חמאם גטאס צילום אריק סאלין (צילום: אריק סאלין)
חמאם גטאס | צילום: אריק סאלין

לפני חודש התקשרו שני זרים אל האדריכלית אלה יונגמן, וסיפרו לה שבבעלותם נכס נטוש בעיר העתיקה של עכו, שעומד סגור כבר 20 שנה. "שמענו שהעיר סוף סוף מתעוררת", אמרו לה, "והחלטנו שהגיע הזמן להשמיש את הנכס. אנחנו רוצים לפתוח בו מסעדה כשרה". יונגמן, יועצת משרד התיירות לעיריית עכו, שמחה על היוזמה – נכון להיום אין בעכו אפילו מסעדה כשרה אחת - אבל ממש לא הופתעה ממנה. בכל יום היא מקבלת פניות מיזמים, תושבי העיר לצד אנשים מהמרכז, ששמעו על המהפכה העכואית המתקרבת, ורוצים לעלות גם הם על העגלה ולפתוח בה עסק כלשהו: מלונית משפחתית, בית קפה, צימר או מתחם אמנות.

"אם את נכנסת פנימה, את פשוט מתעלפת מהמקום הזה", אומרת יונגמן כשהיא ניצבת בחזיתו של מבנה עתיק ומוזנח, שדלתו הכבדה נעולה בשלשלאות. היא יודעת שהוא לא יישאר סגור לאורך זמן: בשבועות האחרונים, המהפכה שהיא ואחרים עובדים עליה קשה כבר למעלה משלוש שנים סוף סוף יוצאת לדרך – ולא יעבור עוד זמן רב עד שהעיר העתיקה בעכו, המוזנחת והמלוכלכלת, תזכה לחיים חדשים. "בתוך חצי שנה", היא אומרת בעודה מסתכלת על המבנה העזוב באהבה רבה, "עכו העתיקה באמת תראה אחרת לגמרי".

מחפשים מקומות עם נשמה

העיר העתיקה של עכו, כמו תלמידי בית הספר היסודי שהיינו כולנו, היא הפוטנציאל הבלתי ממומש בהתגלמותו. ככל שאתה מכיר אותה יותר, אתה אוהב אותה יותר; וככל שאתה אוהב אותה יותר, אתה בוכה עליה יותר. בת 3,500 שנה, עברה תחת ידיים מצריות, כנעניות, רומאיות, ביזנטיות, מוסלמיות, צלבניות, עות'מאניות ובריטיות – וכל יד כזו השאירה בה את חותמה, בחומר וגם ברוח. היא ממוקמת על חצי-אי, טובלת בים ומשקיפה על נוף מרהיב של מפרץ חיפה והכרמל. סביב לה חומה מושלמת, ובתוכה מצטופפים שפע מופלא של רחובות צרים, שווקים, מבנים עתיקים ובתי תפילה מגוונים. אבל לצד כל אלה, למרבה התסכול, שולטים בעכו העתיקה גם פגעי הזמן וההזנחה, כמו גם אחוזי אבטלה גבוהים, עוני ופשיעה.

בשנת 2001 הוכרזה עכו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, ולפי הערכות של משרד התיירות, מבקרים בה מעל 2,000,000 תיירים בשנה. למרות הנתון המרשים הזה, 80% מתושבי העיר העתיקה חיים מתחת לקו העוני. "משרד התיירות טיפח את הנכסים ההיסטוריים, אבל לא הייתה התייחסות לאנשים", אומרת יונגמן, "בגלל ההזנחה היו פה הרבה פשע וסמים. שנים ניסו להשקיע בעיר ולהרים את התיירות פה, ולא קרה כלום. קשה להאמין, אבל בעיר הזאת אין אמצעי לינה כמעט בכלל. אנשים מגיעים לעכו, מסתובבים ובסוף יוצאים לישון בחוץ. זה מטורף. אנחנו עובדים קשה לשנות את המצב, ובשנים האחרונות קורים פה נסים, באמת ובתמים".

