טל מוסרי אוהב את הטייטל החדש שלו. נהנה להיות "הבוגד", מת על הזעם של הרחוב. האופציה השניה – שאף אחד בכלל לא ישים לב שעזב את ערוץ הילדים לטובת ערוץ ניקלודיאון – הייתה פוגעת הרבה יותר. "אין דבר שמשמח אותי יותר מה'בוגד'", הוא אומר. "אני אסביר לך משהו: לעזוב מקום עבודה כמו ערוץ הילדים זה דבר מאוד מאוד קשה, בין השאר כי אתה מפחד שהעזיבה שלך תתקבל בשאננות. הפחד הגדול שלי היה שאעשה מהלך שמבחינתי הוא מטורף, ואף אחד לא ישים לב. אני אף פעם לא חוויתי פרידה דרמטית: אף פעם לא נפרדתי מחברה, נועם אשתי היא החברה הראשונה האמיתית שלי. אני הייתי מאוהב בעבודה שלי, ערוץ הילדים זה מקום שגדלתי בו, וכל הזמן חשבתי – מה יהיה אם אעזוב ולאף אחד לא יהיה אכפת? עוד יש לי פה פתקים באייפון עם כל מיני רעיונות שכתבתי בזמנו על איך לעניין את הקהל בזה שעברתי מערוץ הילדים לניקלודיאון, איך לעשות יחסי ציבור לדבר הזה".
תן דוגמה.
"עזבי, לא מעניין. בסוף המציאות עלתה על כל דמיון: בחלומותיי הוורודים ביותר לא חשבתי שזו תהיה התגובה. חצי חיים הייתי בערוץ הילדים, מעולם לא קיבלתי כזאת כמות של אהבה. גם נהג המונית בדרך לפה אמר לי – 'אני חייב להצטלם איתך'. כל מקום שאני הולך, הפכתי להיות הדבר הכי לוהט".
והוא אכן לוהט: בגיל 40 טל מוסרי המציא את עצמו מחדש, ועכשיו הוא הילד הכי מקובל בכיתה. המעבר שלו מערוץ הילדים לערוץ ניקלודיאון אמנם זיכה אותו על ידי המעריצים האדוקים בתואר "בוגד" - אבל גם הפך אותו לכוכב רשת שכולם מדברים עליו. סרטונים וממים בדמותו הציפו את האינטרנט, וכל פוסט בעמוד הפייסבוק שלו זוכה למאות תגובות שלדבריו קורעות אותו מצחוק. בשלב מסוים אפילו טען ששכר מאבטח כדי להגן על עצמו מאלו שנשבעו לנקום בו, עכשיו הוא מגלה שקצת המציא. "צריך להגיד משהו לאולפן שישי כדי שתהיה כתבה", הוא צוחק. "ברור שבהתחלה נבהלתי מכל ה'בוגד, בוגד' הזה, זה היה מטורף. אבל לא, לא באמת חשבתי לקחת מאבטח".
בישראל המילה "בוגד" היא טעונה מאוד.
"כן, קראתי מה כתבת בטור שלך, אבל אני עדיין מברך על כל 'בוגד' שכותבים לי. יש תגובות גאוניות, את צריכה לראות מה אני מקבל בפרטי, אני חייב להקריא לך (פותח את הנייד): 'אחי, תדע שגדלתי עליך, אתה שפיץ על, אל תיתן לכל המפגרים להשפיע עליך'; 'כל הכבוד על המעבר לניקלודיאון, עשית בשכל, ערוץ הילדים נהיה גועל נפש'; 'אהלן טל, עופר, מעריץ ולוחם שריון גדוד 46 ביחידת ברקן, אנחנו אחרי קרב... ויוה לה מוסרי'. כל היום הודעות כאלה".
וואו.
