הנהג אילן הלוי סגר את דלתות האוטובוס שלו ויצא לעוד נסיעה שגרתית מתל אביב לאשקלון. זו הייתה שעה ערב נעימה של תחילת האביב, ברדיו התנגנו שירים שקטים והאוטובוס של "אגד" נע על הכביש המהיר שנמתח בין שדות השפלה ללא הפרעה. חוץ מהנהג ישבו ברכב 41 נוסעים. הם לא שיערו בנפשם שבשעה הקרובה ישתנו חייהם לעד במה שעתיד להפוך לפיגוע חטיפה מהמפורסמים והמטלטלים שידעה ישראל, ושמדינה שלמה תעצור את נשימתה.

באוטובוס ישב גם ג'מאל מחמוד קבלאן, צעיר תושב מחנה פליטים ברצועת עזה. שלושה מחבריו, כל אחד מהם על ספסל אחר, חיכו לאות ממנו כדי להתחיל בפעולת החטיפה. אחד הנוסעים, שעקב בחשדנות אחרי ג'אמל והבחין בחילופי המבטים בין מפקד חוליית הטרור לחבריו, החליט לרדת מהאוטובוס בתחנת גן דרום. הוא צלצל בפעמון, וכשהלוי עצר בתחנה מיהר הנוסע לרדת תוך שהוא רומז לו: "כדאי שתשים לב. יש לך בעיה באוטובוס". הלוי הבין את הרמז, נדרך - ומבחינת קבלאן, זה היה הרגע לפעול. הוא זינק לעבר הנהג, הצמיד סכין לצווארו והורה לו להמשיך בנסיעה. בו בזמן קמו שלושת חבריו והתפזרו באוטובוס, מצוידים בסכינים, ברימוני יד ובמזוודה. הם אמרו לנוסעים בעברית שבידיהם פצצה והבהירו שלא יהססו להפעיל אותה אם לא יישמעו להוראותיהם.

אירית פורטגז זל
שכנעה את החוטף לתת לה את הסכין שלו. אירית פורטוגז | צילום: באדיבות המשפחה

אחת מנוסעות האוטובוס הייתה אירית פורטוגז, הגיבורה הלא מוכרת של סיפור החטיפה. חיילת בחיל המודיעין שהייתה אחוזת התרגשות בעקבות הצעת נישואים שקיבלה מהחבר שלה, ובראשה כבר חיברה תסריטים לחיים החדשים שתנהל לאחר שתשתחרר. אירית התגלתה כאדם קר רוח ובעל יכולת נתינה אינסופית, צעירה נבונה ואמיצה שביססה את עצמה כנציגת הנוסעים מול המחבלים. בשלב מסוים, לאחר שכוחות צה"ל ירו לעבר גלגלי האוטובוס על מנת למנוע את חטיפתו לשטחי עזה וגרמו לפציעתם של חלק מהנוסעים, אירית ביקשה וקיבלה מג'מאל את הסכין שלו כדי לחתוך את מכנסיו של פצוע. בעזרת נוסע שהיה חובש בהכשרתו, זאב ביקסנשפן ז״ל, היא יצרה חוסם עורקים שעצר את הדימום. אירית דאגה גם לשאר הנוסעים, עודדה ותמכה. מאוחר יותר, בשלב המשא ומתן מורט העצבים של סיירת מטכ"ל עם החוטפים, היא הייתה זו שביקשה מחברי החוליה שיאפשרו להכניס לאוטובוס מזון, מים וחומרי חבישה – דרישה שאנשיו של קבלאן כיבדו במלואה.

קשה לתפוס את תעצומות הנפש שגילתה אירית פורטוגז בדרמה שהתחוללה ה-7 באפריל 1984; קשה להבין את האתגרים הנפשיים והגופניים שכל נוסעי האוטובוס החטוף נאלצו להתמודד איתם. אבל סיפורם מעולם לא סופר ושמה של אירית פורטוגז נותר לא מוכר לאזרחי ישראל. עד עכשיו.

