יצאנית
"הייתי ילדה עצובה. הייתי חותכת את עצמי עם זכוכית" (אילוסטרציה) | צילום: realsimple.com

רותם (שם בדוי) היא בחורה מקסימה ונורמטיבית. היא מעולם לא חלמה לכבוש את העולם, אבל הייתה בהחלט יכולה לנהל קריירה משגשגת. היא אינטליגנטית מאוד, שנונה, כנה וענווה. אין שום דבר בחיצוניות שלה שמסגיר את הסוד שלה, או משהו שמעיד על עומק התהום בו שרויה נפשה. אבל זה מה שהיא כתבה ביומנה:

 "אני מציצה מבין חרכי עיניי לראות מי בא עכשיו, הוא כנראה מרגיש שמסתכלים עליו.

'טוק טוק. מי שם בפנים?

'אדם.

'לא שילמתי לקבל אדם.

'סליחה, אני אלך.

אני דוחקת את עצמי לתחתית גופי, שלא להפריע. הוא מנסה שוב:

'טוק טוק. מי שם?

'גוף+חיוך.

'מעולה! זה מה שרציתי'.

אתה רואה, הנה הוראות ההפעלה: לרומנטי+נשיקות+חיבוקים ומישושים+צחקוקים+איזה מותק אתה – לחץ 1. לסקס מלוכלך ופרוע+פותחת את הרגליים רחב+זיין אותי חזק בכל תנוחה ואני אעשה קולות שאני נהנית+כן איזה גבר אתה! לחץ 2. לסוטה – משחקי אבא-בת+השתנה עלי+סטירות+את הכלבה המלוכלכת שלי לחץ 3. לרק תורידי תחתונים ואני נכנס-יוצא הולך בלי לנסות להעמיד פנים שיש שם אפילו בן אדם – לחץ 4. לתכנות שונה תפור עפ"י מידת הלקוח – לחץ 5.

הוא לוחץ 4. נכנס-יוצא. אחרי שהדלת נסגרת אחריו, אני מטפסת למעלה מתחתית גופי, לנשום אוויר. מותר להיות קצת בן אדם, אבל לא יותר מדי. אני בגלות. אם אצא יותר מדי החוצה, אתלכלך ואנזק. ששש, נפש. אני אשמור עליך כמה שיותר נקייה. כמה שפחות פגועה. לכי לישון".

כשעברתי לצד האפל

רותם (32) הייתה יכולה לעשות הרבה דברים בחייה, אבל ברגע אחד, בגיל שלוש, החיים האלה יצאו ממסלולם. בנתיב החדש כבר לא היו הרבה בחירות, רק קול אחד שחזר ואמר "את לא שווה כלום". "מאז הייתה לי תמיד הרגשה של חוסר יכולת להגיע למשהו משמעותי", היא אומרת היום. "גם כשהיו הזדמנויות לא האמנתי שאני מסוגלת לעשות משהו חוץ מהדברים הכי נחותים".

אנחנו נפגשות בסלעית, מרכז שיקום שמציין בימים אלה ארבע שנים להיווסדו. הוא הוקם כחלק מתוכנית לאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות, ומטפל בכ-400 נשים מדי שנה כשהוא מציע להן חבלי הצלה: קו סיוע, דירת חירום, הוסטל שיקומי, מרכז יום שנועד לדמות עבודה נורמטיבית ושתי דירות מעבר לבוגרות הפרויקט. רותם מסתובבת כאן ונראית כמו מטפלת, מה שמאלץ אותה לא פעם להבהיר שהיא מטופלת. רק כשמתחילים לדבר איתה, קולטים שמאחורי החזות המרשימה ואוצר המילים העשיר מסתתרים גלונים של חוסר אמונה עצמית. עד היום היא מנסה להבין איך קרה שהיא הידרדרה לזנות, ולא לגמרי מצליחה.

"הייתי בטיפול פסיכולוגי, ושם בפסיכותרפיה זה תמיד הולך להורים", היא אומרת. "יכול להיות שההידרדרות לזנות קשורה למשפחה שלי, שהייתה לא מתפקדת עם הורים חולים ואימא שתלטנית ונוירוטית. מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי ביטחון עצמי מאוד נמוך. הייתי ילדה עצובה, עם בעיות חברתיות. הייתי קוראת המון ספרים, לא היו לי הרבה חברים. הייתי חותכת את עצמי עם זכוכית. אני זוכרת תחושת חוסר שייכות גדולה, חוסר תקווה. הייתי אאוטסיידרית. 