"תשמעי, מי שקורא לי 'בוגד' זה חיילים ומעלה, אנשים שגדלו עליי, ואני משתף עם זה פעולה כי זו דרך מדהימה בשבילי לתקשר איתם. הקהל פה קיבל חירות למרוד בכוכב הילדים שלו. מבחינתי זה דיאלוג מאוד כיפי, ועוד יעשו על זה עבודות דוקטורט. עוד ילמדו באוניברסיטה את מה שקורה פה".
אז העיקר תשומת הלב?
"אני חושב שאם המהלך שלי היה מתקבל באדישות, זה היה הכי נורא. לקח לי שנייה להבין שמה שקרה פה זה בינגו, שח מט. פתאום מגיעים אלפי אנשים להופעות שלפני זה הביאו אולי 300 איש, אני ברשימת מאה המשפיעים של גלובס, נבחרתי לאירוע השנה בסיכומי השנה של הילדים. איך זה שלא עברתי קודם?".
"ערוץ הילדים איבד את הכוכב הכי גדול שלו"
מוסרי לא מרבה לחייך. הוא חביב מאוד אך לחוץ, שוקל מילים, זהיר מאוד. בונקר דיפלומטי שמדקלם מנטרות כלליות ומעדיף להתחמק משאלות אישיות מדי. בעיקר הוא מורח משפטים במיומנות מדהימה, כיאה למגיש אולפן מנוסה שיודע למשוך זמן כדי להשאיר את הקהל במתח. כשאני שואלת אותו על עודד מנשה, שממש כמוהו עזב את ערוץ הילדים אחרי שנים ארוכות, הוא ממהר לענות בדיפלומטיות. "אי אפשר להשוות בין שני אנשים, אנחנו לא אותו אדם, לכל אחד יש את הסיפור שלו, אין שני סיפורים דומים ואין שני אנשים דומים, אי אפשר להשוות בינינו".
אוקיי, בוא ננסה שוב: גם עודד מנשה החליט לעזוב את עולם הילדים בגיל 40. אולי באמת בגיל הזה כבר מרגישים פחות בנוח מול קהל צעיר?
"לא יודע, אם גם אני לא ארגיש בנוח והקהל לא ירצה אותי כל שנה בפסטיגל אז גם אני אתלה את הנעליים".
הוא דווקא פרש בשיא, לא?
"לא יודע. אני חושב שהוא הרגיש תחושה של מיצוי בהכל, אני לא רואה אותו היום, איפה הוא מופיע? אין לי מושג".
כשחושבים על זה, כל הכוכבים לפניך עזבו את ערוץ הילדים לטובת קריירה למבוגרים, רק אתה החלפת ערוץ ילדים אחד באחר.
"כי רצו אותי. ערוץ הילדים איבד את הכוכב הכי גדול שלו".
אתה חושב שזה מהלך חכם? רוב כוכבי הילדים באמת לא כבשו שיאים חדשים מחוץ לאיזור הנוחות הזה. אולי חוץ מיעל בר זוהר.
"מה, 'מהפך' זה שיא? לא יודע, השיא שלי זה להמשיך להופיע לילדים, להמשיך להיות במקום הראשון בעולם שבו כל יום נולדים כוכבים חדשים מוכשרים, בעולם שמקדש את הצעיר והמגניב והחדש. זה לא טריוויאלי, שהילדים של הילדים שגדלו עליי רוצים להצטלם איתי. אני מאושר מזה".
הנה נושא שמוסרי שמח לדבר עליו באריכות: ה"צ'מפיונס ניק", תכניתו החדשה שעלתה ביום ראשון בערוץ ניקלודיאון. מדובר בטורניר כיתות, כאשר בסוף כל תכנית מתקיים קרב פנדלים שמכריע מי המנצחת. הפרס לכיתה המנצחת בסוף העונה: חופשה בברצלונה וכניסה למשחק כדורגל של ברסה בקאמפ נואו. אני שואלת אם מדובר בוואריאציה של "ששטוס" אבל הוא מוחה: "ממש לא, זה לא דומה בכלל. אני באמת נורא מתרגש מהדבר הזה, בחלומות הכי ורודים שלי לא דמיינתי שזה יהיה כל כך חזק".