צימר ניזאר חורי צילום אריק סאלין (צילום: אריק סאלין)
צימר ניזאר חורי | צילום: אריק סאלין

לפני מספר חודשים, אחרי כמעט ארבע שנים של מאבק, הכיר משרד התיירות לראשונה בעכו כעיר תיירותית, והקצה לה מענק בסך מיליון שקלים לפיתוח יזמויות. סיור קצר בנבכי העיר העתיקה, לצדה של יונגמן, מאפשר הצצה מתודית אל העתיד הקרוב. "כל הסמטאות האלה, השקטות, יהיו מיזמים תיירותיים", היא אומרת ומצביעה לכיוונו של בית עתיק ויפהפה, "הבית הזה עומד להפוך לבית מלון קטן. על גג הבניין הזה, מול הים, יקומו תוך חצי שנה שני צימרים. כאן, מול בית הכנסת, תפתח גלריה ליודאיקה. פה יקום מרכז למלאכות מסורתיות של נשות העיר העתיקה. פה כבר פועלת מסעדה ביתית, שמגישה מטעמים מהמטבח הערבי. את נוסעת לכפר ביוון, ומכל חלון ומכל דלת יש לך עסק. בעכו זה יהיה אותו הדבר".

יהיו שיגידו – מה הבעיה? מביאים משקיעים עם מיליונים מהמרכז, ובתוך הסבך האקזוטי של הבניינים הנוטים ליפול נוטעים מלונות בוטיק בוהקים או סניפי רשת של בתי קפה מתוחכמים. זה נראה מעולה ב"ממילא" בירושלים, זה עובד יופי ביפו המתברגנת – זה יעבוד גם בעכו. אבל לעו"ד בן מיוסט, יו"ר הרשות הכלכלית של עיריית עכו, היו דווקא תכניות אחרות. "הפצע המוגלתי, האתגר הכי גדול של עכו – זו העיר העתיקה. דרושים הרבה משאבים כדי להרים אותה מאיפה שהיא נמצאת לאיפה שהיא צריכה להיות: המנוף התרבותי והתיירותי הכי חשוב של העיר ושל האזור. והדרך הכי מדוייקת לעשות את זה – היא לחבר את התושבים המקומיים להצלחה הזו".

איך הופכים אוכלוסייה חלשה וקשת יום לחלק מפרויקט שיקום שאפתני? התשובה של עיריית עכו היא להפוך את התושבים ובעלי הנכסים בעיר ליזמי התיירות שלה – ובכך גם למרוויחים העיקריים משגשוגה. מדובר בעסקה שמשתלמת לכל הצדדים: המקומיים ירוויחו פרנסה, בטחון ועתיד, ואילו המבקרים בעכו יזכו לחוויה תיירותית מחוברת למקום, שתהיה מסקרנת, מרגשת ומספקת הרבה יותר. "כשעסק חדש שקם עוסק במורשת, בתרבות, באותנטיות המקומית, זה נותן נופך ותוכן שהם קריטיים לפיתוח העיר", אומר מיוסט, "תייר שמגיע לעיר, לא רוצה ללכת לעוד בית קפה, אלא למקומות שיש להם נשמה, שקשורים לעיר הזאת. הוא הולך לחמאם טורקי אותנטי או למסעדה של משפחה, שחיה פה 60 שנה ויש לה סיפור. התושבים פה צריכים להבין שהמסורת שלהם היא נכס".

"היום האנשים כאן לא מתפרנסים וחיים בעליבות מזעזעת, אבל בעתיד הקרוב - מכל מסעדה שתפתח בעיר העתיקה, ייהנו מלא אנשים: השכנה ממול, שלא יכולה לצאת מהבית כי אסור לה, תוכל ללכת שני צעדים ולעבוד כמבשלת או כחדרנית. פתאם כלכלת המשפחה משתנה פלאים, פתאום אפשר לשלוח ילד ללמוד. זה ישנה הכל", מוסיפה יונגמן. "העירייה מבינה יפה מאוד שהפיתוח הזה משנה לחלוטין את המאזן הכלכלי שלה", אומר מיוסט, "הרבה יותר טוב תושבים יוזמים, עושים, מתפרנסים ומשלמים - מאשר נתמכים, עניים ועוינים".

