חדר הסירים הוא החדר האהוב ביותר על האחיות במיון של בית החולים איכילוב, למרות הכל. "יש כאן ריח לא נעים", מתנצלת האחות נינה שולמן כשהיא פותחת את הדלת, ובמהרה מתבררת הסיבה: חדר הסירים הוא למעשה חדר השתן. הוא מלא בכלים בעלי צורות משונות שנועדו לשמש מבוגרים שנבצר מהם להגיע לשירותים. האחיות מבצעות את הבדיקות בעצמן, מה שכרוך בלא מעט התעסקות עם הנוזל הזהוב. "אני בודקת אם יש חלבונים, הריון, כדוריות דם לבנות ועוד ממצאים שיכולים להעיד על דלקת, אבל נחמד כאן יחסית", היא אומרת. "הבדיקה לוקחת כמה דקות, ולפעמים זה השקט היחידי שאני מקבלת במשמרת".
כן, זה הרגע הכי נוח במשמרת של אחות בחדר מיון, לידיעת פקידי משרד האוצר שמסרבים להעלות להן את המשכורת. העבודה כאן קשה, אינטנסיבית, מגעילה וגורלית, וכולן יכולות להעיד על כך. קחו לדוגמה את שולמן. היא בת 26, ויכלה בקלות לקבל תפקיד ראשי ב"אנטומיה של גריי" – יפהפייה, מחויכת ועם עיניים כחולות שמציצות מבעד למשקפיים היפסטריים. אלא שבמקום להצטלם באולפנים הוליוודיים היא מדלגת במדים ירוקים ונעלי קרוקס אדומות בין חולים אמתיים, רואה לפחות 50 חולים במשמרת של שמונה שעות. "העבודה שלי היא לעזור לחולה לקדם את כל התהליך הטיפולי שלו", היא מסבירה. "זה אומר לעשות את כל הבדיקות ולשים לב שהיועצים מגיעים בזמן. אני בודקת מה הרופא רשם ומוודאת שזה באמת נראה לי, כי יש המון רופאים חדשים. הרופא רושם הערות ואנחנו מבצעות אותן: קטטרים, זונדות, עירויים, תרופות וגם בדיקות".
שולמן מתגוררת באשדוד יחד עם בן זוגה. היא קמה לפני שש בבוקר כדי להספיק להגיע לכאן בשבע, בשלוש בצהריים תצא להפוגה קלה בביתה ותשוב לכאן ב-21:00 למשמרת לילה. בזמן הפנוי, היא מדווחת, אין לה פנאי לתחביבים מיוחדים. מה שכן, לא תתפסו אותה רואה סדרות כמו ER או האנטומיה, "כי זה מרגיש כמו להיות בעבודה".
אפקט הקייט מידלטון
חדר המיון באיכילוב מחולק לשניים: מיון כירורגי שמאוכלס לרוב על ידי רוכבי אופנוע חסרי מזל, ומיון פנימי שנועד לטפל בכל היתר. זהו המקום אליו מגיעים הקשישים, ההומלסים, החולים בשפעות או בזיהומים שונים, וגם סתם מי שמרגישים רע מאוד.
בכל משמרת יש כאן כחמש אחיות, וכל אחת אחראית על לפחות חמש מיטות שהחולים בהן מתחלפים בקצב מסחרר. שולמן מוצבת על פי דרישת האחות האחראית, והיום היא מופקדת על מיטות 9 עד 13. "משמרת טובה זאת משמרת שהיו לי בה עשר דקות לאכול ארוחת בוקר והרגשה שנתתי לחולים יחס סביר", היא אומרת, "משמרת איומה זה כשאני רואה מול העיניים רק גיליונות ולא זוכרת פרצופים של חולים".
היא הגיעה למיון לראשונה במסגרת שירות לאומי, התאהבה בו, השקיעה עוד שש שנים של לימודים ובכל הזמן הזה המשיכה לעבוד כאן. "מאז שאני קטנה, בתי חולים סיקרנו אותי", היא מספרת, "שיקול נוסף היה פרקטי: זה מקצוע שתמיד תהיה לי בו עבודה כי יש מחסור אדיר באחיות, ואם יימאס לי ממקום אחד אני תמיד יכולה לעבור למחלקה אחרת. אחות זה משהו שמתאים לאופי שלי".
