רועי בר-נתן לא ידע. הוא לא ידע ש-6 מילים שייצאו לו מהפה לאורך שתי שניות שידור ישברו את הטלוויזיה ואת האינטרנט ואת הטלוויזיה באינטרנט וייצרו רעידת אדמה קומית מלווה בממים, רינגטונים ותחפושות לפורים. קץ' פרייז ברמה של "הוא היה סקפטי" לבית החמישייה הקאמרית או "אתה הבנת את זה, ברוך?" של הגשש החיוור. למה זה קרה? מי יודע. בטח לא רחמים. "אין לי מושג מה בדיוק קרה שם, זאת היתה הפתעה גמורה", בר-נתן מתפלא. "אני אפילו לא זוכר על מה היה המערכון, אני צריך רגע... משהו עם כנופיית כרם התימנים, לא? אני הייתי שורי דנוך, לא איזה מגה סלב. היא אפילו לא היתה גורם בולט בכתבה של 'עובדה' שעליה התבסס המערכון הזה. זה היה נראה לי על הכיפאק, לא מעבר. עשינו, השתעשענו, ופתאום היתה איזו ריאקציה לזה וכל העסק תפח. אף אחד לא מהנדס דבר כזה, זה קורה מעצמו".

פעמיים במהלך הראיון ניגשו זרים לשולחן שלנו כדי לחזות במו עיניהם בבר-נתן (37) אומר את השורה שלו, ואולי גם לקבל איזה סלפי על הדרך. "אתה אש אחי, גם כשהיית עם אדיר מילר", אומר אחד מהם, "שתדע שאני בדרך כלל לא ניגש לסלבס אבל החיקוי הזה גמר אותי, ואני גם קצת שיכור", הוא מתוודה. בר-נתן מהנהן, החיוך הנבוך מסרב להרפות משפתיו. הוא שוקע קצת לתוך הכסא שלו אבל במקביל מנסה להיות כמה שיותר נחמד ולהתעלם מהעובדה שזאת הפעם המאה שהוא נמצא בסיטואציה הזאת היום. "כל הזמן עוצרים אותי ומבקשים ממני להגיד את זה", הוא אומר לי אחר כך. "אנשים מכל הגילאים, כמו במונופול. גילאי 1-99. זה דבר די מדהים. אני מתמסר לזה באופן שאני לא זוכר מעצמי, אני אפילו לא יודע למה. זה גם עשה לי מהפכה קטנה בראש כי זה לא דרש איפור מיוחד, לא ביגוד מיוחד, זאת היתה הבלחה ולפעמים זה מספיק. לפעמים לס איז מור. זה נורא נחמד אבל אני לא נשען על זה, הדברים האלה לפעמים אפילו קצת מלחיצים אותי. לא צריך להתאהב במשהו שאתה עושה יותר מדי, צריך לשמור על פרופורציה ולחפש כל הזמן את החדש".

יש מקומות שבהם אתה יודע שאסור לך להסתובב?
"בקניונים אני לא מסתובב. אני פחות בהתקהלויות וכאלה. לילדים יש איזה קטע של הסתערות וזריעת פאניקה מסביב, וזה פחות דחוף לי. אבל אני מאוד שואף שזה לא יפריע לי באמת לחיים ולא ימנע ממני דברים שהייתי רוצה לעשות".

רחמים לא ידע מתוך
"כל הזמן עוצרים אותי ומבקשים ממני להגיד את זה". שרה דנוך של רועי בר נתן | צילום: מיכל אפרתי