סמטה עכואית
סמטה עכואית טיפוסית. הכל יתמלא בבתי עסק

לגלות שהבית שלך שווה מיליונים

וכך, עם תוכנית גרנדיוזית שלא מתביישת להיות גם עמוסת אג'נדות חברתיות – יונגמן ומיוסט יצאו לדרך. הם סיכמו שיונגמן תצא לתחקיר בן חצי שנה בשטח, ואם היא תאתר עשר יזמויות מקומיות פוטנציאליות –  יש היתכנות לפרויקט. "מצאתי 30", היא מספרת, "זה נכון שאתה לא הופך ליזם תיירות ביום אחד, אבל העכואים הם מארחים מדהימים, מיוחדים ושונים. האיתור הזה של היכולות שלהם, זה מה שגרם לי להבין שתיירות זה הכלי".

והנה דוגמה: כשאמא של ניזאר חורי נפטרה, לפני יותר מעשר שנים, התחילו אנשים להגיע אל דירתם שבעכו העתיקה ולהציע לו סכומים בעד הבית. "ההצעות הגיעו עד לשניים וחצי מיליון דולר, אבל אני בשום פנים לא התכוונתי למכור", הוא מספר, "גם להוריי היו מציעים כל הזמן וילות בעיר החדשה והם תמיד סרבו. אני חי בבית הזה, ואמות בבית הזה. זה עניין עקרוני".

הבית של חורי, המצוי בקו הראשון של העיר מול הים, עשוי להיראות למתבונן הבלתי מיומן כחורבה. זהו בית עתיק עם תקרות גבוהות, פתחים עות'מאניים קסומים ומרפסת מרהיבה הצופה אל הים – אלא שהיום הוא עומד חבוט וזנוח, חזיתו מתפוררת, וקשה לראות מבחוץ את הקסם המצוי בו. גם חורי כמעט ולא ראה. "הדוד שלי הזניח את המבנה בגלל מצבו הכלכלי הקשה", הוא מספר, "וגם את עמידר, בעלי הבית, לא עניין לשפץ. אבל אחרי שהציעו לי כל כך הרבה כסף בעדו, הבנתי שיש לי נכס יקר והתחלתי לחשוב מה אני עושה איתו".

חורי (51), מהנדס מחשבים, עבד במשך שנים כבעל עסק עצמאי למחשבים, והתפרנס בקושי. ב-2005, בזכות החוק המיטיב עם דיירים בדמי מפתח, רכש את הבית מעמידר בכ-300 אלף שקלים. "כסף לא נשאר לי אחרי שקניתי את הבית, והעסק לא עבד טוב. התחלתי לחפש פרנסה אחרת. חשבתי שאפשר אולי לנצל את הבית לתיירות. זכרתי מהילדות שלי שבבית היו מרצפות אחרות, התחלתי לעבוד וחשפתי אותן. ניקיתי את מה שהיה המחסן, וגיליתי קירות יפים. גירדתי אותם בידיים".

מי שיראה את התמונה של אותו המחסן כפי שהוא נראה היום, יתקשה להאמין. קיר מושלם של אבנים עתיקות, חלונות ציוריים ומיטה עם אריגים אותנטיים שמעליה נמתחת קשת אדריכלית יפיפייה. זהו הצימר הראשון של ניזאר חורי, אחד מתוך חמישה מתוכננים. רוצים לרשום מספר טלפון ולהזמין? לא כל כך מהר. "אני לא רוצה לפרסם בינתיים לקהל הרחב, כי אני עוד לא ברמה טובה מספיק", הוא אומר, "הכניסה של הבית עדיין לא מסודרת, ולחדרים עוד אין נוף. אני עוד רחוק מלסיים. במרפסת הזו, שיש לה את הנוף הכי משגע בעכו, יהיה בית קפה. אני כבר רואה את האור בקצה המנהרה. אני יודע לאיפה אני הולך".

