יום כיפור הגיע לסטטוס קוו. גם בישראל המסוכסכת יש עליו קונצנזוס כמעט מוחלט ואפילו חילונים גמורים רואים בו יום יפה, של חשבון נפש, שקט ואפילו ביקור אקזוטי בבית הכנסת השכונתי. אבל יותר ויותר ישראלים מפנטזים על יום קדוש שנראה אחרת לגמרי. יום כיפור שבו העם כולו עולה לירושלים, עם בני צאן ומקנה, לבני בגדים וכיפות גדולות, ומקריב בהתלהבות דתית קורבנות לאלוהים. "במקום יום של חשבון נפש, ושקט, ובית כנסת, שבאופן וולונטרי אין מכוניות, זו תהיה מסכת ארוכה מהבוקר עד הערב של הקרבת קורבנות", אומר ישי שריד. "פרים, איילים, שפיכות דמים של חיות, וכל העם עומד מסביב".
ישי שריד וארנון סגל מדמיינים עתיד דומה מאוד. התאספות עצומה ומבורכת של המוני ישראלים יפים וטהורים, מאוחדים באמונה, אומר סגל. "אבות ואמהות וילדים, לבושים בגדי חג, מטפסים ברגל במעלה מדרגות חולדה, מיטהרים במקוואות הגדולים, נושאים את הקורבן שהביאו מרחוק", כותב שריד בספרו האחרון, "השלישי" (הוצאת עם עובד). אנשים שורשיים, חרוצים, מוסריים, מתאר סגל. "נמרצים, ישרי מבט ולב", כתב שריד. סגל שולח מצגת ובה איור של בית המקדש הבנוי, יפהפה ואדיר ממדים, מדרגות ארוכות ולבנות עולות אליו בהוד והדר, ואלפי בני אדם לבושים לבן מתכנסים סביב המזבח. בספרו של שריד כתוב: "הגברים, כך אהבנו אותם -בחולצות לבנות, במכנסי חאקי ובכיפות סרוגות גדולות שעוטפות את ראשיהם - נושאים את בניהם בזרועותיהם; נשותיהם מאירות פנים, צנועות ונאות, שערן אסוף במטפחות ססגוניות, לבושות חצאיות ארוכות ובנותיהן הקטנות נאחזות בהן, וכולם צועדים בשמחה לעבר המקדש. זה העם הבריא והנקי שאבא טיפח, וכאן הוא נראה בכל תפארתו״.
הם מדמיינים עתיד דומה, אבל אחד מפחד ממנו מאוד ואחד מייחל לו. חתימת האימייל של סגל היא ״חורבן ביתך לא שכחנו״. שריד מסמס אחרי הפגישה שהיה לו קשה להירדם בלילה. מעל לכותל המערבי הולך ומתכרסם לו הסטטוס קוו סביב הר הבית. יש מי שמאמין שזו תחילת הסוף.
"קורבן פסח הוא מצוות יסוד. היא לא שונה בהרבה ממנגל יום העצמאות"
ארנון סגל וישי שריד מסמלים שני קצוות של החברה הישראלית. שריד בן 50, מתל אביב, עורך דין וסופר שחתום על ארבעה ספרים. הוא בנו של יוסי שריד, ואשתו, רחלי, היא בתם של יעל דיין ודב שיאון. לזוג שלושה ילדים. סגל, בן 35, גר בשכונת עיר דוד בירושלים עם אשתו וששת ילדיו. הוא עיתונאי "מקור ראשון" וכותב טור קבוע בשם "דף הבית" העוסק בבית המקדש. בנוסף הוא חבר במטה המשותף לתנועות המקדש, שמאגד את כלל הארגונים הפועלים לטובת יצירת התנאים להקמת בית המקדש השלישי. סגל גדל בעופרה, אחיו הוא כתב חדשות 2 עמית סגל, ואביו הוא העיתונאי חגי סגל, שהיה חבר המחתרת היהודית שתכננה לפוצץ את הר הבית בשנות ה-80, וישב שנתיים בכלא על חברות בארגון טרור.