למה זה מרגש בעצם? אתה הרי מנחה תחרויות ילדים כבר שנים.
"קודם כל, זה לא דומה לשום דבר שהיה כאן, מדובר בפורמט שכרגע מנסים למכור אותו, בעולם הטלוויזיה היצוא היום מאוד חזק. וחוץ מזה אני מתרגש כי פה אני שותף מהשלב הראשון, אני וגיורא חמיצר פיתחנו את זה ביחד, זה כמו לידה. ברוב הדברים שעשיתי בטלוויזיה באתי לשלב הסופי".
ראיתי צל כזה חולף על פניך כשהזכרתי את "ששטוס".
"ששטוס הייתה תכנית מהאהובות עליי בערוץ הילדים, תכנית שאני הייתי המנחה המרכזי שלה במשך שנים, והביטול שלה היה אחת הסיבות שהחלטתי לחפש בית אחר".
טוב, שום דבר לא נמשך לנצח, קורה שמבטלים תכניות.
"בלי להודיע למנחה? קראתי על הביטול באינטרנט".
למה לא הודיעו לך?
"שאלה טובה. תשאלי אותם. אני רק יודע שדברים שרציתי לעשות בערוץ הילדים, לא קרו: היו לי רעיונות לסדרה ולסיטקום, ומשהו בדיאלוג עם הערוץ לא הוביל לדברים האלה. הרגשתי שהגוף שלי והנפש שלי צריכים שינוי".
ואולי גם חשבון הבנק צריך איזה שינוי?
"המשכורת זה לא חזות הכל, את מדברת מאוד שטחי. המשכורת זה הסיפור? הייתה לי משכורת מעולה בערוץ הילדים, יותר טובה ממה שעכשיו אגב, בסדר?"
אתה אומר שבערוץ הילדים הרווחת יותר?
"זה לא מה שאמרתי".
זה לא?
"עזבי, אני לא אוהב לדבר על כסף, בואי נגיד שכסף לא היה הסיפור פה, אוקיי? המעבר לא היה כלכלי. אני יכול להגיד לך שערוץ ילדים אחר שלא אנקוב בשמו הציע לי סכום עתק כדי לעבור, הצעה שאי אפשר לסרב לה, וסירבתי. כי שם לא הייתי יכול להתפתח. עברתי מערוץ הילדים לענני תקשורת שמחזיקה גם את ניקלודיאון וגם עוד המון ערוצים. רציתי להרחיב את הקהל שלי, כמו שהיה בשנותיי הראשונות בערוץ הילדים. לפני חודש עלתה סדרה שלי לקטנטנים בניק ג'וניור, תעשי 'מיץ ושיר' ביוטיוב. ובפורים עולה סדרה חדשה שלי בניק ג'וניור, "טל והתלתלים", אני גם הולך להשתלב בערוץ החיים הטובים וערוץ האוכל והטיולים ובקומדי סנטרל, גם על המסך וגם בפיתוח תוכן. ואני מצטרף לסדרה 'שכונה' של חברי הטוב חמיצר שמתחילים לצלם בעוד חודש, ואני מתחיל להצטלם לסדרה חדשה, 'הנעלמים' בניקלודיאון. עברתי כי ככה אני זוכר את עצמי בשנים הראשונות – מלא בעשייה, ורסטילי לחלוטין, מופיע לקטנים, מופיע לגדולים. מחזור הדם עובד".