קפה באדר חאן (צילום: אריק סאלין)
קפה באדר חן. רוצים דברים אותנטיים | צילום: אריק סאלין

להערכתה של יונגמן, מעל מחצית מהנכסים בעיר – מבנים מרהיבים בני מאות שנים, בבנייה צלבנית או עות'מאנית, המיועדים לשימור – עומדים כיום סגורים או משמשים כמחסנים. הבעלות על רוב המבנים, שבעליהם המקוריים ברחו במלחמת העצמאות, היא של המדינה. התושבים, החיים בהם שנים רבות, יכולים לרכוש אותם במחירים הוגנים. "אמרתי להם: 'חברים, חייתם 60 שנה, בתנאים שאינם תנאים, בבית שהוא לא שלכם. תממשו כלכלית את הזכות שלכם עליו! אל תמכרו אותו במאתיים חמישים אלף ותרגישו שסידרתם מישהו. תקנו את הזכות עליו בטאבו, ואז תמכרו אותו בשניים וחצי מיליון! כמה לדעתך באמת מוכרים? אף אחד. הם מתים על המקום הזה".

הסוד: שיעור בהיסטוריה

ממשרד קטן ומטופח בבית התיירנים, בית משופץ מדהים ביופיו בטיילת המגדלור ("יש פה קיר אחד עות'מאני וקיר אחד צלבני, זה 1,500 שנה הבדל, את קולטת על מה אנחנו מדברים פה?"), מלווה יונגמן את היזמים, מובילה אותם יד ביד בסבך הבירוקרטי, משיגה עבורם הלוואות, מייעצת להם בתכנון ומסייעת להם להפוך את הרעיון לעסק קיים. אחת הפעילויות הראשונות שנעשו עם היזמים הצעירים הייתה סדרת מפגשים בנושא ההיסטוריה של עכו. "אנשים לא ידעו כלום ממה שלימדנו אותם", היא מספרת, נרגשת, "הם יצאו מפה עם גב זקוף, מלאי גאווה על היותם עכואים. כשהם היו צריכים להחליט מה לעשות עם הנכסים שלהם, פתאם הערך של העבר ושל המקום היה מאוד מרכזי בהחלטה".

במסגרת הפרוייקט, הוצעה ליזמים גם השתלמות בתחום השימור. "כל אחד מהם חי בכזה אתר, שאם רק הידע שלו יתרחב והוא יבין את הערך של הנכס שהוא יושב בו, הוא יפסיק לפגוע בו וגם יתחיל להפיק ממנו תועלת. כשאתה חי בארמון של זהב ולא יודע מה זה זהב, קשה לך להעריך ואתה רואה רק את המגבלות. ויש מגבלות: בבתים המיועדים לשימור אי אפשר להתקין מעלית, האבן ישנה ומתפוררת, יש אבק כל הזמן. הנטייה הטבעית של האנשים היא להעמיד קירות גבס, להנמיך את התקרה, לתלות אורות צבעוניים – ויאללה. זה טבעי, כי הם חיים בתקופתנו. אני מנסה להראות להם שעדיף לכבד את האבן, את הפרטים האותנטיים, לא להכניס אלמנטים שלא שייכים. התייר שמגיע לכאן, מעניינת אותו עכו האמיתית".

בית התיירנים משמש גם כמרכז מידע והזמנות, שבקרוב ישווק גם חבילות אטרקטיביות לתייר, הכוללות מסלולים ונקודות עניין בעיר. "המוצרים הרגילים לא מעניינים אותי, אותי מעניין שיפגשו את התושבים", אומרת יונגמן. "אנחנו מעודדים מיזמים מאוד ספציפיים, שקשורים לתרבות המקומית, כמו לדוגמא החמאם הטורקי החדש. מה יותר טבעי מלהגיע לעכו העתיקה, וללכת לבלות בחמאם?".