בינתיים, בארבע השעות הראשונות של המשמרת, הספיקה שולמן לראות יותר מעשרים חולים. אחד מהם הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, מנומס מאוד ולבוש בטוב טעם. "שלום אדוני, איך אתה מרגיש היום?" היא שואלת. "יש לי לחצים איומים בחזה", הוא מסביר, "זה כבר כמה ימים וכנראה מדובר בתופעת לוואי מתרופה חדשה שקיבלתי. יש לי סרטן הערמונית שהתפשט לעצמות". שולמן מחברת אותו לעגלה שנושאת מד לחץ דם ומד חום. "אני לוקחת מדדים, ואז רושמת בגיליון מה הסיפור של החולה, איזה תרופות הוא נוהג לקחת", היא מסבירה. "לפעמים יש חולים שלוקחים 30-40 תרופות, ואז אין לי זמן לרשום את כולן, אז אני רושמת רק את החשובות ביותר. אני בודקת אם יש מחלות רקע ואם יש אלרגיות לתרופות". היא מחליטה להזמין בדיקת א.ק.ג – ולמרות שזה לא נאמר במפורש, האמת ברורה לכל הצדדים. מדובר בחולה סופני שזמנו אוזל במהרה. שולמן מחייכת בחוץ אבל כואבת מבפנים.
דקה אחר כך, היא ניגשת לטפל בעוד חולה סופנית שסובלת מאימפוזימה, מחלת ריאות קשה הנגרמת כתוצאה מעישון. ובמקביל בעוד שלושה חולים אחרים. בין לבין היא מסבירה שהיא לא מסוגלת נפשית לעבוד יותר מארבע משמרות בשבוע: "קשה לי עם זה שאין לי זמן כדי לתת לכל חולה את היחס שהייתי רוצה לתת לו, העומס גורם לי לפעמים להיות עצבנית ולא חייכנית. הייתי רוצה שזה ישתנה". היא מעידה שמשכורת ממוצעת במיון היא 6,000 שקל בחודש, אך אפשר לשדרג את השכר באמצעות משמרות לילה, שבתות וחגים – וזה מה שהיא מקפידה לעשות. אחר כך מגיעה הפוגה קומית, בזכות החולה החדשה במיטה 9.
"יש לי בחילות וכבר התעלפתי בבוקר", החולה מסבירה לאחות. שולמן לוקחת לה דמים ומדדים, וכשהיא מסיימת את הרוטינה הקבועה היא מתפנה להסביר מדוע היא מחייכת: "זו כבר השלישית שמגיעה היום עם בחילות. מוקדם יותר היו לי שתי חולות בהיריון, אחת ליד השנייה, ושתיהן הגיעו עם תלונות על בחילות בוקר קשות. ואני והאח השני החלטנו לקרוא להן קייט מידלטוניות".
רימות באוזן, תולעים בפצעים
באמצע המשמרת מגיעה חולה עם סקאבייס שהביאה כמזכרת מטיול בדרום אמריקה. בתגובה, שולמן מחליקה את ידיה לתוך כפפות חד פעמיות, אוספת את הכוסית המלאה ושמחה לבלות שוב בחדר הסירים האהוב עליה. כשהיא יוצאת משם, פונה אליה אשה מבוגרת ואומרת לה: "אני רוצה לחבק אותך. היינו כאן לפני חודש וגם אז טיפלת בנו, אין עלייך, מתוקה".
כשנמצאים במחיצת שולמן, היכולת להביט בשעון נעלמת. אבל לפעמים מוכרחים: בשיא המשמרת היא הספיקה לטפל בתשעה חולים בתוך ארבעים דקות: קצת יותר מארבע דקות לחולה. הממוצע בעולם המערבי הוא 9.2 אחיות לכל אלף נפש. בישראל היחס הוא פחות מחצי מזה.
אחת מהחולות שקיבלו "ארבע דקות שולמן" היא נערה בת 14, שמתלוננת על חולשה ועילפון. הוריה מחליטים שהדרך הטובה ביותר לקדם את הטיפול בבתם היא להטריף את הצוות. "מתי יהיו הבדיקות דם?", שואלת האם כל דקה וחצי. לאט לאט הסבלנות של שולמן נסדקת. היא נושכת שפתיים ומסבירה בנימוס שאם היא אמרה עוד שעה לפני עשר דקות, כנראה שהם ייאלצו להמתין עוד קצת. למזלה או לרעתה, השיחה נקטעת בשל ריח נוראי שממלא את האוויר. המקור שלו מתברר במהרה: מדובר בחסר בית שהגיע למיון. "הם באים לכאן די הרבה, לפעמים רק כדי לקבל מיטה להעביר בה את הלילה", שולמן מסבירה. "לפחות פעם או פעמיים במשמרת בא לכאן גם סבא סיעודי. הם מגיעים במצב מוזנח מאוד ואנחנו צריכים להחליף להם חיתול ולנקות את הצואה שלהם. יש גם הרבה נרקומנים שמגיעים עם זיהומים קשים ותולעים שיוצאות מהפצעים שלהם. אנחנו צריכים לנקות אותם".
