מכונית ישנה (צילום: אור גץ)
אדם באמת יכול לחיות בלי ארבעה גלגלים? | צילום: אור גץ

"אאאפצ'ייייי".

בתום העיטוש האדיר שהפיק בני היקר, השתררה בחלל המכונית דממה. השקט שאחרי הסערה. מעוצמת ההדף הגיע הרסס עד השימשה הקדמית. הדממה הסתיימה כשמהמושב האחורי עלה קול זעקה: "אמא, טישיו!!"

אשתי הושיטה יד בתנועה אוטומטית לעבר תא הכפפות, אבל היד קפאה בדרך: זו הרי לא המכונית שלנו. גליל הטישיו הקבוע שבלעדיו אנחנו לא זזים לא עבר לכאן יחד איתנו, ובמכונית השכורה, המצוחצחת, לא היה שום דבר שדומה לנייר טואלט. הצאצא המנוזל התקשה לקבל את הבשורה. הוא לא חסך מאיתנו את דעתו על הניסוי המטופש שלנו, שבמסגרתו וויתרנו על הזכות להיות בעליה של מכונית. אל האירוע המשפחתי החגיגי שאליו נסענו הגענו עם חולצה מוכתמת אחת והמון רגשות אשם.

הכל התחיל באביב אשתקד, כשתוקף הטסט השנתי של הטויוטה הוותיקה עמד לפוג. באותה תקופה הייתי שקוע במחקר הפרטי שלי, במסגרתו תרתי אחר דרכים לכווץ את ההוצאה המשפחתית (בזמנו כתבתי על כך את הרשימה הזו). כל יום שבו הטויוטה לא זזה מהמקום חיזק את התחושה שלנו שהיא נכנסת להגדרה "הוצאה מיותרת". בתוך העיר חמשת בני המשפחה ממילא נעים באופניים, אוטובוס והליכה רגלית. הטויוטה שימשה בעיקר לנסיעות עבודה מחוץ לעיר – בממוצע פעם בשבוע – ולטיולים או ביקורים משפחתיים בשבתות. האם המעט הזה מצדיק את התשלומים הכבדים לטסט השנתי, לביטוח, לעוד ביטוח, לטיפולים שגרתיים ולאישפוזים תקופתיים במוסך? ועוד לא הזכרנו את ירידת הערך.

כל הנסיונות לעשות חישובים על הנייר עלו בתוהו. הגענו למסקנה שאם לא נעשה פיילוט לא נדע. המתווה עליו הוחלט: לא הולכים לטסט השנתי. מה-1 ביוני מייבשים את הטויוטה, ורואים איך זה בלעדיה. מבחינה כספית, מבחינת הנוחות, מכל בחינה אחרת שאולי תצוץ על הדרך. היתרון בניסוי הזה – בכל רגע נתון אפשר להפסיק אותו, להשמיש את הטויוטה ולחזור להיות משפחה ככל המשפחות. כלומר, ככל המשפחות שנמנות עם כ-65% ממשקי הבית בישראל שמחזיקים רכב פרטי. לפעמים נדמה לנו שמדובר במוצר יסוד; במציאות, כשליש ממשקי הבית בארץ חיים בלי מכונית צמודה. מצויידים בידיעה שאנחנו לא לבד, יצאנו לדרך.

ההצלה התל אביבית שלי

לא היינו עושים את זה לולא גרנו בתל אביב. בתל אביב יש שלושה מרכיבים שמאפשרים למשפחה להתנהל בלי פרייבט: שבילי אופניים (ממש לא מושלמים, אבל לפחות יש); מערך אוטובוסים סביר (על כך בהמשך); קאר טו גו.

קאר טו גו, למי שעדיין לא מכיר, הוא שירות המכוניות-להשכרה-לפי-שעה שפועל כבר מספר שנים בתל אביב (ומתחיל לחדור גם לערים סמוכות), על פי מודל שהועתק מכמה כרכים במערב. להבדיל מהתל אופן, מדובר בחברה פרטית. ייעודה – לאפשר לתושבי העיר לחיות חיים אורבניים מלאים בלי להחזיק רכב, על בעיות החנייה, העלויות ובלבולי המוח שהוא גורר יחד איתו.