הציונות הדתית שמתוכה מגיע סגל התייחסה במשך שנים להר הבית כטאבו, ולרעיון הקמת בית המקדש כהזוי. כל גדולי התורה פסקו שאסור לעלות להר הבית. פעילי המחתרת היהודית בשנות ה-80 היו יוצאי דופן וחריגים. במשך כל השנים האלה יהודים התפללו בכותל המערבי, שלא היה אחד מכתלי המקדש. את הר הבית הם השאירו למוסלמים, יודעים שפגיעה בסטטוס קוו יכולה לגרור מלחמה עקובה מדם. "בכותל יש דבר יפה", אומר ישי שריד, "יש בו געגוע והשלמה עם מה שהיה ובינתיים אין. אולי בבוא היום, באחרית הימים, כשתבוא גאולה".
סגל: "הכותל הוא התכחשות, שכחה".
שריד: "זה ההבדל בינינו, כי רעיון הכותל מקסים בעיניי. עם ישראל התגעגע לכותל".
סגל: "זה נכון, ב-1967 היה פספוס היסטורי. היה צריך לחדש אז".
לשיטתך היה אפשר גם להשטיח את כיפת הסלע.
"יכול להיות. אבל המנטליות הישראלית לא השתנתה מאז, ראיתי ישיבת ממשלה יום אחרי מלחמת ששת הימים והדיבורים אותם דיבורים, ׳מה העולם המוסלמי יגיד׳. זו טעות היסטורית שלא הקמנו את בית החלומות היהודי. העם לא רצה את זה״.
העם של היום היה רוצה אחרת?
סגל: "אני חושב שכן. היום יש יותר מודעות לזה".
שריד: "דמוקרטיות מנצחות דיקטטורות, ככה זה עובד בעולם. משלמים מחיר כבד על זה שיש דמוקרטיה. המחיר הוא שמתאפקים. ארנון אומר - אני לא מתאפק".
הוא מעיד על עצמו שהוא מתאפק.
שריד: "הוא לא מתאפק - הוא מחכה לשעת הכושר".
זה נכון. בשנים האחרונות רעיון הר הבית קונה לו אחיזה, מתפשט לציבור הרחב. ב-2013 ערך מכון מאגר מוחות סקר בהזמנת המטה המשותף של ארגוני הר הבית, שבו התברר כי כשליש מהציבור היהודי תומך בהקמת בית מקדש על הר הבית. 31 אחוז מהחילונים תומכים בכך, ו-59 אחוז מהנשאלים שואפים לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. 68 אחוז מהדתיים היו רוצים לבקר בהר הבית. מי שתומכים בכך פחות מכל הם כמובן החרדים, שמחכים לגאולה.
לשאיפה לשינוי הסטטוס קוו שותפים היום גם חברים בממשלה, כמו ציפי חוטובלי ואורי אריאל, שמצהירים על קדושת המקום והצורך להחזירו לשליטה ישראלית, מה שתרם, לדעת לא מעט אנשים, להתפרצות גל הפיגועים העממי לאחרונה. הממשלה גם מעבירה, לפי תחקיר של ״עיר עמים״, תקציב לכמה וכמה ארגונים הפועלים לטובת הרעיון, כשבראשם ״מכון המקדש״ - ארגון שכבר ייצר את כל כלי המקדש הדרושים לעבודה הסדירה, ואף מכשיר כהנים בקורס מיוחד ומחזיק בתוכניות אדריכליות עדכניות.
החוקים ליהודים ולמוסלמים שונים מאוד: ליהודים מותר לעלות להר הבית בשעות ספציפיות - בין שבע וחצי לעשר בבוקר ומ-12 וחצי עד אחת וחצי בצהריים. כל אחד יכול לעלות, אך ליהודים אסור לקיים פולחן דתי מכל סוג על ההר. לרוב יישמעו קריאות "כלב יהודי" ו"אללה הוא אכבר". חובשי כיפה יתבקשו להסתובב בליווי צמוד של משטרת הר הבית ושל אנשי הווקף, הבוחנים אותם בשבע עיניים. מי שיעצום עיניים ויניע את שפתיו, או יתנדנד מעט קדימה ואחורה, יינזף מיד שאסור להתפלל. הר הבית, צוחקים השוטרים הירושלמים, הוא המקום הכי בטוח בירושלים. יש שם יותר שוטרים למ״ר מכל מקום אחר בארץ. חשוב להבין כמה רגיש הנושא הזה: הוויכוח היום, שמייצר כל כך הרבה אלימות ומתח, מתחיל בהנעת שפתיים יהודיות ללא קול על הר הבית.