סטוקר של בוז'י

זאת העונה הרביעית שלו ב"ארץ נהדרת" – שביום שני תשודר תוכנית עצמאות החגיגית שלה, רק חודש אחרי השיא של הבחירות. בתקופה הזאת אנשי התכנית היו צריכים להתמודד עם הרבה תחרות, דווקא מהפוליטיקאים עצמם. פתאום כולם ניסו את מזלם בסרטונים קומיים עם שאיפות ויראליות, והתוצאה בהרבה מהמקרים נראתה כמו פארודיה עצמית. כך היה בסרטון החפלה של מרצ, וכך היה בסרטון המפורסם בבית ראש הממשלה בכיכובו של מושיק גלאמין, שהפך בין לילה לדמות הבאה של בר-נתן. "הסרטון הזה יצא בראשון בלילה, התכנית שלנו בשעה הזאת כבר סגורה. אני זוכר שהייתי כבר בבית, התכוננתי לישון, ואז הגיעה ההודעה ממולי (שגב, העורך הראשי של התכנית) שאומר 'תתחיל להסתכל על גלאמין'", הוא מספר, "אז ראיתי את הסרטון כמה פעמים וניסיתי לתפוס כל מיני ניואנסים. למשל שמתי לב שהוא כל הזמן מצמיד את הידיים שלו ושהוא אמר לשרה 'תודה על כך שאני פה', והרגשתי שהמשפט הזה מתמצת את כל הדמות שלו. הכותבים נשארו לכתוב עד 3 בלילה ובבוקר כבר היינו בצילומים".

אבל הדמות המרכזית שבר-נתן ליווה לאורך העונה, עד הסוף המר, היא זו של בוז'י הרצוג. שנה לפני זה הם גם נפגשו. "זה היה ממש אחרי הפריימריס בעבודה, לא היה לי מושג בכלל שאני הולך לשחק אותו", הוא נזכר. "הלכתי עם קיציס מחוץ לאולפני הרצליה ופתאום בוז'י הופיע מולנו. אמרנו לו 'שלום' והוא לנו ואז הוא הסתובב אלינו ואמר 'אתה בטח תהיה אני, אז בזהירות'. זה היה מפתיע כי זה בכלל לא היה על הפרק, אבל כנראה שהיתה לו את היכולת לזהות מה יקרה מראש. חבל שלא היה לו את זה ביום הבחירות".

איך נכנסת לדמות שלו?
"התחלתי להיות סטוקר שלו. לא החמצתי שום ראיון איתו וכל הזמן ניסיתי לקלוט את שפת הגוף, לאתר את המנגינה של הדיבור. אנחנו גם עושים פגישות על זה, עם צוות הכותבים ועם מולי. מאוד חשוב לי לחבב את הדמויות שאני מגלם, זה גם קורה באופן די טבעי. בעיקר אם זאת דמות מתמשכת כמו בוז'י. ראיתי אותו כמישהו שמנסה להתגבר כל הזמן על משהו, שזה מתאים לי כי גם אני כזה, אז היה קל לי להיות אמפתי כלפיו ולהזדהות. התחלתי לאתר מילים שהוא אומר. למשל 'לדידי', שזאת מילה ארמית שמגיעה מעולם העורך דין שלו. ראיתי שהוא מכניס אותה למשפטים והיה ברור שהוא צריך להיפטר מזה ובאיזשהו שלב הוא נפטר, אבל אני השתמשתי בזה. יש בזה מין התנשאות, זאת מילה קצת מתנשאת, 'לדידי'. בוא נודה בזה, אם היתה אולימפיאדה של תכונות בוז'י בוודאי לא היה בוזז את הזהב על כריזמה, זה לא הקטע שלו, אבל יש בו נינוחות מסוימת".

למי הצבעת בבחירות?
"לבוז'י. אני לא חושב שזה קשור, לא הייתי מקבל החלטה אחרת אם לא הייתי מחקה אותו, אבל לך תדע. אני כן חושב שנקשרתי לבוז'י. יש לי חיבוב ענק אליו. אני חושב שהוא בחור נהדר. אולי בדנמרק ילך לו טוב יותר".

איך התפקיד של תכנית סאטירה כמו "ארץ נהדרת" משתנה לדעתך בזמן בחירות?
"באופן כללי אני חושב שהתפקיד של סאטירה הוא לנגח את הסדר הקיים, לסדוק את הקונצנזוס, להיטפל למיינסטרים. סאטירה באה מהמקום הליברלי והמתון ותוקפת את מי שבשלטון. בתקופות אחרות כשאולמרט ולבני היו בשלטון הם חטפו צרורות וטילים. הנשק שלנו הוא הקצנה, אנחנו באים לנעוץ כמה שיותר סיכות בבלונים האלה שמתנפחים, לשייף את השיניים ולנעוץ אותן חזק כמה שאפשר, וזהו. אני בטח לא מסתובב עם תחושה שאנחנו נושאים על כתפינו את גורל המדינה, כי אנחנו לא. אנחנו בסך הכל תכנית טלוויזיה".

