אין תמונה
יהורם גאון. אוהב את כל השירים

יהורם גאון נבוך. הוא מחייך חיוך רחב וביישני, כובש את מבטו ברצפה ונע על כסאו באי נוחות. לבסוף הוא משלב ידיים, מרים אליי את עיניו ואומר בקולו הנעים: "בסדר". 

מה הביך אותו כל כך? ובכן, זה עתה הסברתי לו שהוא הזמר האהוב עליי ושאני מעריצה אותו כבר שנים. נו, זאת סיבה להשפיל מבט? לרגע לא חשבתי שאחד האמנים הכי מוערכים ואהובים במדינה – זמר ושחקן כה מנוסה שוודאי כבר נתקל בחייו בגילוי הערצה אחד או שניים – יסמיק ככה למשמע מילה טובה.
הוא נראה לי עכשיו כמו תלמיד נרגש שקיבל ליטוף מהמורה, ותגובתו כה מפתיעה אותי, כה חמודה בעיניי ונוגעת ללב, עד שבלי משים אני ממשיכה להביך אותו עוד ועוד.

יהורם, אני מתרגשת! אני שומעת אותך ביוטיוב כל הזמן, שתדע.
(מחייך חיוך רחב. שותק).

בכלל, מאוד רציתי לפגוש אותך, זה כבוד גדול בשבילי לשבת פה.
(מסתכל לרצפה בחיוך) "בסדר".

בתחילה חשבתי שמבוכתו המקסימה היא תוצאה ישירה של התנפלותי ההמונית והבלתי מרוסנת, אבל מהר מאוד אני מגלה שלא רק מחמאותיי גורמות לו לחייך בביישנות. כי הנה, במקרה נכנס לחדר מפיק מוזיקלי שאומר לו באהדה: "זה מדהים, יהורם, איך זמרים צעירים שמקליטים היום סומכים על המחשב, ובך בכלל לא צריך לגעת".

גאון מקשיב, שותק למשך כמה שניות, ואז שואל בחיוך: "אז מה אתה רוצה ממני?". "להגיד לך שאתה שר נפלא", אומר המפיק, וממשיך לדרכו.

גם אני חושבת שאתה שר נפלא!
(צוחק) "בסדר".

איזה תגובות אתה מקבל ברחוב?
"מממ, רק טובות".

מה אנשים אומרים לך?
"מה, להביא לך ציטוטים? לא צריך. תשמעי, זה בא בגלים. כשמשודר 'בית ספר למוזיקה', אז ילדים בני שש מסתכלים, מבקשים חתימות, רוצים להצטלם. כשהתחילה 'סברי מרנן', אז גם אנשים יותר מבוגרים ניגשים. וזה מגיע גם לקשישים ממש, שרואים את 'גאון של אבא' שאני עושה בטלוויזיה החינוכית, ואומרים לי – 'אנחנו רואים אותך עם הילדים, עם הנכדים'. אז זאת גם כן מחמאה. זאת אומרת, יש לי ברוך השם איזו פריסה כזאת של כל מיני חלקים בציבור, וזה הדבר הנפלא ביותר שאפשר לייחל לו".

"ככה צריכה להישמע מוזיקה בארץ ישראל"

גבירותיי ורבותיי, קבלו את יהורם גאון: הטאלנט שהמציא את המילה "טאלנט", האיש שהיה פה לפני שנולדתם, ויישאר הרבה אחרי שתלכו לעולם שכולו טוב. מלהקת הנח"ל ו"התרנגולים" ועד קריירת הסולו המרשימה; מ"מבצע יונתן" ו"אני ירושלמי" עד "קזבלן"; מ"קרובים קרובים" האחת והיחידה עד "סברי מרנן"; עם מחזות זמר, הצגות תיאטרון, סרטי קולנוע ושירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית –  גאון הוא מסוג האמנים שכנראה יחיו לנצח. רק אל תגלו לו, שלא יהפוך שוב לשלולית חיננית ומבולבלת; אני צריכה אותו צלול ומפוקס עד סוף הראיון לפחות.