על הרקע הנפיץ הזה, השאיפות של ארנון סגל וחבריו הן בקבוק תבערה: להתיר תפילה יהודית בהר הבית, ואפילו להתיר הקרבת קורבנות על הר הבית. סגל מקפיד להדגיש שכרגע הוא לא מבקש להקים בית מקדש - רק הקמת מזבח. ״קורבן פסח הוא מצוות יסוד שעליה אני חולם", הוא אומר. "היא לא שונה בהרבה ממנגל יום העצמאות". הוא מציין וגם מסביר בעזרת המצגת שקיום המצווה לא ידרוש שום שינוי מבני על הר הבית. "כל המבנים המוסלמים יישארו שם".
מהרגע שתותר תפילה יהודית על הר הבית, מקווה סגל, ייווצר תהליך סוחף ובלתי נמנע שבסופו מדינת ישראל, ולא פורעי חוק עם חומר נפץ, תהרוס את כיפת הסלע ותבנה את בית המקדש השלישי. אמנם אל-אקצה יוותר במקומו, אבל בית המקדש יתפוס את החלק הארי של הר הבית, מבנה מונומנטלי שיעלה מיליארדים. ״חופש פולחן הוא מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה", אומר סגל. "לא אני אמרתי את זה. אהרון ברק אמר. אני כן כופר בקדושה המופלגת של ההר למוסלמים. הם לא מקדשים את ההר כל כך. מי שמקדש את ההר לא משחק בו כדורגל, לא הופך אותו למקום של התפרעות. הסיבה שם לאומנית לחלוטין. ההר לא עניין אותם עד שהוא עניין את היהודים, שעבורם הוא באמת המקום המקודש ביותר. יש שתי מצוות עשה שמי שמבטל אותן חייב כרת (מיתה בידי שמים): ברית מילה וקורבן פסח. ברית מילה עושים כמעט כולם, גם החילונים ביותר. וקורבן פסח? לא מדברים על זה בכלל״.
שריד: ״אין לי ויכוח עם ארנון לגבי קדושת הר הבית לישראל. הוא גם צודק ברמה העקרונית שצריך לאפשר חופש פולחן. העניין הוא שזה יביא להתרחשות קטסטרופלית, ממש כפי שהיה בשני הבתים הראשונים. חורבן. בדרך פלא הדבר הזה נמנע מ-1967 ועד השנים האחרונות, והשאלה היא מה עכשיו. האם שווה לנו להבעיר את העולם המוסלמי, לערער את יחסינו עם העולם המערבי? אי אפשר להתעלם מכך שהאנשים שעומדים מאחורי הרצון להתפלל שם הם מזרם מסוים מבחינה פוליטית. הדברים לא כל כך תמימים״.
"אתה חי לפני מאה שנה ואני חי לפני 4,000 שנה"
אבל בואו נשים רגע את ישי שריד ואת ארנון סגל בצד, ונדבר על הר הבית. פעם, לא כל כך מזמן, לא דיברו על הר הבית כמעט בכלל. על ההר הזה שכנו בית המקדש הראשון, שבתוכו ניצב ארון הקודש, ובית המקדש השני, נטול הארון. זה המקום שבו, כך מאמינים, נברא העולם; בו התרחשה עקדת יצחק, והוא נבנה והוחרב פעמים: ב-586 לפנה״ס על ידי נבוכדנצר - חורבן בית ראשון, ואחרי שנבנה שוב, בשנת 70 לספירה, על ידי טיטוס - חורבן הבית השני. אבל מן המקום הזה עלה, על פי האמונה המוסלמית, גם הנביא מוחמד לשמיים; ומאז 638 לספירה עומדים בו מסגדים מוסלמיים - אל-אקצה וכיפת הסלע.
עד לא מזמן, רק קיצוניים, הזויים במיוחד, רצו לשנות את זה. כשישראל כבשה את ירושלים במלחמת ששת הימים היא העבירה באופן כמעט מיידי את הסמכות בהר הבית לידי הווקף, הסמכות המוסלמית לנכסים דתיים. מאז ועד היום, ישראל והממסד הדתי שלה פעלו כדי להוציא את רעיון הר הבית מהראש של היהודים. החרדים לא רוצים להקים את בית המקדש עד הגאולה, ואינם עולים להר הבית, גם כיוון שההלכה, למעשה, אוסרת זאת על טמאים, ואי אפשר להיטהר לטובת כניסה למקדש בלי אפר פרה אדומה. טקסט בערבית שפורסם בעיתון החרדי "משפחה" ביקש ממחבלים לא לרצוח חרדים כיוון שהם אינם מעוניינים בהר הבית.