רועי בר נתן
"לקח לי זמן להתבשל, לא הייתי מקדים את ההגעה שלי ל'ארץ נהדרת' בשעה". בר נתן | צילום: רונן אקרמן

עושה רושם שארץ תמיד תקועה בין הפטיש הימני לסדן השמאלני. בשביל הימנים היא תמיד תהיה שמאלנית מדי, ובשביל השמאלנים היא תמיד לא תהיה נושכת וחתרנית מספיק, ואיכשהו כולם עדיין רואים אותה.
"אני חושב שתמיד אמרו דברים כאלה ותמיד יגידו. לדעתי תכלית הסאטירה היא לא להיות אובייקטיבי אלא להיות הגון. התכנית היא חלק מהעולם הפובליציסטי שמביע את דעתו. אנחנו עובדים על טקסטים חדים ומושחזים מאוד והרבה פעמים מרחיקי לכת, שעטופים באיזושהי בידוריות, אבל אני חושב שנאמרים דברים מאוד חריפים בתכנית. הכלי שלנו הוא הומור, בוודאי, אבל הוא מבוסס על תחושות עמוקות וכואבות ומודאגות מאוד לגבי איך שנראים פה הדברים".

לצד האשכנזיות יש חרדתיות

4 שנים חלפו מאז שבר-נתן נחת על הסט של ארץ, והוא סוף סוף מתחיל לשנות פאזה. אם התחושות שליוו אותו בתחילת הדרך היו קוקטייל של חרדה, פאניקה ובהלה, היום הוא כבר רגוע יותר, ומסוגל להישען לאחור וליהנות מהנסיעה. "היה איזה זמן שאפילו המציאו לי כינוי כזה, 'החרדטיל', הייתי מגיע וכולם היו אומרים 'הנה החרדטיל", הוא מצחקק. "אני לא אוהב כל כך להאכיל את הדימוי הזה מול עצמי כי אני מנסה להשתפר בזה, אבל כנקודת בסיס דאגה זה משהו שאני מכיר פיקס. בהלה זה המצב הטבעי שלי. הבהלה היא לפני היות הדבר. אני לא מגיע לנקודת הביצוע, למאני טיים, מתוך בהלה. אני נבהל עקרונית. קודם כל המשימה נראית לי מלחיצה. אחר כך אני מתמודד איתה ומתחיל להירגע".

ניסית פעם כדורים? ציפרלקס ושות'?
"לא. זה לא מוכר לי בכלל. לא הייתי בחוויה הזאת אף פעם. לא חוויתי התקף חרדה, שאתה לא יכול לנשום ובטוח שאתה הולך למות. זאת יותר חרדה עקרונית, זה כמעט שיוך עדתי בעולמי. לצד האשכנזיות יש חרדתיות. אני זוכר שהייתי יושב בישיבות הראשונות ושותק. לא הצלחתי לדבר ממש. אז בהתחלה הייתי עושה את הדמות בצד מול הכותבים או מול מולי. היה לי קשה לבצע אותה סתם ככה מול כולם. והיום אני מבין שלהפך, זה חדר חזרות, אתה עושה טעויות, אז מה? היום זה לא נראה לי על החיים ועל המוות. גם אם לא הצלחתי לדקדק בדיוק את טיב הדמות, אני מבין שזה מערכון עם הרבה דמויות ואנשים לא מתעסקים רק בך, לא שמים עליך פנס כל הזמן. אבל זה גם מעניין כי אני כל הזמן מחפש לעשות את החדש ולא ללעוס את הלעוס, אני בכל זאת קופץ למים ומעדיף את זה מאשר לעשות שוב את השגור והמוכר. בסופו של דבר אני מחפש ריגושים. אני מחפש שהאדמה תרעד לי מתחת לרגליים".

אתה זוכר סיטואציה מלחיצה במיוחד?
"מקום אחד שהייתי מבוהל פיזית זה בפעם הראשונה, במערכון אולפן הראשון, המערכון הראשון מול קהל. עשינו דה וויס והייתי רמי קלינשטיין, עם הכסאות המסתובבים והכל. אני זוכר את הספירה לאחור של מנהלת האולפן, ועל הספירה של ה-5, 4, 3, תפסתי את היד לשני כהן שהיתה שרית חדד ואמרתי 'לא, לא, לא, לא, לא, שהכסא לא יסתובב'. פתאום זה היה אני מול העולם. בהלה. ואז הלא ייאמן קרה. פשוט ביצעתי את זה. יצאו לי מילים מהפה, עם קול והכל. זה היה בסדר, כמעט אכזבה מרוב שזה היה רגיל".