אין תמונה
באירוע. "בהחלט אכפת לי מה כותבים עליי"

גם ככה לא היה קל. האיש מתעב ראיונות, חושש מחשיפה אישית, והכי מקפיד לא לענות לטלפונים. לא שזה הפריע לי, אגב, להמשיך לצלצל אליו שוב ושוב, ולו כדי להאזין בזמן ההמתנה לשירו האהוב "רוח שטות". בהמשך יספר ש"מישהו שם לי את זה בטלפון, אין לי איזה שיר שאני אוהב במיוחד, את כל השירים שלי אני אוהב".

אנחנו נפגשים אי שם בתל אביב, הוא במעיל עור וג'ינס, אני בהלם. זה בכלל היה אמור להיות ראיון טלפוני, אבל בהמשך התרכך והסכים שניפגש. "על מה אנחנו מדברים?", הוא שואל, "על סברי מרנן?"

אנחנו מדברים עליך!
"בבקשה. תשאלי".

מה שלומך?

"ברוך השם".

יופי, עכשיו נעבור ל"סברי מרנן". אוהב את הדמות שלך, סילבן?
"מאוד. סילבן הוא דמות מאוד חביבה ומאוד סימפטית, שמורכבת מהמון דמויות בחברה הישראלית. וכשאנשים צופים ואומרים: 'זה בדיוק מה שקרה אצלנו בבית בשבת שעברה', זה קליעה בול להוויה הישראלית, שבנויה מהמון עדות".

ובאמת יש שאומרים על הסדרה שהיא מנציחה סטריאוטיפים. שההומור עדתי, נמוך.
"אז המבקרים מבקרים, והשחקנים משחקים –  כל אחד עושה את תפקידו. הסדרה הזאת בנויה כך שכל אחד מוצא את עצמו בתוכה, אחד במשפחה האשכנזית, ואחד במשפחה הספרדית".

בסדרה, המשפחה המזרחית חמה ונחמדה והמשפחה האשכנזית קרירה ואנטיפטית. זה עדיין ככה גם היום?
"לא בהכרח. אני יכול להראות לך משפחות אשכנזיות כל כך נפלאות ונהדרות וחמות ומכניסות אורחים, ולעומת זאת משפחות מעדות המזרח שהן מאוד מנוכרות ומאוד לא מכניסות אורחים. זאת הכללה אבל מה, בסך הכל יש בזה אמת. אלא שהיום כבר מתחתנים בין לבין, ויש ילדים קטנים, והנכד שלי שואל אותי: 'סבא, אני ספרדי?' ואני לא יודע מה לענות לו. גם אם אסביר לו הוא לא יבין, הוא לא יודע בכלל על מה מדובר. וטוב שכך".

פתאום אתה נשמע לי דיפלומטי כזה. זהיר, ממלכתי. יכול להיות שאחרי האמירה ההיא שלך על המוזיקה המזרחית, אתה חושש להסעיר את הרוחות שוב?
"את כל כך טועה. אני חושב לפני שאני מדבר רק כדי שדבריי ייצאו מדויקים, כדי לא לצאת כמישהו שאינו דובר אמת. ואני דיברתי רק על המוזיקה המזרחית, לא באופן כללי, חשוב שתדייקי בזה. תשמעי, לא לקחתי ברצינות את התגובות ואת מה שאמרו עליי אז, כי הרי אני בעצמי ספרדי, וקנאי גדול לתרבות הספרדית".

סברי מרנן
בסברי מרנן. סילבן זו דמות חביבה וסימפטית | צילום: רונן אקרמן

שזה די מדהים, כי המוזיקה שלך היא כל כך ההפך מזה. אתה הכי ארץ ישראל הישנה והטובה.
"שאלת וענית, ואני שמח על זה כי ככה אני רוצה שיתפסו אותי, זאת הכוונה שלי. ככה אני חושב שצריכה להישמע מוזיקה בארץ ישראל".

עד כמה אכפת לך מה חושבים עליך?
"אכפת לי מאוד, בגלל זה אני לא קורא ביקורות. כבר שנים לא".