חסר הבית לא היה החולה הכי קשה לצפייה במשמרת. התואר הזה שייך, שלא באשמתה כמובן, לחולה בת 94, שלמרות שהגיעה עם ליווי מבית האבות, נראית מוזנחת באופן מכעיס. איך אפשר לדעת שמזניחים אותה שם? כי היא סובלת מפצעי לחץ רבים. "אם הופכים את החולים האלה כל כמה שעות, הם לא סובלים מפצעי לחץ", מסבירה שולמן. החולה סובלת מתת משקל קיצוני, ומבט חטוף לכיוון האוזן שלה מגלה מחזה מחריד. רימות מטפסות מתוך תעלת השמע, ומטיילות על האפרכסת. נינה מזמינה רופא אף אוזן גרון, ובינתיים מחליפה את בגדיה של החולה בחלוק נקי, וכן – גם את החיתול שלה.
מדי פעם מגיח אחד הרופאים ושואל למצבו של חולה מסוים, הוא מתייחס אליו בשם האבחנה שלו. לרגע נוצר בלבול קל, ושולמן מתנצלת: "זה מה שאני לא אוהבת בעבודה שלי, שלפעמים כל כך עמוס, שאתה לא רואה את הבן אדם שעומד מולך אלא רק את התיק הרפואי, או את הווריד שממנו לקחתי דם. יש ימים שאתה מרגיש שממש עזרת למישהו, ואת זה אני לוקחת אתי הביתה. אבל יש ימים שאני מרגישה שזה נהיה כמו סרט נע במפעל, וזה לא אמור להיות ככה. אני רק רוצה שיהיו לי עשר דקות לכל חולה, בלי שיביאו לי עוד חולה במקביל, ועוד אחד אחר שמחכה לי".
להזריק לעצמך וולטרן ולחזור לעבודה
בתגובה למאבק האחיות, משרד האוצר שלף השבוע תלוש משכורת של אחות אחראית בעלת ותק של 28 שנים, וסיפר שבזכות 171 שעות עבודה היא הצליחה להגיע למשכורת של יותר מ-22 אלף שקל. אז אחרי שהכרנו את שולמן, אחות צעירה בתחילת הקריירה, ביקשנו להתלוות לאחות ותיקה בעלת שכר גבוה. כזאת היא סילבנה אזיקרי, בת 60, בעלת 40 שנות ותק כאחות בחדרי הלידה. שביתת האחיות המתמשכת תופסת את סביבת העבודה שלה בתאריך הנחשק 12.12.12, ומיון היולדות באיכילוב מתמלא בנשים השואפות להעניק לוולד את יום ההולדת הזה. אזיקרי הספיקה ליילד כבר שלושה תינוקות, והשעה היא רק 10:30 בבוקר.
"אני מיילדת כבר משנת 1973", היא אומרת ומספרת בגאווה על היום בו התחרתה מול מיילדת אחרת על הלידה הראשונה של בית היולדות "ליס", וגם זכתה. למרות שחדרי לידה הם מפעל כלכלי רווחי עבור בתי החולים שמקבלים מהמדינה יותר מ-6,000 שקל על כל יולדת, רק מעט מהסכום הזה מגיע בסופו של דבר למיילדת. המשכורת הכי גבוהה שאזיקרי הרוויחה אי פעם הייתה 13,000 שקל, וזה רק אחרי שהיא עבדה המון שעות נוספות. כאן, הצ'ופר העיקרי של האחיות הוא העובדה שחיים חדשים נוצרים לפחות ארבע פעמים במשמרת.
אזיקרי ניגשת לשחרר יולדת למחלקת היולדות, וכאקט של פרידה מחדירה לה קטטר חד פעמי. "היולדת עדיין מורדמת ולכן לא יכולה להרגיש את שלפוחית השתן וכשהיא מתמלאת זה עלול לגרום לדימומים", היא מסבירה וחוטפת שפריץ צהבהב לבטן. היא בודקת לחץ דם ונפרדת מהיולדת: "בזה נגמר הרומן שלנו, שיהיה במזל טוב".
היא לא זוכרת כמה ילדים הגיחו לעולם בעזרתה: "מדובר באלפים, אף פעם לא ספרתי", היא אומרת ומספרת על האבולוציה של תפקיד המיילדת: "העבודה גדלה מאוד עם השנים, יש יותר דרישות מצד היולדת עצמה. פעם גם לא היו מכניסים גברים לחדר לידה, זה היה רק את והיולדת. היום כל המשפחה יכולה להצטרף, את צריכה לתת גם להם מענה, וכשיש יותר אנשים המתח עולה".