הסרט "חטיפה: החיילת מקו 300" (שבת 5.5, 21:00, קשת 12) חוזר לסיפור האנושי של החטיפה ומגולל את הדרמה שהתחוללה באוטובוס מנקודת מבטם של החטופים ושל המפקדים שניהלו את המבצע בזמן אמת. בסרט, דוקו-דרמה המשלבת שחזור אותנטי של האירועים, חומרי ארכיון וראיונות עדכניים עם החטופים ועם המחלצים, מככבים בין השאר דניאל גל ("תאג"ד") בתפקיד אירית, קרלוס גרזוזי ("פאודה") כג'מאל מחמוד קבלאן ודן מור ("בשבילה גיבורים עפים") כמפקד סיירת מטכ"ל עומר בר לב. "זו נקודת מבט מעניינת שכמעט ולא באה לידי עד היום", אומרת העיתונאית והצלמת ענת סרגוסטי, שהייתה בין חושפי הפרשה. "אני לא זוכרת איזשהו ראיון עם מישהו מהחטופים, האנשים שהיו על האוטובוס. הגיע הזמן".

דניאל_גל_על_הסט
"יש חוויה רוחנית בלשחק אדם אמיתי". דניאל גל בתפקיד אירית | צילום: נחשון קפלן

עבור דניאל גל, שנולדה ארבע שנים לאחר חטיפת האוטובוס, הסרט היה הזדמנות יוצאת דופן להכיר את סיפורה של צעירה יוצאת דופן. "יש חוויה רוחנית במשחק, בוודאי כשאת משחקת דמות אמיתית", אומרת גל. "השתדלתי להקשיב למה שאנשים אחרים אומרים על אירית כדי לדעת איך לשחק אותה, וכולם אומרים שהיא מלאך. זה ממש סיפור של גיבורה: היא זו שעשתה את הגישור בין החוטפים והחטופים, זו שהעבירו לה חומרי חבישה, תה ושמיכות. והיא נשארה באוטובוס גם כשהייתה לה הזדמנות לרדת. זה לא ייאמן איך היא הסתובבה שם עם כזה קור רוח וביטחון עצמי. אני רוצה להאמין שאני אדם טוב, אבל מה שאירית עשתה שם זה מעבר לכל טוב לב, מעבר לכל דמיון. לכן השתדלתי לעשות אותה הכי אופטימית שאפשר. הייתי רוצה לדעת שהיא חייכה לפעמים בתוך כל המתח".

כולם שכחו את החטופים   

"היינו בכינוס פוליטי. השמועה על החטיפה התגלגלה מפה לאוזן ופשוט יצאנו לדרך, קבוצה של עיתונאים וצלמים", מספרת סרגוסטי, אז אשת העיתון "העולם הזה", על הרגע שבו נודע לתקשורת על האוטובוס החטוף. מהר מאוד הבינו במערכת הביטחון שבכוונת החוטפים להיכנס לעזה, אולם הירי לעבר הגלגלים נטרל את הרכב והוא נעצר קרוב מאוד לרצועה. "אז היה קל להגיע לעזה כי לא היו מחסומים", מספרת סרגוסטי. "בילינו שם את כל הלילה. כל הזמן התקרבנו לאוטובוס וגירשו אותנו, זה היה שעות של המתנה להמוני עיתונאים, כולל זרים, וצוותי טלוויזיה. ממש עם אור ראשון שמענו יריות ורצנו לכיוון האוטובוס".

התמונה הזכורה ביותר מהאירוע היא של הצלם אלכס ליבק, תיעוד של אנשי שב"כ המובילים את אחד המחבלים, שפורסמה בעיתון "חדשות". אבל תמונה של סרגוסטי, שבה נראה אחד החוטפים כשהוא מוכה בידי יצחק מרדכי, הייתה הראשונה שפורסמה, שבועיים לאחר התקרית. היא סיפקה את ההוכחה הראשונה לכך שבניגוד לטענת שב"כ, המחבל היה בחיים לאחר ההשתלטות.

"האירוע הסתיים ונסענו הביתה. בדרך אנחנו שומעים את דובר צה"ל מודיע ששניים מהמחבלים נהרגו בהשתלטות על האוטובוס ושניים מתו בדרך לבית החולים. זה מה שהדליק לי את האור האדום", אומרת סרגוסטי. "ראיתי שהוא הולך על הרגליים והיה ברור לי שמשהו פה לא בסדר. נסעתי מיד למערכת לפתח את הפילם כי רציתי לוודא שיש לי את התמונה המתאימה לפני שאני עושה מהומה. כתבתי את כל הסיפור, פיתחתי את התמונות והלכתי עם זה לצנזורה. פרסמנו את זה כמו שזה, עם המחיקות הלבנות שלהם".