איך זה מסתדר עם זה שאכפת לך מה חושבים?
"דווקא בגלל שאכפת לי מה חושבים עליי. תביני, זאת תוצאה של המון שנים של המון פגיעות שספגתי, המון מרירות שלי על כל מיני דברים רעים, דברים לא טובים, לא מוצדקים, לא נכונים שנכתבו עליי. אם אני מנסה לפרש את זה לעצמי, אז אני פשוט לא נותן לגעת בי. זאת הדרך שלי להתמודד עם ביקורות: לא לקרוא אותן בכלל".

אבל ככה אתה מפסיד גם את הביקורות הטובות.
"לא מעניין אותי".

מה כתבו עליך שפגע בך כל כך?
"לא זוכר עכשיו. אבל אני מסביר לך, ואת חייבת להאמין לי, שהרבה יותר נוח כך לחיות. אני מכיר אנשים חולים, ממש חולים, אין לי מילה אחרת, שיושבים אחרי הופעה שלהם או משהו, ועוברים על הטוקבקים. זה מן מזוכיזם מטורף וחולני. אני מצאתי דרך לא לתת לגעת בי. לא רוצה. מביקורת חכמה, מיומנת ומקצועית עד טוקבק שהוא סתם מקלל אותך – לא קורא כלום".

לא תקרא את הטוקבקים לכתבה הזאת?
"לא אקרא".

אבל את הכתבה תקרא.
"את הכתבה אני אקרא, ואעצור בסופה. ואז מישהו, חבר או מישהו, יגיד לי: 'הטוקבקים נוטים, במסה שלהם, לטובתך או לא לטובתך'. ואני אגיד לו – 'תעזוב אותי, לא מעניין אותי טוקבקים, הכתבה יפה, הלאה, בוא נתקדם'".

שנים במקצוע לא מחספסות בן אדם?
"תשמעי, אני יכול שיבואו אלף איש מולי כל יום, אלף! ויגידו לי שאני הדבר הנפלא והנהדר ביותר שהארץ הזאת קיבלה, ואחד יבוא ויגיד – 'זה לא טוב, מה שעשית', אני אלך רק עם האיש הזה, חודש. רק איתו. ולכן אני אומר שהרגישות שלי, היא זאת שגורמת לי לא לתת לאנשים לגעת בי. במודע. וככה אני חי יוצא מן הכלל".

טיפוס מאוד רגיש.
"כן. אני רגיש. ואני חושב ששחקן או כל מי שעומד על במה ואיננו רגיש – הוא גולם. לא קיים כזה דבר, זה אומר שהוא במקצוע הלא נכון. אם אין לו את החיישנים אז מה הוא עושה פה?"

אין תמונה
בצעירותו. 20 שנה לקבל הכרה
"אני מאמין שיש סבים טובים ממני"

הוא לבבי מאוד. חייכן, מסביר פנים, מבטו נעים. רהוט ביותר, יודע לספר סיפור. בן 73, אבל נראה צעיר בעשור לפחות. מתגורר ברמת השרון, ירושלמי במקור. גרוש, אב לבן ובת, וסב לארבעה. לא סב מעורב במיוחד, כפי שהוא מעיד על עצמו בכנות. "אני מאמין שיש סבים יותר טובים", הוא אומר.

כיף להיות סבא?
"אני מאוד גאה להיות סבא. כשאני רואה אותם מביטים ב'בית ספר למוזיקה' ופתאום כשאני נכנס, הנכד שלי המבוגר, בן שש, אומר – 'יהורם גאון בא', זאת גאווה. בדרך כלל הוא קורא לי סבוש, ופתאום הוא שכח. הוא ראה אותי על המסך ואז נכנסתי בדלת, והתבלבל לו. הוא גם סיפר ששאלו אותו על סבא שלו בגן, ואני לא עובר על זה בשוויון נפש. אני מאוד מוחמא מזה.

"יש פתגם בלאדינו שאומר ש'נכדי הוא פעמיים בני'. זה אומר שההתייחסות והאהבה אל הנכד, היא פי שניים ממה שהענקתי לבן שלי. אבל אני לא חושב שבגללי כתבו את הפתגם הזה. אני סבא חביב, אבל לא מאלה שלוקחים את הנכדים לכל מיני מקומות".