בשורה התחתונה: קאר טו גו זה אחלה. לפני הכל – הם נחמדים. בני אדם. השירות תמיד לבבי, יעיל, הצעירים שעונים במוקד באמת מנסים לעזור. כשהם מפשלים – והיו פאשלות – הם מתנצלים מעומק הלב, וגם מפצים בכסף בלי שהתבקשו. אם היתה פועלת בארץ חברת סלולר או טלוויזיה עם גישה ואווירה כזו, היא היתה שוברת את השוק. עם ישראל היה נוהר אליה בהמוניו רק כדי להראות ליריבים השנואים מאיפה משתין הדג. מתברר שאפשר לעשות עסקים ולתת שירות בלי להיות חארות. מכיוון שבמקרה אני גם מגיש תכנית רדיו שעוסקת בתחום הזה, אני יודע כמה זה נדיר בישראל.

בקרוב: תל אופן בכל גוש דן (צילום: חדשות 2)
תל אופן. הילדים התחילו לנסוע באופניים | צילום: חדשות 2

אחרי הסימפטיה, קאר טו גו עומדת בתנאי החשוב השני: זמינות המכוניות. בתל אביב, בעיקר במרכזה, הן פזורות בהמוניהן. במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלנו יש לפחות 15 מכוניות. לא קרה שרצינו לנסוע ולא היה במה. תהליך ההזמנה (האינטרנטי) נוח וזריז, הכל יעיל ומתקתק. הייטק. מה עוד שעל ההייטק הזה מישהו כבר שילם את הביטוח, הרישוי, המוסך והדלק, כלומר עשה בשבילי את העבודה השחורה שאני כה מתעב. לי נשאר רק להזמין ולנסוע (ולשלם, כמובן. על התחשיב הכספי בהמשך).

אבל: עם כל המחמאות לקאר טו גו, מכונית מושכרת – גם במודל העירוני הגמיש והידידותי הזה – לעולם לא תהיה כמו המכונית שלך. גם בגלל הספונטניות – בכל זאת, צריך לבצע הזמנה – גם בגלל שצריך לתחום את ההזמנה בזמן (ואוי ואבוי למאחרים להחזיר), אפילו בגלל עצם הידיעה שהמונה מתקתק בכל קילומטר וכל דקה. גם אם בשורה התחתונה זה חסכוני, לא נעים לנהל את החיים לצלילי קופה רושמת.

בקיצור, קאר טו גו לעומת מכונית פרטית זה קצת כמו חדר במלון בוטיק לעומת הדירה המבולגנת שלכם: יותר מסודר, יותר מהודר, יותר מפנק, יותר מושקע – ובכל זאת, אחרי הכל, אין כמו בבית. ובתרגום לשפת המכוניות: מישהו לקח בשבילכם את האוטו למוסך, דאג לנקות אותו ולעבור טסט – אבל לא ידע שעבורכם הדבר הכי חיוני בעולם זה טישיו בתא הכפפות.

פיליפינים בבוקר, קשישים בצהרים

מסקנה חשובה: אם אין רכב זמין מתחת לבית – נוסעים פחות. למען האמת, העולם לא היה זקוק לי בשביל לדעת את זה. חברות כמו קאר טו גו נחשבות ירוקות ותורמות לסביבה משום שעצם העובדה שאנשים לא מחזיקים מכונית פרטית בחנייה גורמת להם לחפש דרכים אחרות, מזהמות פחות, לנוע ממקום למקום. כך, כשנתבקשתי להגיע לכנס בדקתי מי מגיע מהאזור וארגנתי הסעה משותפת , לכל מקום שאליו מגיעה רכבת השתמשתי בה, כשהוזמנתי להרצות דרשתי הסעה – וכשקיבלנו הזמנה לאירוע מהסוג שכולם מחפשים תירוץ להתחמק ממנו, היה לנו אחד מוכן. כי באמת, איך נגיע למסיבת בר מצווה במושב בערב שבת בלי מכונית?

