. בשנת 2012 פרסם תחקיר על אסון צאלים ב', גם אותו הפך לספר.

אתה מתעסק הרבה בצה"ל בתחקירים שלך. בסיפור סג'עייה חשפת את האופן המקומם שבו הופקרו חיילים בקרב ההוא בעזה. אחרי השעות שצברת בתחקור הנעשה בצבא, תשלח את הילדים שלך לשרת?
"הילדים שלי ילכו לצבא. אם תלוי בי, הם גם יהיו קרביים בצבא. הילדים שלי לא ישתמטו ולא יורידו פרופיל. לא שאני מת על כל הדברים שקורים בצה"ל. אני לא משתגע על חלק מהמשימות שצה"ל נשלח לעשות בשנים האחרונות, אם זה לאבטח ישובים מבודדים או להתחכך באוכלוסייה המקומית במחסומים. אבל זו המדינה שלנו. אם אנחנו בוחרים לחיות פה, יש לזה מחירים. וכן, אני יודע שחיי הבן שלי יהיו תלויים בהחלטת המפקד, שיכול לבחור לקחת נמר ולהחליף אותו בנגמ"ש. אני גם יודע מהשנים שאני מתעסק בצה"ל ששירות צבאי זה דבר שפוצע את הנפש של החייל ושל החברה. לחיות בישראל זה אומר לחיות בדיסוננס קוגניטיבי".

מתוך תחקיר צאלים
מתוך תחקיר צאלים. "שירות צבאי זה דבר שפוצע את הנפש של החייל ושל החברה" | צילום: עובדה

אתה זוכר רגע קשה במיוחד בעונה האחרונה?
"להתקשר לאשתו של זאבי, אשה לא צעירה, שמאוד אוהבת את האיש שלה ובאמת מאמינה בגדולתו, ולהגיד לה שאנחנו הולכים לפרסם שבעלה תקף מינית, זה לא דבר פשוט. המשפחה של זאבי ואני ישבנו בחדר קטן בבית המשפט, מחכים לפסיקת השופט לגבי צו המניעה שהם הגישו נגד שידור התוכנית. היה שקט מעיק ומבטים קשים. הם ראו בי את השטן. זה דבר שמקשה עליך להירדם בלילה. זה לא מערער בפסיק את הצורך לשדר את הכתבה, אבל עולות מחשבות שאומרות, אני גורם צער לאדם שלא אשם בדבר. למה הבן והאלמנה צריכה לסבול בגללי? אלו החלקים הפחות נעימים של העבודה".

את הביקורת הכי קשה, אולי אי פעם בקריירה שלו, חטף אסנהיים השנה, על התחקיר על ארגון השמאל "תעאיוש" ועל הפעיל המרכזי בה, עזרא נאווי. בתחקיר, שהחומרים בו התקבלו מארגון הימין "עד כאן", נראה הפעיל הידוע נאווי מתועד כשהוא מתרברב בכך שהעביר לביטחון המסכל הפלסטיני את פרטיו של סוחר קרקעות שניסה למכור אדמות למתנחלים, ומתרברב שרבים הסיכויים שההסגרה תביא לעינויו ולהוצאתו להורג. תגובת השמאל היתה: זעם נורא. ברגע אחד הפכו "עובדה" ואסנהיים מיקירי הברנז'ה לבוגדים, כאלה שחצו את הפסים וירו בנגמ"ש. "כשהזמנים אפלים, גם 'עובדה' באפלה", תקף למשל גדעון לוי ב'הארץ'. "כמה אופייני ומתחסד הוא וידויו של אסנהיים המוכשר בדף הפייסבוק של התוכנית... ככה זה כשהקרקע בוערת מתחת לרגליים, וצריך איכשהו להציל את הכבוד האובד". ב"עין השביעית" כתבו עידן רינג ויריב מוהר: "מסגור התחקיר כעוסק בפעילי זכויות אדם מצטרף גם אם לא במתכוון למסע רדיפה מתוזמר ומסוכן אחרי הארגונים. פה כשלה לטעמנו מערכת עובדה". אריאנה מלמד אמרה בראיון ברדיו תל אביב ש"העיתוי של הכתבה נעשה מתוך מחשבה על אלוהי הרייטינג, זה נושא חם עכשיו, ציד השמאלנים האיומים האלו".