קרלוס_גרזוזי_על_הסט
"מעצבן שהוא גורם לך להזדהות איתו". קרלוס גרזוזי כמפקד חוליית המחבלים | צילום: נחשון קפלן

שבועיים לאחר החשיפה של "העולם הזה" פורסמה בעיתון "חדשות" התמונה האיקונית של ליבק, הפעם בלי הגשה לצנזורה. המהלך החריג הביא לסגירת העיתון לשלושה ימים והעמדה לדין של עורכי העיתון, שזוכו רק לאחר עשור. פרסום התמונה גרם לאנשי שב"כ קושי רב והם החליטו לבדות סיפור שיסיט מהם את האשמה ולהפיל את תיק הרג המחבלים על הצבא, ספציפית על יצחק מרדכי. זאת הייתה הפרת אמונים מהבוטות שידעה מערכת הביטחון הישראלית, שקר שטלטל את המדינה וזעזע את צמרת שב"כ.

במשך 34 שנים נעלמה הדרמה האנושית מעינו ומתודעתו של הציבור הישראלי. צמד המילים "קו 300" הפך לשם קוד לכשל מערכתי, לטיוח ולשחיתות, לאחר שהמחבלים החיים הועברו לידי אנשי שב"כ וחוסלו על ידיהם מתוקף פקודה מפוקפקת שנתן להם ראש השירות. הפרשה אכן התפתחה לאחד המחדלים הגדולים ביותר בתולדות שירות הביטחון הכללי, אלא שהיא האפילה לחלוטין על מה שהתרחש באוטובוס טרם הפריצה של סיירת מטכ"ל לתוכו. סיפורם של החטופים? הוא פשוט נעלם.

12 שעות של תופת

את הרעיון לסרט העלה היוצר והמפיק נתי דינר, מי שהפיק לפני כששלוש שנים גם את הדוקו-דרמה "סבנה", על הפעולה המיתולוגית של סיירת מטכ"ל לחילוץ נוסעי מטוס סבנה שנחטף ב-1972. "רציתי לספר את הסיפורים של מבצעי חילוץ בני ערובה שהיו בישראל", אומר דינר. "מה שמעניין תמיד באירועים כאלה, למרות שזה נשמע כמו עניין של פעולה צבאית מוצלחת או לא, זו דווקא החוויה של החטופים והחוטפים בתוך מתחם סגור. באותה תקופה החטיפות לא היו 'דאע"שיות': המטרה שלהן לא הייתה הרג אלא ניסיון אמיתי ליצור לחץ על הממשלה לשחרר אסירים. אז היה אינטרס לשמור את בני הערובה בחיים. ככה עלה לי הרעיון לראיין את האנשים שהיו שם ולשזור את העדויות שלהם בסרט עלילתי שמבוסס על האירועים". דינר פנה לבמאי רותם שמיר ("פאודה"), ו"חטיפה: החיילת מקו 300" יצא לדרך.

מהעדויות שאספו דינר ושמיר עולה כי ברגע החטיפה אחזה בהלה בנוסעים, אבל אף אחד לא נכנס להיסטריה – הרבה בזכות נוכחותה המרגיעה של אירית. החטופים נשמעו להוראות המחבלים, שמצדם ניסו להרגיע אותם והבטיחו שלא יאונה כל רע למי שיישמע להוראותיהם.

אחת העדויות הדרמטיות בסרט היא זו של אסתי בן חור, שהצליחה לרדת מהאוטובוס באמצע הנסיעה ולדווח לכוחות הביטחון על החטיפה. "הייתי אז בת 25 ובהיריון, בדיוק התחתנתי ועברנו לגור באשקלון, אבל עבדתי בבנק בתל אביב והייתי נוסעת הלוך-חזור כל יום", היא מספרת למגזין mako. "זה היה שבוע לפני פסח, ובגלל שאת החג עשינו אצל חמותי, רציתי לעבור אצל אמא שלי לתת לה מתנה. זו הסיבה שעליתי על האוטובוס הזה ולא לאוטובוס שבו הייתי נוסעת בדרך כלל. תמיד ישבתי באותו מקום, מאחורי הנהג, כי אני אוהבת לראות את הדרך ולהיות בעניינים".