היעדרה של המכונית הגביר את מימד העצמאות בחיי המשפחה שלנו. ובעברית שהורים מבינים: כשאין אוטו, אבא ואמא לא צריכים לשמש כקציני הסעות של הילדים. רוצה להגיע לחבר? קח אופניים. יש גשם? קח אוטובוס. זה נשמע אכזרי (ואכן, הילדים כבר התחילו לנסח מכתב תלונה ליצחק קדמן), אבל בטווח הארוך זה מזרז את הפיכתם ליישויות בוגרות, ניידות ולא תלותיות. כיום, עוד יותר מבעבר, הם נעים באופן עצמאי לאורכה ולרוחבה של העיר – וזה טוב לחיי החברה והפנאי שלהם, לבריאות ובעיקר לזמן הפנוי של ההורים.

לעיתים רחוקות נאלצנו להשתמש במוניות. ובכן, תגלית: משפחה בת חמש נפשות לא יכולה להידחס לתוך מונית סטנדרטית אחת. אז אפשר להתפצל לשתיים, אבל מומלץ קודם לקחת משכנתא. כנראה חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שנסעתי במונית, כי התקשיתי להבין למה המונה רץ כל כך מהר. אין לי טענות לנהגי המוניות – זו עבודה קשה ולא מאוד מתגמלת, אבל השירות שהם מספקים הפך יקר מדי. 60 שקל בשביל להגיע ממרכז העיר לאחת השכונות הפרבריות? ניפגש באוטובוס.

ארכיון (צילום: חדשות 2)
מונית. הרבה יותר מדי יקר | צילום: חדשות 2

ואכן, נפגשנו באוטובוס. המון. את דעתי על השירות שמקבל נוסע האוטובוסים בתל אביב אני יכול לסכם במשפט אחד, עם שני חלקים: הוא הרבה פחות טוב מהסטנדרט המינימלי המקובל בכל עיר מתוקנת במערב; אבל הוא יותר טוב ממה שנדמה לישראלים הרבים שמכורים למכונית הפרטית, וניזונים מסיפורי זוועה על הנעשה באוטובוסים.

ובכן, זה לא כל כך נורא. ברוב המקרים הם אפילו באו בזמן. למעט אותה פעם שבה המתנתי חצי שעה בתחנה, עד שהגיעה שיירה של שלושה אוטובוסים דבוקים זה לזה. לרוע המזל, הייתי בדרך לשידור חי בטלוויזיה. ההפקה נכנסה ללחץ, נכנסתי לאולפן חסר נשימה דקה לפני העלייה לאוויר. מישהו שאל אם נתקעתי בפקק. לך תסביר שבאתי באוטובוס והנהגים שיחקו שש בש בתחנת המוצא.

הנסיעות באוטובוס היו עבורי שיעור חברה: בשש וחצי בבוקר, כשעשיתי דרכי לאולפן תוכנית הבוקר, חלקתי את האוטובוס עם סודנים, אריתריאים, פיליפיניות, ערבייה או שתיים מיפו, ועוד כמה בני לאומים זרים שנסעו לעבודה בפרברים האמידים של צפון תל אביב. שעה אחר כך האוטובוס כבר המה סטודנטים בדרכם לאוניברסיטה והשפה השלטת חזרה להיות עברית. בנסיעה מתל אביב ליפו קפצה על האוטובוס זיקנה: קשישים וקשישות דלים למראה חזרו הביתה עם עגלות מהשוק. מדי פעם נקלעתי להתלבטות מביכה: האם לקום בפני הגברת המבוגרת שעלתה עכשיו? נראה שלא קל לה לעמוד, אבל היא לא ממש זקנה, ומי יודע – אולי היא מבוגרת ממני רק בעשר שנים ועלולה להיעלב? אחרי הכל, גם אני כבר לא ילד, ובסתר ליבי אני חושש מפני היום שאעלה לאוטובוס ותלמידת תיכון מנומסת תפנה לי בדאגה את מושבה. אמאל'ה.

