התקווה 6 היא כנראה להקת הרגאיי היחידה בישראל, ואולי ביקום כולו, שהוציאה חמישה אלבומים שלמים מבלי להזכיר את המילה "מריחואנה" אפילו פעם אחת. גם את המילים וויד, גראס, גנג'ה, קנאביס, סנסימיליה, מרי ג'יין, סקאנק, קוש ופאף לא תמצאו ברפרטואר שלהם. פשוט כלום. האם יכול להיות שאנחנו חיים במציאות שבה חברי כנסת עושים שאכטות ואפילו שר הבריאות החרדי מדבר על לגליזציה, אבל אחת מלהקות הרגאיי הכי מצליחות בארץ היא סחית?

כשאני מפנה אליהם את השאלה הזאת, עמרי ושלי גליקמן (בני 33 ו-29), האחים שמרכיבים את הגרעין הקשה של הלהקה, נעים בחוסר נוחות בספה שלהם ומסתכלים מסביב כמחפשים מוצא. הם יודעים שהמשפט הבא שהם הולכים להוציא מהפה עלול להסב נזק בלתי הפיך למוניטין שלהם בקהילת הרסטפאריי המקומית, אבל לבסוף עמרי אוזר אומץ ומתוודה: "אנחנו אוהבים את המוזיקה, אבל פחות מתחברים למאפיינים של התרבות".

מה אתה מנסה לרמוז פה בעצם?
"אני באופן אישי בחיים לא עישנתי גראס. אני די חנון בעיקרון. אני מת על הריח כי זה תמיד מזכיר לי את ג'מייקה אבל שנינו לא נגענו בזה אף פעם. זה הזוי, אני יודע. גדלנו בסצינה שמוקפת בזה".

שלי: "זה לא שיש לנו בעיה עם זה, פשוט לנו זה לא נוגע", מבהירה שלי.

עמרי: "ניסיתי פעם אחת אבל זה לא עשה לי כלום. זה לא משך אותי אף פעם, אבל אולי זה עוד יבוא. נראה שכל העולם הולך לכיוון הזה".

שלי: "אולי ברגע שזה יהיה חוקי נחשוב על זה. תמיד צוחקים עלינו על זה שאנחנו קונפורמיסטים".

עמרי: "אולי זה חלק מזה, את יודעת? לא חשבתי על זה".

שאתם קונפורמיסטים?
עמרי: "תשמע, גדלנו בבית טוב, קיבלנו חינוך אירופאי-בלגי. אנחנו אובר-מנומסים לדעתי. אנחנו ילדים טובים, אין דרך אחרת להגיד את זה. הייתי תלמיד סבבה תמיד, לא עשיתי בעיות, לא הייתי מרדן. גם שלי".

התקווה 6
"ניסיתי פעם אחת אבל זה לא עשה לי כלום". התקווה 6 | צילום: עמרי גליקמן

שלי: "אני הייתי הכאילו-מרדנית בגלל שעישנתי סיגריות אבל מבין החברות שלי תמיד הייתי הילדה הכי טובה".

עמרי: "לאורך השנים תמיד היו אומרים לנו 'יואו, אתם כאלה חמודים' וזה היה מוציא אותי מהכלים כי אני לא רוצה להיות חמוד. אבל עם הזמן למדנו להשלים עם זה כי זה מה שאנחנו וזה עובד לנו. אנחנו חמודים ואנחנו הרכב השנה".

"פה זה הדאונטאון של העולם"

במבט ראשון הם בכלל לא נראים כמו אמני רגאיי. "וגם לא במבט שני ושלישי", מחדד עמרי. אנחנו נפגשים בדירה של שלי בבניין יוקרה ברמת אביב, קומה אחת מתחת לדירה של עמרי - היתרונות של אבא שעובד בעסקי הנדל"ן. בדירה אין אף פוסטר של בוב מארלי, לונג או צ'ילום אחד לרפואה שעלול להסגיר את זיקתם של השניים לג'ה. ביקום מקביל, הם היו מסיימים עכשיו לימודי חשבונאות בבינתחומי או מפתחים אפליקציה למציאת ברים שכונתיים.

