רשמית, אנחנו סוגרים עכשיו שנתיים של חיפושי דירה. אם יש דבר בטוח בקשר לחיפושים האלה, זה שאם נמשיך ככה – לעולם לא נמצא. אחרי חיטוט ממושך בנבכי נשמתי, הגעתי למסקנה שזה מפני שאני לא באמת רוצה. התשוקה לגור בנדל"ן משלך, שהפכה להיות רכיב בסיסי בזהותו של עמישראל, פשוט לא מפעמת בי.
הפרוצדורה מתקיימת לפי נוהל די קבוע: איריס, המתווכת הג'ינג'ית בעלת הסבלנות המופלגת, שולחת לנו במייל תמונות של דירות שגם אם במעבר למציאות הן מאבדות 20 אחוז מקסמן, הן עדיין מצודדות בהחלט. בימי שישי לפני הצהריים אנחנו דוהרים ליפו כדי לפגוש אותה למרגלות הנכס, נכנסים, מסתובבים, מתפעלים, ומדוושים בחזרה הביתה. עד שאנחנו מגיעים, בתוך ראשי כבר נכתבת מעצמה רשימה של חמישה סעיפים שמסווגים את הדירה הנהדרת שראינו בקטגוריה "לא באה בחשבון". אני נשבע לאשתי שזה לא אני, זו הדירה, ומיד אחר כך אני מתייצב מול הראי וברגע נדיר של כנות מטיח בדמות שנשקפת שם: רבאק, על מי אתה עובד?
לכל החברים שלי יש דירה. מזמן. לפעמים אני חושב עליהם ומתמלא תמיהה: רק עכשיו סיימנו תיכון והשתחררנו מהצבא – לפני משהו כמו 25 שנה – וכבר היה דחוף להם לקחת משכנתה ולקנות בית משלהם. לחלקם יש בתים פרבריים של ממש, אמריקאים, עם גינה והכל. אנשים מוזרים. לי דווקא נראה מאוד טבעי שבגילנו הצעיר – זה עתה חלפתי על פני יומולדת 45 – עדיין נגור בדירה שכורה. כשאני מגיע לגל"צ אני מרגיש כמו דג במים בחברת צוות ההפקה המסור. יש לנו נושאי שיחה משותפים: גם החיילים בתחנה מרבים להתנייד בין דירות שכורות ומעופשות ביפו. אז מה אם הם רק בני 18 ואין להם שלושה ילדים.
יש ימים שבהם מקנן אצלי החשד שאולי בכל זאת אני המוזר כאן. זה קורה בעיקר בבקרים – לאחרונה יש יותר ויותר כאלה – שבהם העיתונים הכלכליים מפציצים בכותרות המבשרות על כך ששוק הנדל"ן חזר לרתוח, שהציבור מסתער על המשכנתאות, שהבהלה לדירה חיה ובועטת כאילו המחאה החברתית הייתה רק חלום בהקיץ של דפני ליף. מיליוני ישראלים נולדו כשהתשוקה לדירה טבועה בדי.אנ.איי שלהם, ורק עליי הקוד הגנטי הזה פסח. טוב, זה לא התחום היחיד שבו אני נמצא במיעוט.
האירופאים מעדיפים שכירות
אחרי הדירה ה-22 שקיבלה ממני כתף קרה, התבקשתי באדיבות על ידי אשתי להסביר מה קורה. טענתי שלסירוב הפסיבי-אגרסיבי יש סיבות מוצקות, ושלהיות מיעוט זו לא בהכרח טעות. בכל פעם שאני רוצה לשבור את הבדידות הנדל"נית שלי אני מציץ בסטטיסטיקות שמגיעות מאירופה, ומתנחם עם לקט של נתונים נבחרים ממדינות – איך לומר – לא יותר נחשלות מאיתנו.
בעוד שכ-70 אחוזים מהישראלים מחזיקים בבעלות על דירה, רק 42 אחוז מהגרמנים הם בעלי בתים, רק 49 אחוז מההולנדים, 51 אחוז מהדנים, 55 אחוז מהצרפתים, 56 אחוז מהאוסטרים ו-60 אחוז מהשוודים. אם עשרות מיליוני גרמנים והולנדים חיים בשכירות, אולי זה לא כל כך נורא? הרי את מה שאנחנו יודעים על שוק הנדל"ן הם כבר הספיקו לשכוח. בכל זאת, הם גרים באותם ערים ויישובים מאות שנים לפני שפלשתינה נהפכה לרצועת מגורים צפופה עם מחירים של מנהטן.
אבל ערכת הטיעונים שלי לא מתחילה ונגמרת בהעדפות של הדנים והצרפתים. יש לי גם סיבות משלי. קבלו את לקסיקון התירוצים השלם שמסביר למה לא דחוף לי להיכנס לחופה עם דירה ומשכנתה.