ב"השלישי", ספרו החדש, המדובר והמאוד פרובוקטיבי של שריד, מתממשות נבואות החורבן שטומן בחובו הר הבית. הוא מתחיל בנפילת שתי פצצות אטום על המחוזות החילונים של תל אביב וחיפה, שמובילות למלחמה כוללת, לסילוק ה״עמלקים״ משטח ארץ ישראל ולבניית המקדש. הוא נגמר, ואני נזהר לא לעשות ספוילר כי מאוד כדאי לכם לקרוא את הספר, באופן רע ומר: המדינה הופכת לפרימיטיבית, נחשלת וקיצונית. בסוף הספר, ביום הכיפורים, האויב העמלקי כבר בפאתי ירושלים, והיהודים נגררים כפסע מקורבן אדם אכזרי ושפל במיוחד בבית המקדש במה שלדעת שריד, כנראה, הוא התפתחות בלתי נמנעת של הקרבת חיות. שריד, כאמור, מבין שזרע המקדש כבר נטמן באדמה הישראלית, וספרו הוא גם יצירה בדיונית, וגם תמרור אזהרה.
מה ששריד מתאר בספרו כחורבן מוחלט של מדינת היהודים, הוא בעיני סגל מה שיביא לגאולת הארץ ולפריחה אזורית. בעוד ששריד נסער, סגל לרוב שלו. בפרשנות גסה, אפשר לטעון שמקור ההבדל הזה בעובדה הפשוטה שכרגע נראה ששריד מייצג מחנה שהפסיד, ונמצא במה שסגל מכנה ״פאניקה מוחלטת״, בעוד שסגל שייך למחנה שרק התחיל את מסע הנצחון שלו. מסע שייגמר, כאמור, בבית מקדש פעיל. ״אתה חי לפני מאה שנה״, מטיח סגל בשריד, ״ואילו אני חי לפני 2,000 שנה ו-4,000 שנה. זה כל ההבדל, אבל שנינו חיים בהיסטוריה״. במידה מסויימת הוא צודק: שניהם רוצים לחזור לעבר, וכל צד מפחד פחד מהעבר שהאחר רוצה לחזור אליו. שריד רוצה לחזור לימי ישראל הסוציאליסטית, הערכית, שבנתה את המדינה, ישראל שבה סגל באמת היה שייך למיעוט זניח, ואילו סגל רוצה לחזור לימי קדם, למדינה שפועלת לפי חוק תורה - מה שעבור שריד ובני המחנה שלו הוא הסוף של הכל.
״אני כופר ברעיון היסוד״, אומר שריד. ״סליחה, מי בכלל נתן לך ולחברים שלך את הסמכות להקים מקדש? כשדוד רצה להקים מקדש אמר לו אלוהים לא, בגלל סיפור בת שבע. שלמה בנך יקים. עזרא ונחמיה עבדו לפי צו אלוהי״.
סגל עונה שהרמב״ם קבע זאת כמצווה, ומאז יש היתר גורף. אלא ששריד, בקיא בזכות תחקיר מעמיק שערך בנושא, טוען ש״לרמב״ם היתה עמדה דואלית לגבי בית המקדש. במורה נבוכים הוא אומר שצריך אותו כי היו רגילים לעבודה זרה והקריבו קורבנות, כולל קורבנות אדם, והיה צריך לתת תחליף לצורך הפסיכולוגי. הוא אומר - בבוא היום לא יהיה צריך את העסק הזה. היום אין צורך בהחזרת היהדות למצב שהיה דרוש לפני 2,000 ו-3,000 שנה כדי להאבק בדתות אליליות״.
סגל: ״זה לא שקמתי מעצמי והתיימרתי. יש שרשרת של פסיקה. 2,000 שנה לא יכולנו. לא שלא ניסו - לא נתנו לנו. מה שחובתנו מבחינה הלכתית הוא זכותנו מבחינה דמוקרטית״.
שריד: ״מבחינה דמוקרטית אין חובה לאפשר לכם להקים את בית המקדש מחדש. זה דבר שהמדינה תצטרך לעמוד מאחוריו״.