אבל הגורל רצה והלהקה שהקימו עמרי ושלי גליקמן לפני יותר מ-10 שנים בבית של ההורים שלהם ברחוב התקווה 6 ברמת השרון הפכה לאחת מלהקות הרגאיי המצליחות בישראל, ולזאת שהחדירה את הז'אנר הג'מייקני היישר ללב המיינסטרים. רק השבוע הם הספיקו לזכות בתואר הרכב השנה של ערוץ 24, רדיו תל אביב ומאקו, ובתואר אנשי השנה של גלגלצ ו"וואלה". ברדיו טוחנים את השירים שלהם, ההופעות שלהם מוצפות עד אפס מקום וגם ההזמנות לפסטיבלים בחו"ל הפכו לדבר שבשגרה.

אז איך הצליחו התקווה 6 לפרוץ את מחסומי הז'אנר ולהפוך לאחת הלהקות האהובות בארץ? קודם כל, מדובר באחד השרידים האחרונים מדור הבומבמלה – אותם המונים שגדלו פה על מוזיקת רגאיי וטראנס בשלהי עידן הניו אייג', דפקו את הראש במסיבות טבע, התבגרו קצת ואז הקימו משפחה ברעננה עם 2.6 ילדים. אליהם הצטרפו עוד מאסות עצומות של אנשים, רובם חיילים ובני נוער, שגילו בזכות הלהקה את הסאונד של הרגאיי והתחברו לוויברציות החיוביות בגרסתן המקומית המרוככת ובתוספת המלל הבלתי מאיים שכותב ושר עמרי, בעברית פשוטה ועם המבטא הג'מייקני המתחייב. כך לדוגמה, בלהיט הגדול שלהם מהשנה האחרונה, "הכי ישראלי", שנוגע בשאלת הזהות המקומית שהיא חבית נפץ פוטנציאלית, הישראליות מסתכמת בדרום אמריקה והודו, במבה, דמקה ומטקה. שום דבר שיכול לעורר התנגדות או זעם.

התקווה 6
מופיעים ברצף עשר שנים. עמרי גליקמן | צילום: עמרי גליקמן

אבל המצב לא תמיד היה כל כך מזהיר עבור הלהקה, שמונה מלבד האחים גליקמן עוד 4 נגנים נוספים שהתחלפו עם השנים (כיום ההרכב כולל את אילן אדירי על הסקסופון, ברק הנר על החצוצרה, עמית שגיא על הבס ומיכאל אבגיל על התופים). לפני שנתיים הם חוו זעזועים פנימיים שכמעט הובילו לפירוק. "היינו במשבר של בין אלבומים, לא ידענו לאן אנחנו ממשיכים ואם בכלל", חושף עמרי. "היו לנו פחות הופעות, היינו במוד כזה של הישרדות ונלחצנו מזה קצת, לא ידענו אם הלהקה תמשיך או תתפצל. ואז החלטנו להיכנס לאולפן ולהקליט אלבום". שלי מוסיפה: "זה היה נסיון כזה של אם זה יצליח נמשיך הלאה, ואם לא – אז לא".