יצאנית
"אחרי התואר התחלתי לצבור חובות, לא ממש ידעתי איך להתנהל כלכלית" (אילוסטרציה) | צילום: realsimple.com

"בגיל 16 התחלתי להסתובב בשוליים ואימא שלי לא ידעה איך להכיל את זה. הייתי עושה דברים בכוונה כדי שהיא תשים לב אלי, רק רציתי שהיא תגיד לי 'לא!, אכפת לי ממך ואני לא מוכנה שתעשי את זה לעצמך!'. אבל היא הייתה חסרת אונים. המורים לא רדפו אחרי כשנשרתי מבית הספר, וכשלא הלכתי לצבא זה היה הניתוק הסופי מהחיים הנורמטיביים. כבר הייתי בגירה אז אף אחד לא ניסה לעצור בעדי".

אחרי תקופת בלבול של שנתיים החליטה לאסוף את עצמה ולנסות להשתלב בעולם האקדמי, ולמדה לתואר ראשון במדעי ההתנהגויות באוניברסיטה מובילה בארץ. "אמרתי לעצמי שאולי בכל זאת יש לי סיכוי, ואז השלמתי בגרויות, עשיתי פסיכומטרי והתקבלתי לאוניברסיטה. הרגשתי נורמטיבית יחסית, כאילו אולי אני יכולה להצליח, כאילו השתלבתי. היה לי כיף שם, הרגשתי איזושהי שייכות, אבל אחרי התואר הסתיימה תקופת החסד והבנתי שאני צריכה להתחיל את החיים".

היא הלכה לשניים או שלושה ראיונות עבודה, לא התקבלה – ומשם, היא משחזרת, החלה נפילה חופשית. מבחינתה, הכישלון הלא מאוד גדול הזה הספיק כדי להוכיח את מה שתמיד חשבה – שהיא לא ראויה לכלום. "מאותו רגע כל הזמן נלחמתי בדיכאונות ובתחושה של חוסר יכולת", היא אומרת. "על הדרך הייתה לי גם מערכת יחסים אַבּיוּזית, מישהו שהתעלל בי נפשית. אחרי התואר התחלתי לצבור חובות, לא ממש ידעתי איך להתנהל כלכלית, והייתי מוציאה הרבה כספים כפיצוי על רגשות לא נעימים. כשהגיעה ההוצאה לפועל, לא רציתי יותר לבקש כסף מההורים שלי, ידעתי שזה יהיה עוד הטפת מוסר ו'את לא שווה כלום ואיך את הורסת לנו את החיים'. בשלב הזה ויתרתי. אז גם הגעתי לזנות. זה היה מעבר לצד האפל כי בצד הרגיל פשוט לא הצלחתי".

 "עם כל גבול שנפרץ הנפש נהרסה קצת יותר"

היא משתתקת לרגע ומישירה מבט, מנסה לתרגם למילים את מסלול ההתרסקות ההוא. "האמת זה קרה בהדרגה, פניתי למודעה בעיתון של מסאז' ללא סקס, עוד בשלב שבו לא ידעתי שכשכתוב ללא סקס, זה סימן שזה כן עם סקס", היא אומרת. "הייתי תמימה, והופתעתי כשאמרו לי שצריך לעשות מסאז' בלי בגדים, ושצריך לתת ללקוח לגעת לי בכל מיני מקומות. התחלתי לעבוד, וכל פעם הייתי שמה את הגבול במקום אחר, רחוק יותר. בהתחלה הייתי שומרת על עצמי ואומרת אל תיגע בי כאן ואל תיגע בי שם, אבל אי אפשר לאורך זמן. זה גבולות שאת חייבת לפרוץ".

למה?
"זה מה שמצפים ממך, את לא תישארי במקומות עבודה אחרת, וגם אם תישארי כל הלקוחות יילכו לבנות אחרות ואת אפילו לא תצליחי לעשות שכר מינימום. זה מתוך הישרדות. פרצתי עוד גבול ועוד גבול, ועם כל גבול שנפרץ הנפש נהרסה קצת יותר".