1. כי מי יודע מה יהיה כאן
בואו נגיד את זה ככה: בכל פעם שאני רואה חדשות, האופטימיות שלי לגבי עתיד המפעל הציוני צונחת עוד קצת במדרון החלקלק. אני מתבונן במציאות במבט מפוכח: הם רבים ואנחנו מעטים, הם מבינים רק כוח ואנחנו מבינים רק כוח, הם מתים להעיף אותנו מכאן ואנחנו נותנים להם את כל הסיבות לעשות את זה. בתשע השנים האחרונות אני גר במרחק נגיעה מבסיס הקריה, ובכל פעם שצה"ל כותש רחוב בעזה וטוען שהחמאס ממקם אמצעי לחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית, אני תוהה בפני מי אוכל להתלונן כשטילים עם כיתוב בערבית או בפרסית יהפכו את רובע אבן גבירול לאבק.
אפשר כמובן לייחס את התסריטים האפוקליפטיים האלה לסמולנות התבוסתנית שלי, אבל הרי יש גם שביב של סיכוי שהם יתממשו. ואני לא שש להמר על הסיכוי הזה, קטן ככל שיהיה. אין לי חשק לקבור את חסכונות חיי בארבעה קירות במקום שבו קירות מועמדים על בסיס קבוע להפוך לעיי חורבות. אם יום אחד הנבואות השחורות הללו יתממשו, תסכימו איתי שביום הזה כסף מזומן יהיה קצת יותר אפקטיבי מנדל"ן שבמקרה הטוב לא יהיה שווה הרבה, ובמקרה הרע לא יהיה.
2. כי מי רוצה לדעת מה יהיה
הסעיף הזה עומד כמובן בסתירה מוחלטת לראשון, אבל היי – מעולם לא התחייבתי על עקביות.
החיים שלי, כמו של כולנו, רוויי התחייבויות: שלושה ילדים, בת זוג, פרנסה. קניית דירה נתפסת בעיניי כמו התחייבות אחת יותר מדי. הרגע שבו אתה קונה דירה ונכבל למשכנתא – או סתם לנכס בטאבו – הוא הרגע שבו אתה מצהיר שאתה יודע מה עומד לקרות איתך בשלושים השנים הבאות. ולא רק שאין לי מושג מה עומד לקרות איתי בשלושים השנים הבאות – אני גם ממש לא רוצה לדעת.
יש אנשים שמעדיפים להתבונן קדימה אל מסלול חייהם ולדעת מה הוא צופן. אני יכול להבין אותם, זה נוסך תחושת ביטחון. אני לאו דווקא הרפתקן גדול, אבל יותר מדי ודאות גורמת לי דכדוך. אומרים שהיסטריית הנדל"ן הישראלית היא תגובת נגד חריפה לטראומת הגלות. שיש לנו, כעם, צורך נואש לשגר שורשים עמוקים אל תוך הקרקע ולחוש יציבות. ובכן, הצורך הזה פסח עליי. אני גר 45 שנים באותה מדינה, 39 שנים באותה עיר ובתשע השנים האחרונות באותה דירה (שכורה), אבל עמוק בפנים מקנן בי היהודי הנודד.
העיסוק בעיתונות משתלב היטב בשאיפה לחוסר ודאות. כל יום נוצק בתבנית אחרת, מביא עימו את המשימות והמשברים שלו. ביומן שלי – כן, אני אחרון הדינוזאורים שמשתמשים בשירותיו של יומן נייר עב כרס – יש תמיד תוכניות לשבוע אחד קדימה. כל יחידת זמן שמעבר לטווח הזה נראית לי רחוקה וערטילאית מדי. אין לי מושג מה אעשה כשאהיה גדול, וגם לא דחוף לי להחליט. ובטח שלא דחוף לי לעלות על מסלול נדל"ני שתחנת היציאה הבאה ממנו תגיע כשאהיה בן 75.
3. כי אני לא יכול לקנות את הדירה שאני רוצה
זה הרגע להודות: כל הטיעונים המלומדים שלעיל היו נגרסים בחדווה אילו היינו יכולים להרשות לעצמנו את הדירה שאנחנו באמת רוצים.
לא שהדרישות שלנו נטועות באלפיון העליון. בחלומות שלנו לא מופיעים מגדלים, שכונות יוקרה, ספא או לובי מהודר. לעומת זאת, מככבת בהם חלקת גג שניתן לראות ממנה כוכבים ולשאוף בריזת ים, וחלל מרווח דיו עבור חמש נפשות ששתיים מהן מרבות לעבוד מהבית. ודירה כזו, בעיר הזו – עולה בערך שישה אפסים יותר ממה שיש לנו להציע.
אז צריך להתפשר. על הדירה, או על העיר. רק שהפסיכולוגיה שלי אומרת שאם כבר מתפשרים – עדיף לעשות את זה בדירה של מישהו אחר. זה מסייע לשמר את התחושה שהפשרה היא עניין זמני: יום אחד, כשיהיה לנו מספיק, נעבור לדירת חלומותינו. או שלא.