בוא נדבר על זוגיות. לא זוכרת שקראתי מה קורה איתך בתחום הזה, מה עם ענייני הלב?
"נו, מה... נו, יש לי ידידה. זה הכל. תוותרי לי".

דווקא הייתי רוצה שתתן לי איזו כותרת בנושא.
"איזה כותרת, מה כותרת, שאני מתחתן מחרתיים?"

וואו, מעולה!
"תוותרי לי. אני לא רוצה שהראיון יהפוך לרכילות, לא מעניין אותי לדבר על זה".

אז בתור מי ששר את שירי האהבה הכי יפים בעברית, רק תגלה לי אם אתה טיפוס רומנטי.
"כן. אני חושב שכן. אבל את זה את צריכה לשאול את האנשים שסביבי".

את הנשים, אתה מתכוון. הבעיה היא שאני לא יודעת מי הן כי אתה לא מהזמרים האלה שניהלו רומנים עם מפורסמות.
"את אומרת את זה כאילו זה חיסרון. כאילו זה משהו פסול".

חלילה, רק מציינת עובדה.
"הטייטל הזה של מפורסם או מפורסמת – לא מעניין אותי. להיות מפורסם זה לא מעלה או יתרון בעיניי".

בית ספר למוזיקה
בבית ספר למוזיקה. ילדים בני 6 מבקשים חתימות | צילום: רונן אקרמן
מי החברים שלך?
"בדרך כלל אנשים שהולכים איתי דרך ארוכה בלי קשר למקצוע שלהם. יש לי חברים שהולכים איתי מבית הספר בירושלים. אלה אנשים אמיתיים, חברים אמיתיים. אנחנו כל הזמן יחד, וגם אם לא ניפגש, אנחנו בקשר כל הזמן. בטלפונים, סמסים, אי-מיילים. באשר לחברים מהמקצוע – זה תלוי בסדרה שמצלמים. לפעמים זה ממשיך גם אחרי הסדרה אבל על פי רוב, כל אחד הולך לדרכו. עכשיו למשל, אם את רוצה שם, אז נשארתי בקשר עם גילה אלמגור".

מי האדם כי קרוב אליך?
"השאלה הזאת מביכה אותי".

למה אתה כל כך נבוך כל הזמן? בוא נדבר בכיף!
"תשמעי, ירושלמי זה לא רק עיר, זו גם דרך התנהלות בחיים. אני מאוד שומר על עצמי. שומר לעצמי את הדברים האינטימיים של חיי. הם לא ייצאו ממני כי ירושלמי זה טיפוס עצור וסגור ששומר לעצמו את החוויות האינטימיות שלו. ואני, אני ירושלמי".

אתה איש מצחיק בחיים?
"כן. אני חושב שכן".

טיפוס קליל?
"לא. תפרידי: אני מצחיק, אבל לא קליל. אני טיפוס די כבד. לוקח דברים ברצינות יתירה".

ולמה אתה כל כך שונא להתראיין?
"אוי, לא סובל את זה".

אבל למה?
"כי כבר עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים. יצא לי מכל החורים כבר, די, כמה אפשר? לטחול כבר נכנסו לי, למוח. ואני מוצא את עצמי חוזר על אותם טקסטים ואני משעמם את עצמי".

לי דווקא מאוד מעניין בשיחה הזאת, לא משתעממת לרגע.
"גם אני לא, מי מדבר עלייך? לא מדבר עלייך. אבל הכל כבר נכתב עליי, לא?"

אין תמונה
עם יצחק רבין. החברים הולכים איתו דרך ארוכה

"מי שמקטר על המדינה לא מבין שהיא נס"

השנה האחרונה הייתה אינטנסיבית במיוחד עבורו: ב"בית ספר למוזיקה" שימש כשופט לצד מתי כספי, קרן פלס ומשה פרץ, ב"סברי מרנן", שחזרה לא מכבר לעונה שנייה, הוא משחק כאמור את סילבן חסון, ועד לאחרונה שיחק ב"הבימה" ב"ביקור הגברת הזקנה", בתפקיד הראשי לצד גילה אלמגור. "חוויה בלתי רגילה שחוויתי במשך שנה וחצי", הוא מפרט, "אבל ביקשתי רשות לעזוב כדי להתפנות לפרויקטים אחרים".