רועי בר נתן ומריאנו אידלמן
"שנה לפני, פגשתי במקרה את בוז'י והוא אמר 'אתה בטח תהיה אני, אז בזהירות'". ביבי ובוז'י של "ארץ נהדרת" | צילום: מיכל אפרתי

עוד לפני מערכון האולפן ההוא, הוא הצטלם למערכון אחר שבו הוא גילם את גלעד שליט, הדמות הראשונה שלו ב"ארץ", וגם שם הוא מצא את הלחץ ממתין לו. זה היה שבועיים אחרי ששליט שוחרר מהשבי, ולא היה ברור עד כמה מותר להחטיף לחטוף. "גלעד שליט היא דמות שאתה תוהה אם בכלל לעשות אותה בתכנית", הוא אומר. "בסופו של דבר יצא שהפריים הראשון שלי היה בתור גלעד שליט, אבל הרגשתי בסדר עם זה כי זה היה מערכון שצוחק על ביבי, לא עליו. הרעיון היה ששליט יושב בבית וביבי מגיע כדי לשכנע אותו לחזור לעזה כדי שהוא יוכל להחזיר אותו שוב. אני חושב שזה היה מערכון מאוד מוצלח. אני זוכר שהייתי מול לפטופ בפייסבוק ועשיתי מינימום. עבדתי רק עם העיניים, גם מתוך החלטה לא להגחיך יותר מדי את גלעד. זה מצחיק כי כשנכנסתי לתכנית אסי כהן אמר לי 'אני מאוד מקווה בשבילך שההתנעה הראשונה שלך בתכנית תהיה דמות שדומה לך פיזית'. זה קרה לו עם אבי נמני, ואני חושב שגם עם שליט זה באמת יצא ככה".

ואז, אחרי שנה, גלעד שליט הגיע לביקור על הסט. "התחבקנו כמו שני אנשים שנפרדו במחנות, הוא היה מובך אפילו יותר ממני", משחזר בר-נתן. "הוא רק אמר לי 'אם אי פעם תעשה אותי שוב, רק קח בחשבון שאין לי משקפיים, עשיתי לייזר'", הוא מחקה אותו, "זה היה מתוק ומקסים ועניתי בתנועת ניגוב הפיתה במילקי".

עוד שד שהוא מנסה להיפטר ממנו, זה הזיכרון. אנשים מסביבתו הקרובה מספרים שהיכולת שלו לזכור כל דבר, עד לפרטים המיקרוסקופיים ביותר, מגיעה לרמות מפחידות ממש, של "איש הגשם". על פניו זה נשמע כמו דבר שימושי, בעיקר כשאתה צריך לשנן טקסטים כל הזמן, אבל בשביל בר-נתן זה לא פחות מקללה משפחתית. "יש לי איזו תקלת זיכרון שהיא כנראה תורשתית, גם אמא שלי כזאת", הוא מספר. "אני כנראה איפשהו על הספקטרום, תקוע עם תאריכים וגילאים בראש. יש לנו עניין עם זה, עם ציר הזמן. הוא מופיע לנו בדרך שהיא לא מקובלת אצל רוב האנשים. זאת פשוט אליפות העולם באינפורמציה לא חיונית. עליות ונפילות של משטרים טוטליטריים, ליל הסכינים הארוכות. זה נשמע כמו קוריוז נחמד כזה אבל זה עומס מיותר. פעם הכל היה נתקע לי בראש, עם השנים זה הולך לארכיון. היום יש לי בג'ימייל הפנימי שלי גם תיקיית אשפה ואני מרוקן אותה מדי פעם. אני לא סוחב עליי זכרונות כמו איזה צב ענק. פעם זה היה ככה אבל תפסתי פאזה חדשה. אני חושב שאני פחות מתעכב על פעם. אני הרבה יותר כאן ועכשיו".