אין תמונה
מנה בשוק הטורקי. שיפוץ מהיסוד

יונגמן אינה תמימה. היא מבינה שעם כל הכבוד ליזמויות המקומיות, כדי למנף תיירות עשירה ומגוונת בעיר העתיקה יש צורך גם במשקיעים חיצוניים – כאלה שיפתחו מתחמי אמנות וייצרו גם שיתופי פעולה בינלאומיים. למרבה המזל, היא לא צריכה להתאמץ הרבה כדי לחכות להצעות. "יש עכשיו עניין עולמי רב מאוד בעיר הזאת, הרבה פרויקטים מדהימים כבר נרקמים", היא מספרת, "עד עכשיו לא היה עם מי לדבר כאן, ועכשיו יש כתובת".

אחרי ארבע שנים של עבודה מאומצת, יונגמן ומיוסט מרגישים שהם בהחלט לפני הפריצה הגדולה, והם מלאי אופטימיות. "כשהגעתי לכאן, אנשים הסתובבו פה עם הראש באדמה", אומרת יונגמן, "היום כל צעיר מפנטז איזה עסק הוא מקים. הם פשוט בטוחים שהם יכולים. יש תקווה". ומיוסט, מצידו, מחזק ומסכם: "אני בן עכו, גדלתי פה והסתובבתי בתור ילד בסמטאות האלה בתחושת החמצה. עכשיו אין יותר תחושת החמצה. אנחנו מתעסקים במימוש, ולא בפוטנציאל ובהבטחות".

 

מתעוררת: כבר עכשיו שווה לקפוץ לעכו בשביל לא מעט אטרקציות חדשות

הבזאר הטורקי המחודש
אחד מהפרויקטים הראשונים שנפתחו לציבור הוא הבזאר הטורקי - שוק מקורה ומרהיב מהמאה ה-18 ששופץ מחדש ומאכלס כיום חנויות ודוכני מזון שונים. מומלצים במיוחד: בר הדגים "סבידה", ולצדו הסנאק בר "קוקושקה", המציעים מנות רחוב של פירות ים והמבורגרים תוצרת בית; בית הקפה האותנטי בדר חאן; דוכן הגבינות של משק "גלילי" והגלידה הטעימה "אליס". 

דלאל: טאפאס בר ערבי
אחרי שהשתלם במסעדות "מול ים", "אורי בורי" ובמסעדות נחשבות נוספות בספרד ובישראל, חזר דלאל אוסמה בן ה-23 לעיר הולדתו וכעת הוא פותח בה מקום משלו. "יהיה שם אוכל עכואי מסורתי, אבל בטוויסט מודרני", הוא אומר, "שיחקתי עם המתכונים של החאג'ות (הנשים הערביות הזקנות – נ.י.) ונתתי להם פרשנות חדשה".

בדלאל לא יוגש בשר, אלא רק פירות ים ודגים. התפריט ישתנה מדי יום, לפי שלל הדיג מהים והתוצרת הטרייה מהשוק. "אני רוצה לשמר את התרבות של האוכל העכואי שנשכח", אומר אוסמה, "אנשים לא מכינים אותו יותר בבית, כי יותר קל להכין שניצל וציפס ממקלובה של דיונונים או קובה דגים".

אתנחתא מתוקה צילום נועה יחיאלי (צילום: נועה יחיאלי)
אתנחתא מתוקה. טעים פה | צילום: נועה יחיאלי

חמאם גטאס: חמאם טורקי אותנטי
אמיל גטאס, יליד עכו, זוכר מילדותו את החמאמים הטורקיים שפעלו בעיר העתיקה. "באותה תקופה לא היו מים חמים בבתים, ואנשים היו מגיעים להתרחץ בחמאם פעם בשבוע. מאז שהם נסגרו, בסוף שנות השישים, החמאם נשאר לי בראש ובלב. הייתי בוחר את היעדים שלי לחופשות בחו"ל לפי אילו מדינות היו תחת הכיבוש העות'מאני, כדי ללכת לחמאם".