לא מזמן סיים לצלם סרט של הבמאי אברהם קושניר בשם "מבצע חמנייה", על הכור בדימונה. חוץ מזה, כבר 14 שנה הוא מגיש את "גאון ברדיו", המשודרת ברשת ב' מדי יום שישי בצהריים. "תוך כדי שאני מדבר איתך, אני חושב על מה אדבר בתכנית ביום שישי הזה", הוא מהרהר. 

אתה מקבל הרבה הצעות?
"ברוך השם שכך. זה מאה אחוז הצעות, שבסוף יוצא מזה שני אחוז. אז לא אלאה אותך. זה מתכונותיו של המקצוע הזה, שאם לא יודעים בדיוק מה הם שלושת הפרויקטים הבאים, אז מתחילים להילחץ ולדאוג".

ואתה תמיד יודע מה הפרויקט הבא?
"כן. אוי ואבוי אם לא, מה אני יכול להגיד? אני לא אוהב לשבת בבית ולקרוא עיתונים".

אנחנו מדברים כמה ימים לפני יום העצמאות, איך תבלה את היום הזה?
"אני מופיע, כמו כל השנים. בערב יום הזיכרון, בערב העצמאות ובמוצאי העצמאות". 

מה עם מנגל?
"שום מנגל. לא עושה מנגל, וגם לא אבקר במנגל".

אין תמונה
ירושלמי לנצח
מה תגיד לכל האנשים שמאוכזבים מהמדינה כל הזמן? שבפייסבוק תמיד נסערים ונרעשים מהמצב, ומעלים סטטוסים מקטרים שכל אחד מהם מסתיים ב - #לארוצהלחיותפה.
"אז אני נסער ונרעש בדיוק מההפך. מכמה שטוב פה. מה שנעשה כאן ב-65 שנה, לא נעשה במדינות אחרות גם במאתיים שנה. אנחנו תופעת טבע שצריך לברך כל יום על קיומה. אנשים הקימו פה מדינה, הקימו צבא, אוניברסיטאות, מערכת בריאות מהטובות בעולם, ככה שכל יום צריך להיות פה יום חג, ומי שמקטר – שיקטר. הוא כנראה לא אומד נכון את ההישגים של המדינה הזאת. הוא לא מבין את היותה על גבול הנס, משהו פלאי ממש".

ביום העצמאות חוזרים תמיד לסרטים ולשירים של פעם. זכור לי שראיתי בערוץ הראשון את הפרידה מבני אמדורסקי. זה היה משדר מאלף, היו שם כל הכישרונות הכי גדולים. מדהים איך פעם, כדי להתפרסם, היית חייב להיות נורא נורא מוכשר. 
"אני אסביר לך למה זה, מאוד פשוט: בלהקת הנח"ל, למשל – היו שם אריק איינשטיין, חיים טופול, אורי זוהר – אנחנו רכשנו את הקהל שלנו בחדרי אוכל של קיבוצים. היו חמישים איש, ועוד חמישים, ועוד מאה, ועוד מאתיים. שלוש שנים של להקה צבאית. ואחר כך התרנגולים, ועוד מאה איש, ועוד מאתיים. מופיעים באולם גדול, ואז באולם יותר גדול. לאט לאט מתחיל להיות שיח בקרב הקהל, שההוא כשרוני וההוא שר יפה. זאת עבודה קשה ומאומצת. ואז נסעתי לארצות הברית כדי ללמוד משחק ולהיות עוד יותר טוב במה שאני עושה. אין את הבן-לילה, זה לא היה. מרגע שאדם היה בלהקת הנח"ל ועד שהוא התפרסם, היו עוברות 15 או 20 שנה עד שבכלל התחילו לדבר עליו. ובזמן הזה, את יודעת מה קורה? אנשים נושרים. כל הלא מוכשרים נופלים, אבל מי שטוב – נהיה טוב עוד יותר. כי הוא לומד דברים אדירים".