מה מרגישה אישה ברגעים האלו?
"קודם כל שוק. שוק מעצמך שאת בכלל מעיזה לעשות דבר כזה, שגם מוסרית הוא אסור וגם את מרגישה שהוא רע לך. זה פחד מהמקום שאת נחשפת אליו, שהגעתי אליו. כשהתחלתי זה היה נראה לי כמו חלום, משהו לא אמיתי. עדיין , אפילו כשאני מדברת איתך על זה, לא נראה לי הגיוני שהייתי שם. מין דיסוציאציה כזאת, ניתוק מעצמי. הייתה תקופה קצרה שניסיתי לשכנע את עצמי שזה סבבה, שגברים משתוקקים אלי ומוכנים לשלם עלי, חשבתי שאני מיוחדת, לא קלטתי שאני פשוט עוד סחורה".

אינפו זונות למגזין
המספרים הקשים מאחורי תעשיית המין

את הפעם הראשונה בה נאלצה לשכב עם גבר, כנראה לא תשכח כנראה לעולם. "האמת שזה הגיע די מהר", היא אומרת. "עבדתי בדירה בתל אביב, והבנתי שהבנות מקיימות יחסי מין. באותה תקופה היה לי קשה כל הקטע שבמסאז' את צריכה להיות רומנטית ולתת להם למזמז אותך, שחלק רוצים להתנשק, והבנתי שהם רוצים אינטימיות רגשית, קרבה, וזה הגעיל אותי כשזה לא עם חבר שלי. אמרו לי 'תני להם להיכנס ולצאת, הם יגמרו צ'יק צ'ק וזהו', וזה נראה לי פחות אינטימי אז הסכמתי. ברגע שעשיתי את זה פעם ראשונה בשביל כסף, הרגשתי שהפכתי לטמאה, שחציתי את הגבול. ברחתי מהדירה, עשיתי הפסקה, אבל מהר מאוד חזרתי. קשה לעמוד בפני גבר שרוצה לגעת בך שם ואומר 'אני לא אגמור אחרת', או כשהפקידה של המקום מתעצבנת עליך. כל הזמן אומרים לך 'יא מתחסדת, אין לך פנינים שם!' הם אוהבים לומר את זה, 'אין לך פנינים שם, זה לא זהב. את לא כזאתי שווה, את צריכה לתת להם את מה שהם רוצים'".

בנקודה הזאת בסיפור רותם פורצת בבכי. כמו נשים רבות אחרות שעסקו בזנות, הכעס שלה מופנה רק לכיוון אחד – פנימה: "כאילו מה אני מתלוננת, אני עשיתי את זה לעצמי. נכון? אני יודעת שזה מאוד מזוכיסטי ונובע מחוסר תקווה ועדיין אני כועסת על עצמי מאוד. זה כמו הצלקות על היד, מצד אחד היה לי את הצורך לפגוע בעצמי ומצד שני יש את הצד שכועס על זה. כשהלכתי לזנות זה היה כדי להגיע הכי נמוך שיש כי משם אני לא יכולה להיכשל יותר, ועכשיו אני מרגישה אשמה".

נעמה זאבי ריבלין, מנהלת סלעית ומי שליוותה את רותם במסע השיקום, מעידה כי היא ממש לא היחידה ב"מקצוע" הזה  שלוקחת את האשמה על עצמה: "למעלה מ-90 אחוז מהנשים שעוסקות בזנות שאנחנו פוגשים עברו התעללות מינית. הן לא יודעות למה הן הגיעו לזנות, ורק בשלב מאוחר של השיקום הן פתאום נזכרות. זה מודחק, והן לא רואות את הקשר, אבל הנתון הזה מוכיח שכמעט אף אחת לא הגיעה לזנות כדי לממן את הלימודים או מתוך מצוקה כלכלית. אף ילדה לא חלמה להיות זונה כשתגדל".

נעמה זאבי ריבלין
"כמעט אף אחת לא הגיעה לזנות מתוך מצוקה כלכלית". זאבי ריבלין (צילום ביתי)

היא מבקשת להתייחס לחוק הפללת הלקוח שעבר בכנסת בקריאה טרומית. "חוקים נועדו גם להגיד מה נורמטיבי ומה לא, אין זונות מאושרות. כל לקוח הוא מתעלל נוסף בשרשרת התעללויות מיניות, אף אישה לא בחרה בזה".

