סביר להניח שהבמאי מארק פורסטר לוהק ל"כריסטופר רובין" בגלל הדמיון המסוים של הפרויקט הזה ל"למצוא את ארץ לעולם לא" בבימויו, אבל האמת היא שהסרט החדש של דיסני בהשראת "פו הדוב" דומה הרבה יותר ליצירה אחרת בהשראת "פיטר פן": "הוק" של סטיבן ספילברג. בשני המקרים יש לנו עסק עם ילד נצחי שהתבגר, בשניהם מדובר במבוגר טרוד ואב אוהב-אך-נעדר, ובשניהם רוצה המקרה והוא שב בעל כורחו לנוף הפנטזיה של ילדותו. קבלו, אם כן, את "פוק".
הפתיחה של "כריסטופר רובין" מציגה לנו את כריסטופר הילד כמי שאכן גדל לצד פו, איה ושות'; אולי מתוך רצון להתרחק מ"ארץ לעולם לא", אין כאן זכר לסיפור-שמאחורי-הסיפור או לעובדה שכריסטופר רובין האמיתי היה בנו של מחבר "פו הדוב", א.א מילן. אז אנחנו בעולם שפשוט יש בו חיות בד מדברות וחושבות, אבל כשרובין גדל (ונהיה יואן מקגרגור) הוא מאבד קשר לעולם של פו, מתגייס למלחמת העולם השנייה, מתחתן עם נערה בשם אוולין (היילי אטוול), מביא איתה ילדה בשם מדלין (ברונטה קרמייקל) וטובע בתוך ג'וב של "מנהל יעילות" בחברה שמייצרת מזוודות.
הקשר המחודש בין העולמות נוצר כמעט במקרה, כשהאחרון לא מצליח למצוא את חבריו והחיפושים שלו מביאים אותו ללונדון ולפגישה מקרית עם רובין המבוגר. עכשיו יש לנו סיטואציית "הוק" מובהקת, כי פו בעצם גורר את חברו בחזרה למחוזות הפנטזיה, ושם נאלץ רובין להתעמת עם אבדן התמימות והדרך של עצמו. עכשיו, אין לי בעיה מיוחדת עם הדמיון ל"הוק"; רק עם העובדה שבדיוק כמו סרטו של ספילברג, גם זה של פורסטר פשוט לא עובד.
אלמנטים מסוימים הם בהחלט נקודות זכות. הבובות, העתקים כמעט זהים של אלו שהיו השראה לכתיבת "פו הדוב", לגמרי מקסימות (אל תטעו, זאת אנימציה ממוחשבת, אבל היא מצליחה לשמר את התחושה של "דובי מדבר"); הדיבוב של פו (ג'ים קאמינגס) ושל איה (ברד גארט) קרוב לשלמות; והשליש האמצעי של הסרט, שבו כל החרא של ההתבגרות נופל על כריסטופר רובין, נוגע ללב במין קדרות אפרורית שמשתלטת הן על המוד של הסרט והן על המראה שלו. המילה Gloomy היא כנראה המדויקת ביותר לתיאור החלק הזה, המלנכולי, של "כריסטופר רובין".
באופן הולם, או לפחות הולם את איך שאני תמיד חוויתי את פו הדוב, "גלומיות" מסוימת קיימת בסרט מתחילתו. אלא שבשליש האחרון נוטש אותה פורסטר לטובת מראה ומרגש של הרפתקה לכל המשפחה שמתאמצת לזנב בסרטי "פדינגטון", ובעיקר מתאמצת לייצר רגעים מצחיקים. זה מתנגש עם הגלומי בצורה כל כך מובהקת שאופתע אם תשמעו חיוך אחד באולם.
אחד ההבדלים הבולטים בין "כריסטופר רובין" ו"הוק" הוא מה שעובד: אצל ספילברג זה היה רק ההתחלה והסיום, עם כשל מתמשך לאורך כל ההתרחשויות בארץ לעולם לא; אצל פורסטר זה בדיוק להפך, שיממון בעולם "האמיתי" ועדינות יפה בארץ הפנטזיה. אבל זה מתנקז כאמור לשורה תחתונה זהה: לא עובד.
למה בדיוק? אפשר לרדת לרזולוציות כמעט טכניות כמו ליהוק (ומק'גרגור, שמתקשה מאוד לשדר רגש כלשהו בשלב הזה בקריירה שלו, הוא בפירוש בחירה לא נכונה) וכתיבה (ואכן יש כאן שורה של החלטות תמוהות, החל בבניית החוקיות של העולם וכלה בתחושה שאפשר לזהות כל תפנית עלילתית מקילומטרים). אבל נדמה לי שבסופו של דבר זה עניין קונספטואלי, אותו אחד שלא הניח ל"הוק" להמריא: המקור כל כך אהוב וכל כך מרגש שכל סטייה ממנו או בנייה על היסודות שלו נדונה לאכזב. במובן מסוים צריך לשבח את דיסני שלא הלכה על רימייק (או לצורך העניין גרסת לייב אקשן ל"פו הדוב" של עצמה מ-2011), אבל שום דבר בחידוש הזה לא מצדיק רכישת כרטיס.