אתה זוכר בעל פה את תאריכי הלידה של הקאסט של "ארץ"?
"אני יכול לנסות. מריאנו 27 ביוני. שני 7 בספטמבר. מולי 19 בפברואר. ברלד 21 במרץ. קיציס 7 בינואר. זה מספיק?". בדקתי, הוא צדק בכולם.

רועי בר נתן
"בקניונים אני לא מסתובב. אני פחות בהתקהלויות וכאלה". בר נתן | צילום: רונן אקרמן

מה היה צבע העניבה של בוז'י ביום של הבחירות?
"זה לא קשה, זה כחול. כולם רצו להיות כחול-לבן".

מה בעצם כל כך נורא בזה?
"יש חשד סביר שהעסק הזה יכול להפוך לטרחנות ומזה אני מאוד משתדל להימנע. כשאתה נותן פתאום למישהו את ההיסטוריה של עצמו, זה עלול להיות קצת מטריד. אני בעד להתחיל לצמצם. יש מנגנון שהגיע אתנו שנקרא שכחה וכנראה שמישהו חשב עליו".

התבשלתי על פתיליה

הוא היה מהילדים השחקנים האלה. בגיל 11 כבר התחיל לשחק בסרטים ובסדרות. במבט לאחור כל הדרכים הובילו אל "ארץ נהדרת", אבל במבט לפנים בר-נתן היה צריך לעבוד מאוד קשה כדי להגיע לשם. במקביל ללימודיו במגמת תיאטרון בתיכון אלון ברמת השרון הוא נסע לחוג דרמה בנתניה, שם פגש לראשונה את אלי פיניש ומריאנו אידלמן. בצבא שירת בלהקת חיל החינוך והגדנ"ע, שבה גורי אלפי היה הבמאי. עד היום הם חברים טובים. משם השניים המשיכו למועדון המצומצם של דומינו גרוס, שם הצטרפו לאסי כהן, רותם אבוהב, אדיר מילר ועוד. מאז החבורה הזאת המשיכה להיתקל שוב ושוב בכל הצמתים המרכזיים של הקומדיה הישראלית. "דווקא חיקויים זה לא דבר שנולדתי איתו", הוא אומר. "לא יכול להגיד שהייתי החקיין של הכיתה. זה הגיע בשלב הרבה יותר מאוחר. הנסיבות הובילו אותי לקבוצת דומינו והבון טון בתקופה ההיא היה לא לעשות חיקויים. זה נחשב דבר אנכרוניסטי, של ערוץ 1 כזה. עשינו דמויות שהמצאנו. בשביל חיקויים צריך בסך הכל אוזן, שזה נחמד אבל זה לא כזה מעניין. מה שמעניין זה מה שאתה עושה עם זה, התוכן שאתה יוצק לתוך זה. השעתוק עצמו הוא משעמם".    

בהמשך הדרך בר-נתן היה פחות או יותר בכל מקום אפשרי. קצרה היריעה וכו'. אין מדיום שהוא לא עבר בו – תיאטרון, קולנוע, רדיו, טלוויזיה, סדרות ילדים, אפילו כמה פסטיגלים. אבל לאורך כל הזמן הזה היה ברור לו ש"ארץ נהדרת" זה היעד הסופי. הוא אפילו התארח שם, בעונה השנייה של התכנית, עם החיקוי המיתולוגי לגידי גוב, אבל יעברו 7 שנים נוספות שבהן בר-נתן הקיז לא מעט דם עד שהגיעה שיחת הטלפון ממולי שגב שהציע לו להצטרף לתכנית באופן קבוע. בשנים שלפני כן הוא עוד הספיק לעשות את "שולץ" ששודרה ביס, עם החבר אלפי בתפקיד העורך והחברה שחר סגל על תקן התסריטאית הראשית, את "שבוע סוף" לצד שני כהן ואחרים, ואת "מה נסגר", שם בר-נתן שימש כמגיש. השילוב של השלושה הוכיח לכולם שמדובר בטאלנט רב פעלים, שמסוגל גם לשתף פעולה במסגרת קאסט רחב וגם לכבוש את המסך לגמרי בכוחות עצמו, עם הומור בלתי צפוי שנע על הציר שבין הניואנסי והמעודן לבין הגרוטסקי והפרוע.