סגל: ״בשם הדרישה שלך שאני לא אכפה שום דבר על אף אחד, אתה כופה עליי את אורח החיים החילוני על מיליונים״.
מהותית, מאיפה הרשות?
סגל: ״ככל שהתעמקתי, הרגשתי שמכרו לי לוקשים. במשך שנים פמפמו לי שזה יבוא משמיים ואין לזה בסיס, בטח בהלכה, שצריך לחכות שיבוא משמיים. כבר היה נביא ויש ציווי ויודעים את המקום. הגורם שעליו מוטלת המצווה - זה ממשלת ישראל והציבור״.
האם אנו מסכימים להעמיד עלינו מעמד של כהנים?
רשימה של בעיות עומדות בפני הקמת המקדש. וסגל לא מתחמק מהן: הוא מפרט אותן בעצמו. אלא שלדעתו הבעיה היא השלטון הישראלי, שמגביל את מה שהוא מגדיר כזכות דמוקרטית.
מה צריך לקרות כדי שבית המקדש יקום?
סגל: ״יצטבר לחץ ציבורי שיחייב מהלך לקראת היהודים בהר הבית. והפער בין תפילה בהר הבית לבין מקדש הוא לא גדול מאוד. למה מדינת ישראל מתעקשת לא לאפשר תפילה? כי היא מבינה שברגע שזה יתחיל לא יוכלו לעצור את זה״.
יש חברי כנסת ואפילו חברים בממשלה שמקדמים את הנושא באגרסיביות.
סגל: ״הלוואי, הלוואי שהיה ח״כ אחד שהיה באמת דוחף לזה. הייתי שמח אם היו עושים יותר״.
בעבר זרמים קיצוניים חשו שממשלת ישראל לא הולכת בכיוון הנכון במהירות מספקת ולקחו את החוק לידיים.
סגל: "וניסו לפוצץ את כיפת הסלע. היו הרבה דברים ואני חושב שזו שטות״.
מה יקרה אם המדינה תפעל בכיוון ההפוך? אם היא תגביל עוד יותר את היהודים בהר הבית?
סגל: ״אז היתה התנתקות, וישבתי ארבעה ימים במעשיהו. חסמתי כביש, שאני חושב שזו מחאה לגיטימית. לא פוצצתי, לא דקרתי, הלכתי וחסמתי כביש, ועשו לי רצח אופי והמנהיגות שלי גינתה אותי. זה מה שיקרה. אני אמחה, אני לא אדם אלים ואני לא אפתח מחתרת חדשה, כל עוד מדובר במדינה יהודית״.
כמה מהישראלים רוצים בכך באמת לדעתכם?
שריד: ״השאלה איך מציגים את זה. אומרים לאנשים - אתם רוצים בית המקדש כמו בימי התנ״ך? נהדר. לא שואלים אותם אם הם מוכנים לשלם את המחיר – מלחמה עקובה מדם עם כל העולם המוסלמי. ועזוב את זה, בית המקדש זה לא איזה בניין קטן בירושלים. הקמתו היא שינוי מוחלט במבנה של עם ישראל, של מדינת ישראל ושל היהדות, במובן הכי עמוק. אם רוצים לעשות את זה כפי שארנון מתכוון זו חזרה לממלכת כהנים. לא עוד יהדות שמבוססת על רוחניות, וטקסטים, ופרשנות. האם אנו מסכימים להעמיד עלינו מעמד של כהנים שתהיה לו קדימות, אם לא מונופול, על הפולחן הדתי. האם אנו מקבלים על עצמנו סנהדרין כסמכות משפטית עליונה? החלת דין תורה על ישראל? והפיכתה למדינת הלכה?״.
סגל: ״זה חלק מתעמולת הפלסטינים והשמאל. אם 1.6 מיליארד מוסלמים היו רוצים להשמיד אותנו הם כבר היו עושים זאת מזמן. ככל שאנחנו נותנים אשליה לערבים שבעזרת אלימות הם יצליחו לגרום לנו להשליך יהודים מהר הבית או מירושלים או מארץ ישראל, הם פוגעים בנו. אם נתעקש על חופש פולחן לכל הדתות ולא רק למוסלמים - זה ירגיע את השטח".
אז הקמת בית המקדש תעשה בהסכמת המוסלמים?