"המקרה של רותם אינו ייחודי", מסביר אורי קידר, ממייסדי העמותה למאבק בסחר בנשים, "זו המציאות במעגל הזנות בישראל. הערכות האופטמיות מדברות של 10,000 איש בתעשיית המין בישראל, רובן נשים, אם יש גם גברים וטרנס-סקסואלים. הנתון הזה הוא חסר תקדים. רובם ככולם סובלים מפוסט טראומה מתמשכת, לא רק שהיא לא מחלימה, היא הופכת לקשה יותר ויותר. אם כולם היו יודעים מה עובר על הקורבנות האלו, קשה לנו להאמין שמשיהו היה מעלה על הדעת לקנות מין מאותם קורבנות". 

נראה כי רוב העוסקות בזנות פשוט מאבדות חופש בחירה בשלב מסוים. רבות מהן פונות לסמים, ונופלות למעגל קסמים של רדיפה אחרי החומר כדי שיהיו מסוגלות לעסוק בזנות, וזנות כדי לממן את החומר. בניגוד אליהן, רותם מעולם לא השתמשה בסמים, וטשטשה את התודעה רק באמצעות כדורים פסיכיאטרים שניתנו לה במרשם רופא. "כשהגעתי לשיקום כבר לא הרגשתי כלום", היא אומרת. "הייתי על המינון הכי גבוה, ולא הלכתי לפסיכולוג, אי אפשר לעשות טיפול פסיכולוגי בזנות, את עושה לעצמך משהו כל כך נורא, ואין דרך בריאה להכיל את זה שאת זונה".

30 גברים בערב

במשך שלוש שנים עסקה רותם בזנות, ועבדה בעיקר בדירות דיסקרטיות. "במשמרת את אמורה לראות 30 גברים וזה בעצם 60 פעמים, כל אחד מגיע לו פעמיים. הם משלמים 250 שקל לביקור ואנחנו מקבלות רק 125 ללקוח, מתוכם אנחנו מפרישות כסף למאבטח שלנו, קונות את הקונדומים ואחראיות לטיפוח של עצמנו. מניקור פדיקור, נוזלי סיכה ועוד. רק פעם אחת הצלחתי לעמוד ביעד של 30 גברים, אחר כך לא יכולתי ללכת שבוע".

רותם, כמו רבות אחרות, שמרה את העיסוק שלה בסוד ופיזרה שקרים כדי להגן עליו, גם כשהיה קשה מנשוא.  "אלה שלוש שנים של הסתרות ושקרים ובדידות מוחלטת, שלוש שנים של לא להרגיש בגלל הכדורים. יש פרנויות ופחדים מהמשטרה, פחדים ממחלות מין. המון קשיים פיזיים. פעם אחת הייתי מאושפזת עם דלקת אגן אחרי לילה בדירה דיסקרטית, וזה בעיקר הרגיש כאילו כל הגבולות נפרצים ואני פחות ופחות בן אדם. כאילו כל פעם שמישהו משתמש בי הנפש נסוגה עוד אחורה והיא מתה לאט".

את התיאורים הקשים באמת שלה אי אפשר להעלות על הכתב, אבל מכל משפט שלה פורצת תמונה מעוותת של יומיום בלתי נסבל. "במחירון הלא רשמי יש קטגוריה נוספת, סטיות, והיא אומרת שהלקוח ישלם בין חמישים למאה שקלים נוספים ובתמורה הוא יכול לעשות כל מה שמתחשק לו", היא אומרת. "יש גברים שרוצים לעשות משחק של אבא ובת. יש אנשים שרוצים להשתין עלינו, יש את איש המסטיקים שמכריח אותך ללעוס מלא מסטיקים עד שמהפה שלך נוזל ריר, ואז הוא מדביק את כל המסטיקים על השיער שלך. אני זוכרת שהיה אתר מיוחד שבו מעלים ביקורת על נשים כמוני, ואת רואה איך מתארים אותך, את כל הפגמים שלך. כתבו עלי שאני נראית רע, שיש לי צלוליטיס, שאני מעוותת וחסרת ביטחון".