גטאס, שעבד במשך עשרים שנה כמכונאי הייטק בחברת "אלביט", שב לפני מספר שנים לעכו ורכש בית עות'מאני בן 400 שנה בטיילת המערבית של העיר העתיקה. "התחלנו לשפץ ולחפור באופן ידני, וגילינו מרתף ענק בבנייה צלבנית משנת 1115. בפנים הכל עבודות יד: עמודי השיש והברזים מטורקיה, פלטת השיש החם מגוואטמלה והמדרגות מאיטליה. זה עלה מיליונים".

בחמאם היפהפה ניתנים טיפולים מסורתיים, כולל טיפולי מסאג' שונים, וניתן גם לערוך בו אירועים אינטימיים ואקסקלוסיביים לקבוצות של עד 20 איש, הכוללים שימוש במתקנים, לרבות הסאונה היבשה והרטובה.

אלפאנאר: קיוסק וקפה על הים
מסעדת המגדלור הייתה מהידועות שבמסעדות עכו העתיקה. "כל השרים והמפקדים הגדולים היו יושבים פה", מספר מחמוד אבו חמיד (25), הבעלים, "מחמוד עבאס (ממייסדי ארגון הפתח ויורשו של ערפאת – נ.י) היה פה והצטלם עם אבא שלי, זו הייתה ה-מסעדה". בשנת 98' נסגרה המסעדה בעקבות מחלתו של האב, ובמשך שנים עמד המבנה במצב מוזנח, למרות מיקומו האסטרטגי – ממש על הים ומתחת למגדלור.

בשנה האחרונה פתח אבו חמיד במבנה קיוסק, המציע גם ישיבה מול הגלים על טוסט וכוס קפה. "איך שהמקום נראה עכשיו, זה גן עדן לעומת מה שהיה פה לפני תשעה חודשים", הוא מודה, "יש הרבה דרכים להתפתח מכאן, והכיוון הוא להגיע לבית קפה. זה ייקח זמן, אבל חייבים ללכת בדרך הקשה והארוכה. גדלנו פה בשכונה, חבורה של שישה-שבעה חבר'ה, וכולנו נשארנו למטה. עכשיו, פתאום רואים אחד שמתפתח כלפי מעלה, אז השאר מבינים שגם הם יכולים".

הבזאר הטורקי המחודש בעכו העתיקה (צילום: אריק סאלין, אוכל טוב)
מתחיל ונגמר בתושבים. הבזאר הטורקי | צילום: אריק סאלין, אוכל טוב

אתנחתא מתוקה (שם זמני): ממתקים אסליים וקפה
שורות של ממתקים צבעוניים ומפתים מושכות את המבקר מהרחוב אל תוך חלל מקושת ומעוצב בחן. מוחמד טהא, בן למשפחת ממתקאים שמכרו את תוצרתם על גבי עגלות בשוק ברחבי העיר, פתח את המקום בחודש שעבר. "ראיתי שבעכו העתיקה אין אף מקום לתיירים לשבת, לשתות קפה ולאכול מתוקים", הוא אומר, "כרגע יש פה ישיבה נמוכה על מזרונים, אבל תהיה גם ישיבה גבוהה למבוגרים, שנדלירים מרשימים, מלצרים בתלבושות מסורתיות ומקרן שיקרין לפעמים משחקי כדורגל בערבים". 

בית התיירנים משווק חבילות תיירות ומסלולים חוויתיים הנעים בין שעות ספורות ליומיים בעכו וסביבתה. לפרטים והזמנות: בית התירנים בעכו העתיקה,  04-3732030