"אני אוהב להופיע בקניון רעננה"
הוא נולד וגדל בתל אביב, בה הוא מתגורר עד היום. בילדותו למד ב"תלמה ילין", ומאז עצר בכל תחנה אפשרית בתרבות הישראלית - מ"צעירי תל אביב" המיתולוגית, דרך להקה צבאית ועד הצגות בבית ליסין ובהבימה. בגיל 20 זכה בפרס "השחקן המבטיח בתיאטרון", ושנה לאחר מכן החל להגיש בערוץ הילדים. מהר מאוד הפך לכוכב ילדים נערץ, כשהוא מתבלט כמגיש מרכזי ("הכיתה המעופפת", "ששטוס") וכשחקן בסדרות הערוץ ("השמיניה", "האי", "גאליס").
תגיד, איך בעצם התקיימה השיחה עם ערוץ הילדים? פשוט נכנסים לחדר ומודיעים שנגמר?
"קודם כל, זו לא הייתה שיחה אחת אלא כמה שיחות. אחרי ש'ששטוס' ירד, יזמתי שיחה של מה הלאה. האפשרויות של ערוץ הילדים מוגבלות, זה כבר לא מדורת השבט של פעם. יכול להיות שאם הייתי נכנס היום לערוץ הילדים, הייתי מסתפק בפיסת הלחם שהם נותנים. אבל אני הייתי בתקופה שמנחים בערוץ היו כל יכולים, עשו המון דברים, והעשייה מאוד פחתה שם. אז בהתחלה אתה אומר אוקיי, אני מקים משפחה, נוח לי שיש פחות עשייה. אבל אז אתה רוצה להתפתח, להתקדם. ובערוץ הילדים אין לאן".
איך הודעת על העזיבה?
"האמת? לא היה לי אומץ. נתתי לסוכן שלי, יוני דותן, להגיד את המילים המפורשות. אני רק ישבתי לידו וזהו".
בכית?
"לא, אני בכיתי מספיק. השיחה הזאת הגיעה אחרי תקופה ארוכה שלא ישנתי ובכיתי והתלבטתי. שאלתי את עצמי אם הקהל יבוא איתי, איך יגיבו לזה, אם אני לא הולך לאבד את כל מה שיש לי. התלבטויות מאוד קשות. אז בשיחה האחרונה היה עצב, אבל לא דמעות. עזבתי בלב שלם. אני תמיד צוחק ואומר שהבן שלי עבר לניקלודיאון לפניי, שיאשימו אותו".
עבר לך בראש לעשות סוויץ' בקריירה? לעבור לעולם המבוגרים?
"לא".
אולי בגלל שפחדת שתצטרך להוכיח את עצמך מחדש?
"ממש לא. אני יודע מה אני אוהב לעשות. אני אוהב להופיע בקניון רעננה מול הקהל שלי. אפשר ללעוג לזה או לצחוק על זה, אבל זאת האמת".
לא לועגת בכלל, אבל להופיע בקניון זה לא חלום של אמן.
"אז זה החלום שלי. שיהיו לי כמה שיותר ההופעות, שאופיע בכל מקום בארץ, ושהקהל ימשיך לבוא. אני עושה את זה בלב שלם ואני חושב שצריך להצדיע לזה. צריך למחוא לי כפיים על זה".
על מה?
"על זה שהחלום שלי זה להמשיך להופיע לילדים, על זה שאני מתייחס לילדים ברצינות ולא כמקפצה בדרך לדבר הבא".
כוכבי הילדים היום באמת חצי מתנצלים על זה שהם כוכבי ילדים. הם מדברים על חלומות אחרים.