רועי בר נתן ומריאנו אידלמן
"לא יכול להגיד שהייתי החקיין של הכיתה. זה הגיע בשלב הרבה יותר מאוחר". אוריאל וטום של "ארץ נהדרת" | צילום: מיכל אפרתי

"אני חושב שהיתרון בצבירת השנים זה היכולת להתבונן ולהבין את עצמך יותר לעומק ולראות מה יש לך להציע, כי במשך שנים היה לי קושי עם זה", הוא מסביר את היותו לייט בלומר. "במשך שנים דברים שאחרים ראו בי, אני לא זיהיתי, וזה עיכוב. התבשלתי על פתילייה. אין לי גרם של צער על זה כי בסופו של דבר הנקודה הזאת היתה הכי מתאימה. לקח לי זמן להתבשל, לא הייתי מקדים את ההגעה שלי לארץ נהדרת בשעה".

חבריו לתכנית מספרים שהוא שקדן. לומד כל דמות לעומק ורק אז מתאפר, מתאבזר ותופס את מקומו מול המצלמה. "אני מדקדק דברים, הופך כל אבן", הוא אומר. "החיקוי עצמו הוא דבר די אינטואיטיבי, אין לי איזו תכנית חומש או מניפסט ברור. נקודת המוצא שלי היא תמיד לחפש ניואנסים ודקויות. טלוויזיה, לפחות בחוויה שלי, מחבבת מחוות קטנות. לא צריך תמיד לקפוץ על שולחנות ולרקוד. לפעמים גם בתוך הדיוק הזה אני מאוד שואף לחופש. מה זה טל פרידמן, איפה כולנו התאהבנו בו? כשהוא רץ על איזשהו טרלול של עצמו. הוא העיף את הטרלול שלו לחלל וזה מיד מדביק, לא היה צריך את הדקדוק, את האחד לאחד. הרוח החשמלית הזאת שלו הקסימה אותי, ואני ממש שואף לשם. השאיפה היא לטרלול שיש בו דיוק. לא מתפקע, לא יוצא משליטה".

יש געגוע לטל פרידמן בקרב הקאסט?
"יש געגוע, בטח, כל הזמן. אנחנו כולם גם בקשר איתו. מתכתבים ומסתמסים והוא חסר. הוא גיבור שלי. אחד מהאנשים שהדי.אנ.איי של התכנית בנוי מהם. זה לא מעט".

הוא בקבוצת הוואטסאפ שלכם?
"כן, הוא שם, אבל אני לא יכול לספר לך יותר מזה. זה סוד כמוס לפרה ולסוס. אני חושב שזה הקסם בקבוצות וואטסאפ שגם ככה אוכלות את הראש. זה סוד שלנו. אבל היא פעילה ומקסימה. אני מאוד משתדל שהאייפון שלי יהיה איתי תמיד, שאף אחד לא יפלוש לקבוצה".

איזה תמונות רצות שם?
"אני שומר על זכות השתיקה. דבר עם הסוכן שלי. בוא נגיד שברלד מאוד פעיל שם. ושאם היה אקו"ם על היצירה בקבוצות הוואטסאפ, הוא היה יכול לקנות בית חדש".

לפני שאנחנו נפרדים ניגש אל בר-נתן עוד אחד שרוצה חיקוי לייב של "רחמים לא ידע", וגם הפעם הוא נוהג בו באיפוק ובסבלנות מרשימים. "בסופו של דבר ברור שאני מחפש פידבק חיובי, אני רוצה שאנשים יאהבו אותי", הוא מסכם. "בוודאי, אני לא מכיר מישהו שלא. לפני כמה ימים חשבתי מה הכי הייתי רוצה שאנשים יגידו עליי, אם אני מצחיק אותם, מעניין אותם וכו'. אז בסולם הפנימי שלי הכי חשוב לי שיגידו שהיה כיף לשהות במחיצתי. אני לא יודע למה. אבל אני נורא שואף להיות מזוהה עם אנשים שיש בהם רוח טובה. שהכל ברוח טובה. אני חושב שאנחנו פה כדי להעביר את הזמן, אז שיהיה בכיף. כנראה שבסוף אני קלישאה נבובה".

aribox@gmail.com

לכל כתבות המגזין

עוזרת צלם: מורן דנקנר | סטיילינג: רנה גליקסמן ומעיין רודיך | בגדים: בוטיק NAMES ,STORY ,Fiocciner