אז להקה צבאית – משם זה מתחיל?
"להקה צבאית זה בית הספר הנפלא ביותר שאני יכול בכלל לחשוב עליו. אתה עומד מול הר של חיילים, ואם הם אוהבים –  אז אפשר לדאות איתם, להמריא איתם לכאלה גבהים. ואם אתה לא טוב הם צועקים כזה בוז שאתה רוצה להיקבר באדמה ולהגיע עד ללבה שמתחת לאדמה. וככה לומדים את האל"ף-בי"ת של המקצוע הזה, שנקרא טיימינג. זמן. אתה לומד מתי להחיש דברים, מתי לרוץ קדימה, ומתי להאט. ואת הדברים האלה לומדים רק מול קהל חי. לא מול קהל טלוויזיוני שאת אפילו לא יודעת מי הוא.

"ולומדים דבר נוסף: לומדים את הדממה. יש אולם, ויש שקט באולם. ואני שומע רעש, בתוך השקט. אני שומע חוסר סובלנות כזה, את שומעת את זה? (נע על הכיסא). ואז אני מבין שאני צריך לרוץ קדימה. מי שלא חווה את זה ועובר את זה לאט לאט במשך שנים, הוא לא שם. הוא מופיע בטלוויזיה ואז אומר – 'מה, היה הכל טוב, אני לא מבין מה הבעיה'. כי הוא לא שמע את הרעש שהיה בתוך השקט".

אין תמונה
שומע את הרעש שבתוך השקט. בקזבלן
אתה מתאר את זה כל כך מדויק.
"בגלל זה היום אני חרד לשלומו של האחד הזה, שמופיע בטלוויזיה. ויש מאות כאלה. אני לא מדבר על כוכב נולד או על ריאליטי, אלא באופן כללי על זמר שמופיע בטלוויזיה היום, וכל עם ישראל רואה אותו ולמחרת הוא מלך העולם. אבל אחרי שבוע הוא מסתכל אחורה, ואין שם אף אחד. והוא לא מבין מה קרה. אז הוא גומר בבריאות הנפש. הוא מתבלבל כי זאת מכת מחץ. אם אין את ההדרגה הזאת, שעולים לאט לאט – משתגעים. מאבדים את העשתונות. הטלוויזיה הפכה להיות מכשיר, שאת מה שאני עשיתי במשך עשרים שנה, היא נותנת למישהו בשעה אחת של הופעה. בן לילה".

ואז יש גם כסף בן לילה, ותהילה בן לילה.
"אבל התהילה הזאת היא על בלימה. הכל עומד על אוויר, אין תשתית, אין לו על מה לעמוד. לכן הוא נופל".

אז מדור הזמרים של היום לא יישארו לנו נכסי צאן ברזל?
"לא, לא יישארו. ממש לא".

תן לי עצה טובה לחיים טובים, ממרום גילך.
"לעשות. לעבוד, כל הזמן לעבוד, זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד לך. לרגע אחד, לשנייה, אל תשבי בבית ותסתכלי על התקרה. זה אסון טבע".

עד כמה הגיל מטריד אותך?
"כל עוד הגיל שלי לא מכתיב לי איך להתנהל, הוא לא מטריד אותי בכלל. אם לא הייתי יכול לשיר, קרוב לוודאי שזה היה מטריד אותי. תשמעי, אני מכיר מנכ"לים של חברות אדירות, שברגע שהם יצאו לפנסיה, זה היה חורבן. תוך ימים ספורים הם כבר לא היו קיימים. יש שרירותיות קשה ואכזרית בזה שקובעים חוק אחד לכולם, כשחלק מהאנשים הם בשיא אונם, בשיא כוחם, בשיא שכלם. מבחינה נפשית זה נורא. אז היתרון הגדול במקצוע שלי, שאין בו פנסיה אלא אם כן הקדוש ברוך הוא החליט לשלוח אותך לפנסיה".

האמת היא שקצת מוזר לי שאתה בן 73. כל כך לא נראה.
"ברוך השם".

אתה בטוח עושה כושר.
"אני צועד כל בוקר חמישה קילומטר".

ותזונה?
"מקפיד פה ושם, אבל לא יותר מדי. באמת לא".

אז איך אתה שומר על עצמך ככה? מה אתה עושה?
"אני עושה. זה מה שאני אומר".

>> לכל כתבות המגזין