"אם בגיל 20 לא יהיו להם חלומות, מתי יהיו להם? יש ביניהם כאלה מוכשרים מאוד: דניאל מורשת, תובל שפיר, דניאל ליטמן, רוני דלומי, אליאנה תדהר. טבעי שהם ירצו תיאטרון. הבעיה היא שהיום בשביל להיות כוכב ילדים מספיק לעשות ריאליטי וכבר אתה כוכב, אבל זה לא הדבר האמיתי. להיות כוכב ילדים זאת עבודה קשה, והכי חשוב להרגיש את השטח, להיות שם כל הזמן. אני בין האמנים היחידים בישראל שאחרי הופעה מצטלם עם הקהל ולא משנה כמה יהיו שם. וכשילד עוצר אותי ברחוב הוא מקבל את הזמן שלו. ובפייסבוק ובאינסטגרם אני עונה לכולם, וכשמבקשים ממני סרטון מזל טוב אני לא אומר 'תבואו מחר' או 'אין לי זמן'. אני שם".
מה צריך בשביל לשרוד בעולם הזה? אני מניחה שתחרותיות זה חלק מהעניין.
"אני טיפוס מאוד תחרותי, אבל בלי אגו. מעולם לא עניין אותי אם בפסטיגל אני עולה ראשון או אחרון ואף פעם לא התעסקתי במיקום שלי בפוסטר".
טוב, אולי כי תמיד היית מרכזי.
"ממש לא. אני בזה כבר 20 שנה - הייתי בצד והייתי למעלה ומאחורה ובמרכז ובצדדים, זה איזוטרי לחלוטין".
לא חוגג יום הולדת 40
כבר 11 שהוא נשוי לנועם, גננת ומטפלת בילדים לקויי למידה. לשניים שני ילדים: ליבי בן השבע ודריה בת הארבע. "אשתי שומרת עליי שלא אשתגע, היא שילוב של בודהה, גנדי וצ'רצ'יל", הוא מתפייט. "אני טיפוס חרדתי והיא מורידה אותי לקרקע, גורמת לי להיות אדם טוב יותר. אגב, כשנפגשנו היא לא ידעה מי אני".
זה מה שקסם לך.
"אין לדעת. עד היום היא לא מגיעה איתי להשקות או להצגות ולדברים שאני עושה והיא לא אוהבת להצטלם ושידברו עליה, היא בנאדם מאוד פרטי. בגלל זה גם לא תראי את הילדים שלי באינסטגרם ובפייסבוק ובהשקות. נועם הכירה לי את הים ואת החופש, היא לימדה אותי שזה אפשרי להקים בית ומשפחה ולהסתכל על השמיים וטיפה לנשום. את יודעת, פעם חשבתי שאני אהיה רווק נצחי, שלא יהיו לי ילדים. אם לא הייתי פוגש את נועם, לא בטוח שהייתי מקים משפחה. מעולם לא חשבתי שלהיות אבא ובעל יהיו שני הדברים הכי אהובים עליי בעולם".
ויחד עם האבהות, הגיעה גם אג'נדה ותפיסת עולם בכל מה שקשור לחינוך ילדים; ילדיו של מוסרי לומדים בחינוך אנתרופוסופי כי "מערכת החינוך שלנו קצת הלכה לאיבוד, אנחנו מקדשים את הציונים ברמות על ואני רוצה שהילדים שלי יחוו את העולם בקצב אחר, הוא מסביר". פסטיגלים, לעומת זאת, דווקא מאוד לגיטימיים בעיניו: "זו במה מכובדת לאמנים שמופיעים לילדים. היום כששואלים אותי מה אני רוצה לעשות, פסטיגל או הבימה, אני אומר פסטיגל".
באמת?
"כן. קשה לך להאמין, אה?"
קצת. פסטיגל נחשב לפשרה שאמנים עושים בשביל לשלם חשבונות ומזונות, זה בטח לא חלום של שחקן ותיק.
"אז יש כאלה שיושבים בבית ומתפללים לתפקיד בהבימה, אני בימים אלה מתפלל שהפסטיגל ייסגר כי זה הקהל שלי, אני אמן ילדים ופסטיגל זה האירוע הכי יוקרתי והכי נחשב לילדים, הבמה הכי נפלאה שאפשר לקבל".