4. כי אנחנו מפחדים מהילדים
בכל פעם שחזרנו מעוד חיפוש עקר אחרי דירה, הילדים זימנו אותנו לחקירה. ובכל פעם שנשברנו בחקירה והודינו שיש מצב, קלוש מאוד אמנם, שמתישהו בעתיד נעבור דירה – כפי שאתם מבינים ניסינו לייצר מצג מטושטש ככל האפשר – הצאצאים החנונים שלנו התהפכו בתוך שניות, קירבו אלינו את הפרצוף עם הבעה של משפחת פשע ופסקו: "אנחנו לא זזים מכאן".
מבחינת שלישיית המתנחלים הקטנה הדברים לא יכולים להיות פשוטים יותר: הם נולדו בדירה הזו, הם רגילים אליה (ובהרגלים של ילדים, כידוע, אסור לגעת), והם לא מודעים לכך שבעוד שנתיים העובדה ששלושתם ישנים בחדר אחד – שכרגע נראית להם כה טבעית ומגניבה – תהיה הדבר הכי מאוס וקלסטרופובי בעולם. בקיצור, אנחנו נוכל לעבור דירה – אבל רק אחרי שהילדים יסיימו את הקולג'. בהנחה שהם יצליחו ללמוד לבחינות בצפיפות הזו.
5. כי זה לא כלכלי
כולם יודעים את האמת, וכולם מדחיקים אותה: אין תחשיב שמוכיח שקניית דירה היא בהכרח צעד משתלם. לפעמים כן, ולפעמים לא. תלוי בריבית על המשכנתא, בתשואה על החסכונות, בהיקף ההון הראשוני שעומד לרשותכם, במצב השוק, במזג האוויר, ובעיקר בהתפתחויות העתידיות – שאותן איש לא מסוגל לצפות. לפעמים כדאי יותר לשמור את החסכונות, להתרחק ממלכודת המשכנתא ולשלם שכירות כל חודש. ולפעמים לא.
אני מכיר את הקלישאה: "עדיף לשלם כל חודש לבית שאחרי שלושים שנה יהיה שלך", אבל אני גם יודע שהקלישאה הזו מייצגת מצב נפשי הרבה יותר מאשר אמת פיננסית. ואם פסיכולוגיה היא הסיפור, אז לי – את זה כבר הבנתם – יש פסיכולוגיה אחרת, ואני מרשה לעצמי ללכת איתה.
6. כי זה תירוץ נהדר להתעצל
כשאתם עוברים לבית משלכם, הצורך לשפץ, להנדס ולעצב אותו מחדש הוא חלק מהחוויה ומהחבילה. ישראלים נוהגים להציג את הבעלות על יחידת דיור כפריבילגיה אדירה: אפשר להתאים אותה לצרכים, לערוך בה שינויים, וכמובן להשתעבד לנדנודים האלה למשך שנים ולהשקיע בהם סכומים שמכפילים את עלות הדירה.
המגורים בדירה שכורה חוסכים את כל המהומה המאובקת הזו: אי אפשר לעשות דבר. השיפוץ הכי מאסיבי שאפשר לחולל הוא להזיז את האדנית קצת ימינה, ולהחליף את הנענע בלואיזה. מבחינתי זה מינון השיפוץ האידיאלי. יותר מזה – ואני מתחיל לחטוף כאב ראש.
7. כי אני רוצה לישון בשקט בלילה
נדמה שהיום אין צורך להסביר מדוע ביטחון תעסוקתי הוא לא שמה השני של העיתונות הישראלית. גם מחוץ לעיתונות המצב לא שושנים, ולאנשים שרוצים לישון בשקט מומלץ להשאיר משהו בצד ליום סגריר.
אז כשאני שוקל לשאוב את חסכונותיי עד הפרוטה האחרונה ולהמיר אותם בדירה, אני מבין את המשמעות: להתחיל לחיות חיים ללא גב. ללא עומק. החסכונות שצברנו בבנק אולי לא נתנו לנו עד היום בית – אבל הם נתנו לנו המון שקט נפשי, מרחב תמרון. בזמנים קשים, או סתם אם מתחשק פתאום להתפנק עם איזה בזבוז שאפתני, אפשר להיכנס לבנק ולצאת עם סכום שמסדר את העניינים. אבל מה עושים כשיש דירה ואין חסכונות כי כולם הפכו לחרסינות באמבטיה? מה קורה אז אם פתאום נופלים לבור? מוכרים את השידה בסלון? שולחים את הילדים לשטוף כלים בשיפודייה הקרובה? לוקחים הלוואה בשוק האפור? כשתהיה לי דירה ולא יהיו לי חסכונות, זה בדיוק סוג המחשבות שיגרום לי לא לישון בלילה. ואני מעדיף לישון.
8. כי אני חושש מפיחות במעמדי
בשום מקום, ובשום בניין שאליו נעבור, לא מובטח לי שאצליח לשחזר את פסגת הישגיי, ולהתמנות שוב לתפקיד הבכיר שאני ממלא במסירות בעשרת החודשים האחרונים בבניין שלנו: ראשות ועד הבית.