בן חור לא יכולה לשכוח את הרגע שבו הנסיעה השגרתית נהפכה לחלום בלהות. "קצת אחרי צומת אשדוד המחבלים השתלטו על האוטובוס. אלו היו רגעי אימה ופחד".

מה עבר לך בראש?
"שכנראה אלוהים רצה שאיפרד מאמא שלי לשלום באותו בוקר. אבל בעיקר, בגלל שהייתי בחודש רביעי, מאוד דאגתי לתינוק שיש לי בבטן".

מתוך ההמולה והמתח של החטיפה עלה רעיון בראשה של בן חור. היא נזכרה ששמעה כי באירועי חטיפה משחררים לעתים נשים, זקנים וילדים, והחליטה להדגיש מול החוטפים את מצבה. היא ניגשה למפקד החוליה שעמד צמוד לנהג והסבירה בדמעות שהיא בהיריון ואינה מסוגלת להמשיך את הנסיעה. היא לא שעתה לאזהרותיו של קבלאן לשוב למקומה, ולבסוף – מתוך בלבול או מתוך רחמים - המחבל אישר לנהג לעצור והיא ירדה מהאוטובוס שסגר את דלתותיו והתרחק ממנה במהירות. בן חור נעמדה באמצע הכביש ונופפה בידיה לעבר כלי רכב חולפים עד שנהג הבחין בה ואסף אותה. "לא היו אז טלפונים סלולריים, אז נסענו לתחנת דלק סמוכה כדי להודיע למשטרה. היומנאי לא האמין לי בהתחלה. אחר כך, כשהבחור שעצר לי הוריד אותי במרכז אשקלון, מרוב לחץ ופחד פשוט עמדתי כמו מפוחדת בכביש הראשי וראיתי כוחות ביטחון דוהרים עם סירנות לכיוון היציאה מהעיר. לקח לי זמן להתגבר על זה ולהפסיק לפחד לנסוע באוטובוסים".

בתשובה לשאלותיי על הפקת הסרט, גם בן חור חושבת כמו סרגוסטי שהגיע הזמן. "אף פעם לא דיברנו על האנשים והחוויות, התחושות. כל הזמן התמקדו במחבלים ובסיפור של איציק מרדכי. אני חושבת שנעשה לנו פה צדק, שלדבר על האנשים זה דבר שראוי לעשות. מבחינתי היה פה הליך של הכרה אבל גם של ריפוי, כי סיפרתי והוצאתי".

"הייתה היענות גדולה מצד הנוסעים", אומר דינר. "האנשים מאוד רצו לספר. האירוע הזה היה אחד המשמעותיים בחייהם, הוא נשאר טראומטי, ודרך התחקיר גילינו עד כמה. בגלל מה שקרה אחר כך בפרשת קו 300, תמיד התעלמו מזה שבתוך באוטובוס היו אנשים ששרדו 12 שעות של תופת ומפקדים ולוחמים שסיכנו את חייהם כדי להציל אותם".

דן_מור
בתפקיד עומר בר לב. דן מור | צילום: נחשון קפלן

מבחינתה של דניאל גל, הצפייה בסרט המוגמר הייתה חוויה של למידת ההיסטוריה מחדש: "אני לא רוצה לספיילר, אבל אני חושבת שהעדות של איציק מרדכי היא אחד הדברים הכי מרגשים בסרט. ממש נכנסים ללב ולרגשות שלו. זה רגע מאוד חשוב היסטורית ולדעתי זה סרט שחשוב מאוד לראות אם אתה ישראלי".