בשלב הזה נכנס אל התמונה פילוני משב"ק ס', שהפיק עבורם את האלבום האחרון, "הכי ישראלי", שיצא בשנה שעברה. "הוא אמר לנו שיש לו ויז'ן ושהוא יודע מה צריך לעשות איתנו עכשיו", משחזר עמרי. "הוא בא בול בזמן כי היינו חייבים רענון מוזיקלי, מערכתי ואנרגטי. רצינו לאתגר את עצמנו מבחינת סאונד וצורת העבודה, ועם פילוני עבדנו יותר באולפן ופחות בחדרי חזרות. זה נתן לנו המון חופש כי בחדר חזרות אתה תמיד מוגבל בזמן ופה אתה יכול לבלות שעות באולפן ולחקור את הסאונד והעיבודים, לעשות פתאום 5 גרסאות לשיר ולראות מה הכי עובד. פילוני דחף אותנו מעבר למאה אחוז שלנו. הייתי מביא לו טקסט והוא היה אומר 'עמרי, אתה יכול לכתוב משהו יותר טוב' ואני ישר רצתי הביתה והמשכתי לעבוד. השילוב של כל הדברים האלה הביא את המוזיקה שלנו להרבה אוזניים חדשות ופרגון מדהים מהרדיו. חמישה שירים שנכנסו לנו להופעה מתוך אלבום אחד זה משהו חריג. בדרך כלל יש לך שני שירים ואת השאר אף אחד לא מכיר. פתאום יש לנו חמישה באנגרים. אני מקווה שיצא לנו לחוות עוד אלבום כזה".

אז המשבר נפתר?
עמרי: "מהמשבר הזה נולד השיר 'מה שיהיה יהיה'. הוא נולד אחרי שיחת לילה קשה עם הלהקה שפתחנו את כל הרגשות ודיברנו על הכל עם הרבה אומץ. שבוע שעבר השיר הזה זכה בשיר הכי מושמע בגלגלצ, ועבורי זה היה מאוד חזק ומרגש. אני חושב שהאלבום הזה נתן ללהקה חיים שנים קדימה. רצינו לעשות אלבום שיגרום לאנשים להבין שאנחנו פה כדי להישאר, ונראה לי שהצלחנו".

הסאונד באלבום החדש יותר מגוון. בשיר הנושא, "הכי ישראלי", יש בכלל ליין בלקני.
עמרי: "האמת שב'הכי ישראלי' ישבנו אצלנו בדירה עם הנשפנים והם פשוט הביאו את הליין הזה בלי מחשבה. מצד שני יש לנו באלבום החדש גם הרבה יותר אלקטרוניקה שזה משהו שרצינו במודע להכניס. באלבום הקודם עשינו שיתוף פעולה עם אינפקטד מאשרום והם הדליקו אותנו על האלקטרוני. אנחנו כבר פחות באטרף של הרגאיי".

שלי: "אני חושבת שאנחנו התבגרנו אז המוזיקה התבגרה איתנו. קצת הרחבנו אופקים, התחלנו לגעת בדברים אחרים".

התקווה 6
ביקום מקביל הם מסיימים עכשיו לימודי חשבונאות בבינתחומי. התקווה 6 | צילום: עמרי גליקמן

עמרי: "אף פעם לא היה לנו אומץ לעזוב את הרגאיי כי תמיד הוגדרנו כלהקת רגאיי, אף על פי שתמיד היינו מאוד מגוונים מבחינת ההשפעות שלנו, אבל הקהל היה כועס אם הוא שמע פתאום משהו שהוא לא היה רגיל אליו. עכשיו הקהל שלנו גדל בצורה משמעותית בעקבות זה שיצאנו מהז'אנר. אני שואל בהופעות מי עוד לא היה בהופעה שלנו ואתה קולט את הכמות".

שלי: "אני חושבת שהמון להקות עברו תהליך כזה. גם פרל ג'אם ואינקובוס היו מאוד הארדקור ולאט לאט התרככו, זה תהליך שהרבה להקות עוברות עם ההתבגרות של החיים".