צפית את הסערה שתתחולל?
"הכתבה קיבלה חיים משל עצמה. התעוררנו, אנשי המערכת, כל בוקר, וקראנו כל מיני פרשנויות שלא התכוונו אליהן בכלל. אלפי מילים נכתבו וכל פרט נותח באיזמל של טובי המנתחים, רק שלפעמים הדברים שנכתבו סתרו את העובדות שהבאתי. אני מבין שהתחקיר פרט על נימים מאוד רגישים, בתקופה מאוד רגישה, עד שפובליציסטים ואנשי שמאל הרשו לעצמם לכתוב שטויות. דן כספי, פרופסור לתקשורת שלמדתי באוניברסיטה מהספרים שלו, כתב עלי במאמר ב'הארץ' שלא בדקתי את העובדות ולא הצלבתי אותן. מאוד נעלבתי. אילנה ואני הסתכלנו אחד על השנייה ושאלנו את עצמנו מאיפה הדבר הזה בא? נגיד שכספי כתב משהו שנבע מבורות, איך עיתון 'הארץ' מפרסם את זה אצלו? זה היה מאוד מאכזב. לכתוב שלא בדקתי עובדות זו עילה לתביעת דיבה. לא פחות. כעסתי גם בשביל אילנה שחטפה את רוב האש. היא ספגה את העלבונות הכי קשים. גם בסיפור נאווי וגם בגנדי, אנשים לא יודעים כמה חיבוטי נפש היו לפני ואחרי שהתחקירים פורסמו. ואז אנחנו צריכים לשמוע האשמות טיפשיות שאלו כתבות לשם הרייטינג".

עמרי אסנהיים
עמרי אסנהיים. "אני אף פעם לא יודע איפה לעמוד במקומות האלה, איך להתלבש או מה המשפטים הנכונים" | צילום: יונתן בלום

ובכל זאת בחרתם לפרסם את התחקיר בתקופה של מתקפות על ארגוני שמאל. זה היה עיתוי נכון בעיניך?
"אני עשיתי את הכתבות אולי הכי ביקורתיות כלפי צה"ל בשנות האינתיפאדה הקשות. אם זה על כוח צנחנים שחיסל שוטרים פלסטינים חפים מפשע, כתבה על המחסלים של צה"ל, הרג של אסיר פלסטיני. שואלים אותי באופן קבוע כל פעם אחרי שיוצאות כתבות כאלה, איך אתה עושה בתקופה כזו, כשמצבנו בעולם כל כך רע, כתבות כאלה? התשובה היא שאני מנסה לעשות עיתונות שנקייה עד כמה שאפשר מהשיקולים האלה. אף פעם אין מועד טוב לכתבת תחקיר".

ראש הממשלה אהב את התחקיר הזה. הוא כתב בפייסבוק: "התחקיר שפורסם אמש בתוכנית 'עובדה' חשף את פרצופם האמיתי של קיצונים בתוכנו, ששנאת ההתיישבות העבירה אותם על דעתם והביאה אותם עד כדי הסגרת חפים מפשע לידי עינויים והוצאות להורג. מי שמעודד רצח לא יכול להמשיך ולהתחבא מאחורי מסכת הצביעות של 'דאגה לזכויות אדם'".
"לא הצלחתי להבין את השמחה של ביבי. אם הוא הגיב בכזו מהירות על הכתבה על נאווי ואמר שזה לא עניין של ימין ושמאל, למה לא שמענו אותו אחרי תחקיר גנדי? פתאום הייתה מצידו שתיקה רועמת. יש פה מופע של צביעות. סלדתי מהחיבוק הזה".

יש משהו שהיית עושה היום אחרת בתחקיר הזה?
"יש דברים בתוך הכתבה שבוודאי היינו עושים אחרת, אבל זה לא שונה מכל כתבה אחרת שלי שפרסמתי והיום הייתי עושה אותה אחרת. אני לא מצטער לרגע על שידור הכתבה הזו. אני מבין את המצוקה של ארגוני השמאל ואת הפחד שהם נמצאים בו. העבודה של 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' סופר חשובה, אבל הם לא חסינים מביקורת".

מה עם זה שלא יצאתם לצלם בעצמכם אלא לקחתם תחקיר שהכינו ב"עד כאן"?
"אני לוקח חומרים מ"בצלם" ו"שוברים שתיקה", אז למה לא לקחת גם מארגון ימני? הם מהמקורות האמינים ביותר שהיו לי. הם אנשים רציניים שהקשינו עליהם מאוד, אולי יותר מכל מקור אחר".