בתחנה הקטנה מצטופפים בהנאה האחיות והרופאים. מיילדת אחת מנשנשת ביסקוויטים עם ריבה, אחרת מגיחה עם חבילה של ממתקים שקיבלה מיולדת. "בבקשה שימי בצד ואל תפתחי את זה פה", אומרת אזיקרי, "אחת מתאונות העבודה שלנו זו השמנה. אנחנו כל היום מנשנשות פה". הרופאים נמצאים לרוב בחדר הניתוח המיועד לקיסרי שנמצא ממש בתוך המחלקה. כשמדובר בלידות רגילות, התפקיד שלהם קטן: "אני מערבת רופא רק כשיש משהו פתולוגי, כשהלידה לא מתקדמת או כשיש האטות בדופק. אחרת הוא נכנס לחדר, חותם על המוניטור ושלום. אין לו מה לעשות שם יותר".
"תספרי שהזרקתי לך וולטרן", אחות אחרת אומרת לאזיקרי, שסובלת, מסתבר, מכאבי גב כרוניים. היא, מצידה, תולה את הכאבים בשגרת העבודה: "פקידה שיושבת בבנק מקבלת המון הטבות. לא שאני מזלזלת, אבל היא יושבת ולא עומדת כמונו שמונה שעות על הרגליים, אין לה ורידים ברגליים וכאבי גב כמו שיש לנו. כפות הרגליים שלי השתנו פיזית כתוצאה מעמידה ממושכת. אבל אני לא הולכת לאורתופד, אני מזריקה וולטרן וחוזרת לעבודה".
לדעת להעריך את היופי
עכשיו מחכה לאזיקרי חולה שסובלת מהפטיטיס C, מחלה חשוכת מרפא המועברת דרך נוזלי גוף. היולדת נדבקה במחלה בתקופה שבה הייתה מכורה לסמים, ולמרות שהיא נקייה כבר שלוש שנים, היא עדיין לוקחת מתדון באופן קבוע. האחות שוקעת עמה בשיחה על הימים הקשים וכמה טוב שהיא יצאה מזה. מאוחר יותר מתברר שהיולדת זקוקה לסקציה, הקוד הרפואי לניתוח קיסרי. הוא נקבע למחר, אבל הוקדם בשל צירים. אזיקרי מכינה אותה לניתוח ומעבירה אותה לחדר הלידה, לא לפני שהיא מיידעת את כל הצוות הרפואי שיש לנקוט משנה זהירות בשל הנגיף בדמה. "אנחנו כל הזמן חשופות למחלות וזיהומים", היא מסבירה.
מבין דלתות חדר הניתוח מגיח פרופ' אריאל מוני, מנהל חדרי הלידה. הוא מבקש מאחת האחיות לרדת ולסייע במיון נשים, המקום היחיד ב"ליס" שמושפע באופן ישיר משביתת האחיות. "כאן לא מרגישים את זה, כי אי אפשר להשבית את חדרי הלידה, אבל למטה הלחץ גדול", הוא מסביר, "הרבה מרפאות קופות חולים לא עובדות, ונשים בהריון שזקוקות למעקב מגיעות לכאן".
בעוד אזיקרי נקראת לחדר הניתוח, האחות טטיאנה קופרווסר מכריזה על יולדת בפתיחה מלאה שמוכנה להתחיל בשלב האקטיבי. על המיטה שוכבת בניחותא יולדת בת 27, שזו הלידה השנייה שלה. כבר כמה שעות טובות שהיא נהנית מהשפעת האפידורל, ועכשיו היא מוכנה לשים את העניין הזה של הלידה מאחוריה. קופרווסר מתחילה בהכנות, הן של היולדת והן של המכשירים מסביב, ויאללה לאקשן. היא מסייעת באצבעותיה לתינוקת ומשמנת את דרכה לעולם הזה.
כשהפלא מתקרב, קופרווסר לוקחת את ידה של היולדת ומניחה אותה כך שתוכל להרגיש את הראש שמגיח החוצה, כדי להעלות את המוטיבציה שלה לקראת הפוש האחרון. שלוש דקות אחר כך התינוקת שוכבת על בטנה של היולדת. בזמן שהאם והתינוקת מכירות זו את זו לראשונה, האחות דווקא מתרגשת מהשלב הבא: "תכף תצא השליה, זה הדבר הכי יפה. צריך לדעת להעריך את היופי גם בדברים מכוערים, זה נס הבריאה האמיתי".
כשהמשמרת נגמרת, כל אחת מהאחיות האלה אוספת את הדברים וחוזרת הביתה. אז נכון, שולמן ואזיקרי מרוויחות יותר מחלק ניכר מהאוכלוסייה ועובדות פחות שעות, אבל קשה לאמוד מהו הסכום הראוי בעבור העבודה שלהן. שם, בין כתלי בית החולים, תלוי שלט מחאה ובו שירו של חיים חפר, "כמה שווה אחות", שמנסה לענות על השאלה הזאת בדיוק: "כמה שווה אישה שאוספת את השתן שלי ושלך לבדיקה? כמה שווה זאת, שמנקה את הצואה ויצועי הדווי של הישישים? כמה שווה הכוח הנפשי להיות אין אונים במות אנשים". תחשבו על זה.