קו פרשת המים של הנסיעה באוטובוס הוא הצפיפות. כיש מקום לשבת הנסיעה היא תענוג: אפשר לקרוא, לנמנם, לסמס או לגלוש, המון דברים שאי אפשר לעשות כשנוהגים. כשאין מקום ישיבה, האדם שבך נעלם ובמקומו מופיע סרדין. והרי החדשות מעולם הדגים: לא נעים להיות סרדין, והכי לא נעים להיות סרדין באוגוסט בתל אביב.

שמונה חודשים נסעתי באוטובוסים, ועדיין אין לי רב קו. בכל נסיעה מחדש נאלצתי להכין כסף קטן והנהג נאלץ לספק לי שירותים של קופאי. זה מעכב את הנסיעה, לא בטיחותי ומעצבן. הכרטוס החדש אולי חכם, אבל השיווק שלו מטומטם. במקום שבכל קיוסק בתל אביב (ובארץ) יהיה ניתן להנפיק רב קו, יש בעיר שני מקומות כאלה שפועלים בשעות לא נוחות ועם תורים ארוכים. מחוץ לתל אביב המצב גרוע עוד יותר. לא חבל?

מכונית ישנה (צילום: Marcelo Horn, Istock)
הייתה טרנטע, עד שקרסה (אילוסטרציה) | צילום: Marcelo Horn, Istock

האם זה משתלם כלכלית?

אז המשפחה חרשה את העיר באוטובוסים, עד שנשמע הבום של האוטובוס שהתפוצץ בעיצומו של "עמוד ענן" ברחוב שאול המלך. בבת אחת נזרקתי בחזרה לימי האימה של האינתיפאדה השנייה, אז קווים של "דן" עלו כאן השמימה על בסיס כמעט יומי. רק שאז לא היו לי ילדים שנסעו לבד לבית ספר.

בבוקר למחרת לא יכולנו לתת להם לנסוע באוטובוס. פשוט לא יכולנו. וגם לא בבוקר שלאחר מכן. היינו מודאגים ולא ידענו אם הפיצוץ היה חד פעמי או התחלה של משהו הרבה יותר גדול ומאיים. אם תתחיל פה אינתיפאדה שלישית, נצטרך להיפרד מהאוטובוסים. במצב כזה, קאר טו גו זה לא פתרון, אלא אם כן שלדון אדלסון מתכוון לאמץ אותנו כיורשיו החוקיים. התחלנו להתגעגע לטויוטה, אבל דווקא כשהיינו זקוקים לה היא עמדה מושבתת ועגומה בחנייה.

סיכום הביניים הראה ששאלת "האם זה משתלם" נותרה מורכבת: זה תלוי. תלוי במספר הנסיעות השבועיות, תלוי במשך הנסיעות, תלוי בצרכים שמשתנים ממשפחה למשפחה. במקרה שלנו, הסיכום הכספי הצביע על עדיפות מסויימת לחלופת האין-רכב. המסלול שלנו בקאר טו גו כלל תשלום חודשי קבוע של 14 שקל, ועבור כל נסיעה 23 שקל לשעה ו-1.8 שקל לקילומטר (עבור 50 הקילומטרים הראשונים. מעבר לזה – 1.1 שקל לקילומטר). בסופי השבוע התעריף לשעה גדל ב-4 שקלים. הנוסחה פשוטה: למי שנוסע הרבה כדאי להחזיק רכב צמוד. מי שזקוק לרכב פעם בשבוע או פחות – לא צריך אחד משלו.

עבורנו, השילוב של קאר טו גו, אוטובוסים וקצת מוניות יצא בשורה התחתונה מעט זול יותר מעלות האחזקה והשימוש בטויוטה. באשר לנוחות, כאמור, יש אורות וצללים, אם כי יש עדיפות מסויימת לרכב הצמוד. בכל זאת, זמינות זה דבר מפנק. התלבטנו והתחבטנו, כבר התחלנו לעשות צעדים ראשונים לעבר מכירת המכונית שלנו, רק שאז חלה התפתחות מפתיעה שעצרה הכל, החזירה את גלגלי הטויוטה לאחור ואת המכונית עצמה לחיק משפחתנו.