לתפוס רוצח
עטיפת "לתפוס רוצח". "בתוך תוכו קופר יודע שאני צודק"

"אני נראה כמו פקיד מס"

חזותו של אסנהיים מטעה. הוא נעים, חייכן, עיניו טובות, ואפשר לומר שהוא נראה כמו מישהו רך יותר ממה שמצפים לו כשחושבים על כתב תחקירים רציני, כזה שמכניס רוצחים לכלא. או כמו שהוא מנסח את זה: "אני נראה כמו פקיד מס. בגלל זה לא מזהים אותי ברחוב".

לא מזהים?
"ביום שאחרי שיצא התחקיר על רחבעם זאבי, ישבתי בבית קפה עם אשתי והילדים, ארוחת בוקר של יום שישי. בשולחן ליד ניהלו דיון ער על התחקיר, כן היה צריך לשדר, לא היה צריך לשדר. האזנתי בשקיקה. אף אחד לא חשב לרגע שזה אני שהופיע אתמול על המסך עם הסיפור הזה. נחמד לי עם זה שלא מזהים".

לא רק המראה שלו לא טיפוסי למקצוע, גם האופי – זה מה שהוא מעיד על עצמו. "אני לא אדם מתוחכם", הוא אומר בשיא הרצינות. "הרבה פעמים אני לא מבין הביקורת שנכתבת על התחקירים שלי ועליי. אשתי אומרת שמוזר שאני כותב ספרים למרות שאני לא קורא ספרים. ליד המיטה שלי מונחים רק עיתוני ספורט. כשאילנה מקריאה שיר של ויסלבה שימבורסקה בתוכנית שלה בגל"צ אני יכול לכתוב לה סמס בסגנון 'אחלה זמרת, מי זו?' ואז המערכת תצחק עלי במשך חודשיים. אני אמור לכתוב הצגה על קופר להבימה, אבל אני לא רואה הצגות. מזל שמשה זונדר ועינת ברנובסקי כותבים איתי את ההצגה. הם משמיעים כל מיני רעיונות ואני מהנהן עם הראש. אבל אני עוד אלמד איך כותבים מחזה, כמו שלמדתי לעשות טלוויזיה".

לפני שבועיים אסנהיים חזר מאירופה, שם עבד על סיפור גדול, להגיד על מה הוא כמובן מסרב. עכשיו הוא על קוצים. העונה החדשה של "עובדה" תעלה ב-7 בנובמבר, ועד אז המקורות מחכים, הסיפורים מבושלים, והוא כבר חם לצאת איתם. אם כי יש גם יתרונות לחופש: "העבודה ב'עובדה' דורשת כל כך הרבה עוצמות שאתה מוצא את עצמך מותש בסיום העונה", הוא אומר. "אתה עובר חוויות מטורפות ותובעניות מאוד. אין שעות, יש בלתמי"ם על בסיס קבוע. גם כשאני לא בעבודה אני עסוק בעבודה. אין דקה בשישי שבת שאני לא חושב על העבודה. זה חלק מהדיל של לעסוק בעיתונות. וכן, זה גובה מחיר מאוד כבד. כל עונה קבוע אני מסיים חולה. בשבוע הראשון לחופש אני מנוטרל".

בניגוד לעיתונאים אחרים בסדר הגודל שלך, אתה לא עובד בלהיות סלב או מותג.
"אני אף פעם לא יודע איפה לעמוד במקומות האלה, איך להתלבש או מה המשפטים הנכונים שצריך להגיד. אני אף פעם לא מוצא את עצמי שם. אין לי גם חברים בתקשורת חוץ מאלה שב'עובדה'. חברים שלי הם מהצוות בצבא ומהילדות. בסוף השנה הראשונה שלי ב'עובדה' צילמו פרומו, ולמרות שהייתה לי עונה טובה, לא הראו אותי. זה ביאס אותי. זרקתי משהו למי שהיה אז העורך שלי, אבי זילברברג. הוא אמר לי משפט שאני לוקח איתי: 'אל תרדוף אחרי הכבוד, שהכבוד ירדוף אחריך'. אז אני עושה את העבודה שלי ומקווה שהסיפורים שלי מדברים בעד עצמם. העורכים שלי יודעים לתגמל אותי על העבודה שלי גם בלי שאהיה מפורסם".

אבל היית רוצה להיות?
"אשתי צוחקת שכשאני רואה מפורסמים, אני מתלהב. יום אחד בחיי לא חייתי בתל אביב, אבל אשתי ואני מפנטזים שנזדקן בתל אביב ואז יזמינו אותנו ונלך להשקות".