סגל: "תתפלא, אבל יכול להיות מאוד שכן. לא אלחם איתם אלא על ההדדיות של חופש הפולחן. לא ייתכן שיוותרו להם רק כי הם יותר מפחידים״.
שריד: ״טוב, זו ההתחלה של טרגדיה במובן הקלאסי. הדרך תהיה מלהיבה, המקדש יהיה יפה, העם יתלהב ויבוא בהמוניו כמו שעולים למירון, וזה ייגמר רע מאוד. הדיבור שלא יהיה כלום עם המוסלמים מנותק מהמציאות. תהיה קטסטרופה".
שריד מחלק את ה״קטסטרופה״ לכמה חלקים: אחד מהם הוא המלחמה עם המוסלמים, מוחשית ומציאותית, שלדעתו תפרוץ. השני הוא חזרה למדינת הלכה יהודית, שתתמוטט גם אם תשרוד את המלחמה עם המוסלמים. השלישי הוא פילוסופי יותר, אובדן דרך יהודי: חזרה ליהדות גשמית, חומרית, והתנתקות מאורח החיים הרוחני. יש מחיר אמיתי וברור, לדעת שריד, גם למעשים פעוטים יחסית כמו עליית נבחרי ציבור יהודיים להר הבית. אבל סגל מתקומם. ״אני רוצה לראות אותו אומר את אותו הדבר לצועדים במצעד הגאווה. אם נתניהו היה מוציא איסור על ח״כים ושרים להשתתף במצעד הגאווה היו גומרים אותו. רק בהר הבית הכל עובר. שם דיכוי של שאיפות לאומיות ודתיות של יהודים זה קביל. למה? כי החרדים לא מפחידים כמו המוסלמים?״.
מה שאנחנו חווים בימים אלה קשור מאוד לדת ולהר הבית.
סגל: ״מה נשאר לנו?! איפה יש מדינה שעוצרת את אזרחיה מלהתפלל? זה חשוך, אין הבדל בין זה לספסלים נפרדים לכושים ולבנים״.
שריד: ״הגזמת לגמרי״.
ישראל מבצעת אפרטהייד הפוך?
סגל: ״ישראל מבצעת אפרטהייד נגד יהודים בהר הבית. אפליה גזענית מהסוג החשוך ביותר. זה קורה במדינת ישראל החילונית".
ישראל של בית המקדש שומרת על אופיה הדמוקרטי?
סגל: ״זו שאלה דמגוגית. אני מדבר על מאפיינים טוטליטריים של המדינה החילונית שמדכאת. אני רוצה רק דמוקרטיה״.
שריד: ״למיעוטים יהיו זכויות שוות? להומוסקסואלים?״.
סגל: ״אף אחד לא יוציא אותם להורג״.
שריד: ״יהיה מצעד גאווה?״.
סגל: ״אני לא רואה מדינה דתית כמו שתיארת. הסנהדרין, הסמכות הדתית, אמורה להיות סמכות חינוכית. הסנהדרין יהיה מוסד סמלי. יישבו בה גדולי הרבנים, והיא לא תורה לאף אחד לעשות משהו שהוא לא רוצה. אם כן, אני הייתי נלחם בזה בעצמי".
אתה מתנגד למדינת הלכה? שבה חוקי התורה עליונים על מערכת המשפט שהתפתחה במדינת ישראל כפי שהיא היום?
סגל: ״מה שמפרשים כחוקי הלכה אינו באמת חוקי הלכה. המדינה היהודית שאני מאמין בה, שתצמח, תהיה מדינת מאירת פנים. אני לא יודע איך בדיוק זה יהיה״.
שריד: ״יהיה מלך?״.
סגל: ״אם כן זה יהיה דומה למלכת בריטניה. בעזרת השם יהיה מלך. יקראו לו נשיא, זה ירגיע אותך? תהיה הפרדת רשויות ופיקוח וחוקים וכללים״.
אז לא יהיה שינוי מהותי באופיה של המדינה?
סגל: ״יהיה, אבל זה יבוא מהציבור. הציבור יהפוך ליותר יהודי. זה קורה כבר עכשיו ואני מייחל לזה. הציבור רוצה מדינה יהודית יותר וזה לא אומר שהוא רוצה לדכא אחרים. אני יודע איך אני מרגיש כשזכויותיי מדוכאות, לא ארצה לעשות זאת לאחרים״.