בגיל 21 קיבלת את פרס השחקן המבטיח בתיאטרון, בסך הכל אתה הבטחה שעדיין לא מומשה.
"טוב, זו לא כתבת סיכום, יש לי עוד המון חלומות שלא הגשמתי. אני באתי מהתיאטרון ואני רואה את עצמי חוזר אליו בעוד כמה שנים. גם עוד לא השתתפתי בפיצ'ר ומאוד הייתי רוצה. היה איזה שלב בסוף שנות העשרים שלי שמאוד רציתי להשתלב בקולנוע ובדרמות, אבל בסוף אמרו לי שמתחילים לצלם את 'השמיניה', אז קיבלתי החלטה להישאר בעולם הילדים. במהלך השנים במאים לא פנו אליי כי הייתי מזוהה מדי עם הערוץ. אני חושב שהמעבר הזה יעשה לי טוב מהבחינה הזאת".
אחיך, עידו מוסרי, מצליח יפה בתיאטרון ובטלוויזיה. מקנא בו קצת?
"לא, עם סימן קריאה. גם אין לי את החלום ההוליוודי. בתקופה שהוא היה גר בלוס אנג'לס הוא היה מתקשר אליי אחרי ששיחק כדורסל עם ליאונרדו דה קפריו ואדם סנדלר, וזה לא עשה לי את זה. אני יותר מתרגש מטקסט בעברית ומהקהל הישראלי. אני אדם שההחלטות שלו לא קשורות לכסף, אני נוסע על אופניים. הסוכן שלי מוציא אותי מפגישות כי כסף לא מעניין אותי".
אתה יודע, זה משפט שאומרים אלה שיש להם. אתה עשיר, טל?
"הלוואי. רחוק מזה. את מכירה אנשים מסודרים במדינה שלנו?"
כן, מכירה כמה.
"כסף זה לא הסיפור שלי".
דווקא אומרים עליך שאתה נורא מעורב בחוזים שלך, שאתה משקיע בנדל"ן גם, מאוד מבין בכסף.
"אולי היום אני יודע יותר לדאוג לעצמי אבל... לא נדבר פה על כסף".
על השיער שלך אפשר? תגיד, איך זה שכבר עשרים שנה אתה נראה אותו דבר?
"תגידי תודה לאבא שלי, זה די אן איי. אני כמובן מקפיד ותמיד הקפדתי על כושר, היום למשל אני רץ בים כל בוקר, וגם שוחה, ונוסע רק באופניים. אני יכול להמליץ לך על סרום מיוחד".
לא נכון.
"אני צוחק. והשיער שלי, זה מתנה שקיבלתי".
מה זה, הוא יותר צפוף משלי.
"את יודעת שכשרועי בר נתן חיקה אותי בארץ נהדרת, הוא סיפר לי ששמו עליו שתי פאות?"
ואין לך בכלל שערות לבנות.
"יש לי פה כמה, תסתכלי".
אני לא רואה כלום. אתה צובע?
"זה לא חלק מהסיפור".
אז אתה לא צובע.
"אני לא אמרתי שאני לא צובע. זה לא חלק מהסיפור, לא מתעסקים עם זה".
אולי בכלל אתה עכשיו בעיצומו של משבר גיל 40?
"אין לי משברי גיל, גם בגיל 30 לא היה לי משבר. אז או שכל החיים אני במשבר מתמשך, או שגיל זה לא אישיו בעיניי. בכלל, אני לא אוהב לחגוג ימי הולדת, גם יומולדת 40 לא חגגתי".
מלחיצה אותך ההתבגרות?
"ממש לא. אהממ, אולי קצת. יש עוד המון דברים שאני רוצה להספיק – לעשות מחזמר, פיצ'ר, לטייל בעולם. ואת יודעת, לפעמים... לפעמים אני ממש שומע את השעון מתקתק".
צילום: יונתן בלום | איפור פנים וגוף: מיכל ארן | שיער: שלומי הלל