מופע שנות ה-80

"נוצרה לנו פה הזדמנות לספר סיפור על אירוע חטיפה מותח ודרמטי, שהוא גם סוג של פרולוג לפרשת קו 300 שכולם מכירים", אומר שמיר. "חלק ממה שמיוחד בז'אנר הזה של הדוקו-דרמה הוא המפגש של המתראיינים עם הסרט: הם התראיינו לפני שנה, וזהו. הפעם הבאה שהם נתקלו בסרט הייתה בהקרנת הבכורה. אז הם גם פגשו את מי ששיחקו אותם וגם ראו את היצירה העלילתית והדרמטית שעשינו בהתבסס על העדויות שלהם. האנשים שבאו להתראיין לדוקו הפכו לחלק מסרט מתח, וזה חיבור מעניין".

כמה נצמדתם לעדויות של הנוסעים?
"לקחנו חופש אמנותי, אבל המחשבה שלנו הייתה לנסות להיזרק כמה שיותר לתוך התקופה. לקחנו את האוטובוס של קו 300 ממוזיאון אגד. זה כבר כמו פלאשבק, כי הם מאוד שונים ממה שהתרגלנו היום. הספסלים מיושנים, אפילו הכפתור של ה'עצור' שונה. כשכולנו לבושים בבגדים של שנות ה-80 התחלנו לנסוע עם האוטובוס הזה ולאט לאט צילמנו את האירועים ממש כמו שהם קרו. זה היה כמו לצלם דוקו בחלק מהזמן, וזה מכניס את כל העולם הקטן הזה שבתוך האוטובוס לסטרס אמיתי. זה באמת הרגיש כמו נסיעה עם מחבל, כמו תיעוד האירוע ולא סרט מבוים".

דניאל גל מתארת את החוויה כעוצמתית במיוחד. "הכרתי את הסיפור של קו 300 מהכותרות, אבל שום דבר לא מכין אותך לשחק דמות שממש נמצאת במצב המופרע הזה. יש משהו בלהיות תקוע שעות בתוך אוטובוס שגורם לך להתכנס בתוך עצמך. כמובן שקטונתי מלהבין מה עבר על האנשים שבאמת נחטפו, אבל בגלל שהיינו סגורים שם במשך שעות, היה משהו שהשיק לזה בחוויה של הצילומים".

חטיפה: החיילת מקו 300 – הפרימיירה
המרואיינים הפכו לחלק מסרט מתח. מתוך הפרמיירה של "חטיפה: החיילת מקו 300" | צילום: רועי חבאני, שידורי קשת

לאחר שחייתה באופן אינטנסיבי כל כך את דמותה של אירית, לגל יש הסבר מעניין על היכולת שלה לתקשר עם החוטפים: "הם היו בגילה של אירית. קרלוס גרזוזי משחק את ג'מאל באופן כל כך נוגע ללב שכמעט מעצבן שהוא גורם לך להזדהות איתו, אבל זה גורם לך לחשוב שאולי במציאות אחרת, ביקום מקביל, זה היה יכול להיות סיפור אהבה".

אבל זה היה סיפור טראגי. אירית פורטוגז נפגעה מירי במהלך הפשיטה על האוטובוס. היא הייתה בת 19 במותה. 

תם ולא נשלם

יוצרי הסרט שחזרו את מהלך הדברים בתחקיר עומק. "זה היה ב-1984, כך שכמובן שהייתי צריך ללמוד מחדש את הפרשה", אומר שמיר. "זה לא סיפור מהדור שלנו, כך שלמעשה יש שני סוגי צופים – אלה שמכירים את הסיפור ואלה שלומדים את זה מחדש. וזו דרך מעניינת לחוות את הסרט".

אתם כמעט ולא נוגעים בהיבטים של הפרשה שבאה בעקבות החטיפה. זה לא קצת חסר?
דינר: "בסוף הסרט אנחנו נותנים תקציר על מה שקרה בעקבות הפרסום של התמונות. נשארים עם תחושה שרוצים לראות את הפרק הבא, 'פרשת קו 300', שאותה נעשה כבר בשפה קולנועית אחרת, כי זה סיפור של מסדרונות ופוליטיקה. אבל שמעתי מכמה אנשים שמיד בתום הצפייה הם הלכו לאינטרנט להיזכר במה שהיה בקו 300, ואם זה אחד מההישגים של 'חטיפה' – אם הוא גורם לאנשים ללמוד על הפרשה - אז אולי לא הכל צריך להיות בסרט".