לצד ההשפלות הקבועות מהלקוחות, זוכות הנשים לביקורים של שוטרים. בניסיון לחשוף את מפעילי הדירה, עוצרים לובשי המדים את הזונות לכמה שעות, בתקווה שהפחד יגרום להן לדבר. אבל הן לא מדברות לעולם. "אני לא אשכח את הפשיטה הזאת", מספרת רותם, "הם פרצו את הדלת, ואני זוכרת שהתמוטטתי על הרצפה, שבכיתי וצרחתי 'רק לא אבו כביר'. זה היה כל כך משפיל. היינו איזה שמונה שעות במעצר, וכשלקחו לנו טביעות אצבעות הצבע לא ירד לי מהידיים. לא משנה כמה שפשפתי. זאת הייתה הוכחה שאני נמצאת במקום הכי רע שיש.

"אחרי המעצר התחלתי לפחד מהמשטרה. אמרתי לעצמי 'זה לא שווה את זה, חפשי דרך החוצה', אבל לא ידעתי איך. הייתי בוכה ונשברת, האמנתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר מעבר לזה. ואז קראתי כתבה בעיתון עם הכותרת 'מהרחוב להיי-טק'. חשבתי שאם אחרות הצליחו אולי גם אני אצליח. כתבתי למייל שהופיע בכתבה: 'אני רוצה עזרה לצאת מהתחום', אבל האיש שקיבל את המייל לא הבין למה התכוונתי וכתב לי 'באיזה תחום?' בסוף הוא קישר אותי לנעמה ולסלעית. בהתחלה התקשרתי למרכז ממספר חסוי, הייתי נורא פרנואידית, ובפעם הראשונה באתי לפה עם כובע ענק ומשקפי שמש. בהתחלה רק בכיתי. הייתי שבורה, ממוטטת, עם הרבה בושה וכעס על עצמי.

אשה בסלעית
"ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סבבה, שגברים משתוקקים אלי". מרכז סלעית

כמעט שנתיים מאז עזבה את התחום, כמו שהיא קוראת לו, והיא עדיין ממשיכה לבקר בסלעית ומתמידה בהליך השיקום הארוך. מפעם לפעם עוד שכבה מתקלפת, עוד פצעים נחשפים, נפשיים ופיזיים. היא מספרת שעדיין היא ממשיכה לנסות להאמין כשאומרים לה שהיא מקסימה ומוכשרת. לו רק הייתה יכולה לראות את בבואתה בעיניים זרות, הייתה בוודאי משתכנעת. "החלום שלי הוא ילדים", היא אומרת. "אני רוצה מישהו לאהוב ולטפח. אני רוצה בעל, אני רוצה חתונה בלבן. אני רוצה להגשים את עצמי בקריירה, אני רוצה חיים שלווים ונורמטיביים. כשהתחלתי לעבוד לפני כשמונה חודשים במדעי ההתנהגות וקיבלתי את התלוש הראשון הייתי מבסוטה, הייתי גאה, אבל זה לא מחזיק. הגאווה או שביעות הרצון לא מצליחות להחזיק, אני מרגישה שעוד מעט אני אכשל, שעוד מעט כולם יראו את זה".

ולפעמים, בלי בכלל לשים לב, היא גם מדברת על הדברים שייתכן והובילו אותה לכאן מלכתחילה. זה קורה כמעט דרך אגב, נראה כי היא בעצמה כלל לא עושה את ההקשר, אבל כל מילה נצרבת בחלל. "הייתי בת שלוש לערך כשזה קרה", היא אומרת. "אני זוכרת שהיה לי קורקינט אדום עם שלושה גלגלים. חבר של אחי לקח אותי לצד, אמר לי לגעת לו בבולבול והכניס את היד שלו לפיפי שלי. ככה הוא דיבר, זו הייתה השפה שלו. הוא שאל אותי אם כיף לי, הוא הבטיח שיום אחד זה יהיה כיף לי. לא יודעת כמה זמן זה נמשך או אם זה חזר על עצמו. אמרתי לו שזה לא נעים, שזה שורף לי, אבל הוא המשיך".

מאוחר יותר, מסתבר, עברה רותם עוד מגוון של התעללויות מיניות וכמה ניסיונות אונס. אבל בגיל מוקדם כל כך, היא מעידה קשה עד בלתי אפשרי להבין שזה לא בסדר. "חשבתי שזה ברור מאליו. שזה חלק מהחיים שלי", היא אומרת בשקט. "זה נראה לי טבעי כמו שהשמש זורחת בבוקר".

לפניות למרכז סלעית:

טלפון: 1-800-200-690 

או דרך אתר האינטרנט

 

>> לכל כתבות המגזין