מה שקרה הוא שהשתנה מעמדי בעבודה. המעסיק החדש שלי – שהוא במקרה המדינה – הבהיר לי שכדי לקבל תוספת משמעותית למשכורת תחת הסעיף המפורסם "הוצאות רכב", עליי להמציא רשיון בתוקף של רכב שנמצא בבעלותי.

הרי לכם האבסורד בהתגלמותו, שורש האסון של התחבורה הישראלית: במקום שהמדינה (וכמותה מעסיקים אחרים במשק) תעניק תמריץ כספי נדיב לעובד שמגיע באופניים, תמריץ קצת פחות נדיב למי שמגיע בתחבורה ציבורית, ואפס שקלים למי שמתעקש לבוא ברכב פרטי, היא עושה בדיוק ההיפך: אם אין לך מכונית – תיענש. רוצה לבוא באופניים או ברגל? בכיף, אבל תשכח מתוספת שכר. יש אוטו – יש תוספת לברוטו. מי שיצליח לחתוך את הקשר הגורדי הזה, שגורם לרבבות ישראלים להחזיק מכונית מיותרת (וכבר למדנו שיש קשר הדוק בין זמינותה של מכונית לבין השימוש בה) רק כדי לגמור את החודש, יקנה מקום של כבוד בספר הזהב של מדינת ישראל.

שוב שינויים בקווי האוטובוסים בגוש דן (צילום: חדשות 2)
כשיש מקום זה נהדר. כשאין - הרבה פחות | צילום: חדשות 2

עד שהמנהיג המיוחל יגיע, הבנתי שאין מנוס – צריך להחזיר את הטויוטה לחיים. זה לא היה קל. הנה עוד לקח שלמדתי: רכב שעומד במקום, נסוג לאחור. מילא שבחודשי ההשבתה הטויוטה גידלה תלתלי אבק; זה לפחות הפיך. אבל מתברר שכשמכונית לא נוסעת הצמיגים שלה מתרוקנים מאוויר, וכמו שכל ילד יודע גם המצבר יוצא משימוש. גם ההגה זקוק לזמן כדי לחזור לתנועה חופשית. לפתע התחוור לי שלהחזיר את הטויוטה לכביש זו משימה הרבה פחות פשוטה משחשבתי. למעשה, הישורת האחרונה של הניסוי שלנו הפכה למסלול מכשולים מפרך.

זה התחיל, איך לא, בביורוקרטיה. במשרד הרישוי, שיהיו בריאים, לא מוכנים לשלוח בדואר רישיון זמני ל-48 שעות שבהן אפשר לגשת לטסט. שאלתי למה. המוקדנית ענתה: ככה. היא רק ידעה לחזור ולומר שאני חייב לנסוע לסניף בחולון. נסעתי. מצוייד ברשיון הזמני הזמנתי גרר כדי להעביר את הטויוטה למוסך. הגרר הראשון היה גדול מכדי להשתחל לחניית הבניין, הגרר השני לא הצליח להיכנס אפילו לרחוב צר המידות. בסוף הגיע מחלץ על אופנוע שניפח את הצמיגים, החייה את המצבר והביא את הטויוטה למצב שאיפשר לי לשנע אותה למוסך. תהליך החזרה לכביש – כולל הרישוי, הביטוח, החילוץ, המוסך – עלה לא מעט אלפי שקלים, יותר מכפי שהוצאנו על תחבורה בשמונת חודשי הניסוי שלנו. מילא, מה לא עושים בשביל לקבל הוצ' רכב. עכשיו כל זה מאחורינו. הטויוטה הנאמנה הגיחה מבעד לשכבות האבק וחזרה להמתין בחנייה, כחולה ושרוטה כמו פעם. והכי חשוב: עם גליל של נייר טואלט בתא הכפפות.

כתבו לאביב לביא

>> לכל כתבות המגזין