מה ההרכב של הקהל שלכם? יש גם הרבה צעירים וילדים?
עמרי: "יש עכשיו מגמה של שני דורות - הורים שבאים עם ילדים, שזה אדיר. התחלנו גם לעשות מופעי צהריים ופתאום מגיעות הרבה יותר משפחות. גם הדור שלנו שגדלו עם הלהקה הם כבר עם ילדים משלהם. מעבר לזה יש המון חיילים בכל הופעה, שזה משהו שאנחנו מאוד אוהבים, ואני מרגיש שבאלבום הזה הנוער גילה את התקווה מחדש. באופן כללי, היום הקהל שלנו הוא כבר לא קהל של רגאיי, זה ככה כבר שנים, כי כשאתה מגיע לרדיו אז פתאום אתה של כולם. הרבה מהמעריצים שלנו לא יודעים בכלל שאנחנו עושים רגאיי, מבחינתם זה גרוב, זה שמח, זה ישראלי".

אפשר בכלל להתפרנס יפה ממוזיקה בארץ?
עמרי: "להתפרנס אפשר, יפה זה כבר שאלה אחרת. היתרון הוא שאנחנו להקת הופעות, לא הפסקנו אף פעם, לא עשינו הפסקה לאורך עשר שנים. אז יש תקופות קשות יותר וחזקות יותר אבל הופעות תמיד היו וזה עיקר הפרנסה. אני מתפרנס יפה כי אני עושה את מה שאני אוהב וחי את החלום שלי אז אני מרגיש שאני עשיר כל עוד אני מצליח להתקיים".

שלי: "העניין הוא שזה לא עקבי".

עמרי: "הכל קטן פה. אתה פוגש את אותם קהלים בסופו של דבר, עושה טור של כל הארץ בכמה ימים. אם היינו להקה בסטטוס שלנו בארצות הברית היינו כל היום בדרכים, מטוסים, רואים עולם. אבל לדעתי המוזיקאים בישראל הם הגיטר הירוס, אלה הגיבורים האמיתיים, כי זאת החכמה, להיות מוזיקאי בישראל ולהחזיק כל השנים בשוק שיכול להיות אכזרי וביקורתי מאוד. מגיע להם צל"ש".

שלי: "פה זה הדאונטאון של העולם".

הוצאות טיסה ושיט
"הוא מזכיר לי את סבא שלי והלב שלי תמיד יוצא אליו". הנשיא שמעון פרס | צילום: צילום: גיל אליהו/סוכנות ג'יני

ממה אתם יותר נהנים - להופיע בארץ או להופיע בחו"ל?
עמרי: "יש משהו בקהל בחו"ל שאני אישית מרגיש שיותר קל לכבוש. הקהל הישראלי לא פראייר, הוא מרגיש אותך ממש, הוא יודע כשאתה לא אמיתי. זה קהל מאוד ביקורתי וחכם ולפעמים זה מקשה, ובחו"ל הם הרבה יותר לטינג גו. אחת ההופעות הכי מדהימות שהיו לנו היתה בפולין בעיירה שנקראת אושוויינצ'ים, 3 קילומטר מאושוויץ, בפסטיבל שנקרא לייף. אנחנו נכדים לניצולי שואה ועבורנו זה היה מאוד עוצמתי, זאת הופעה שאני תמיד אלך איתה. זה היה הזוי אבל מרגש. לימדנו את הפולנים לשיר בעברית, דיברתי על סבא וסבתא בהופעה, אמרתי שאנחנו נכדים לניצולי שואה מפולין. יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה".

"קיבלנו כל מיני עקיצות שאנחנו שמאלנים"

את הילדות שלהם חילקו עמרי ושלי בין רמת השרון לבלגיה, שם גרו במשך 5 שנים עם המשפחה. מתישהו בתקופה הזאת הם גם נחשפו לרגאיי, דרך אוסף הדיסקים של אחותם הגדולה. "את הדיסק 'לג'נד' של בוב מארלי היה לאחותנו מאז שאני זוכר את עצמי, הכרתי אותו דרכה וגם את השיר האהוב עליי בכל הזמנים שזה 'רידמפשן סונג'", אומר עמרי. "בצבא התחלנו לשמוע המון רגאיי, זה נהיה קטע כזה בחבר'ה שלנו. ההתאהבות עם הרגאיי הביאה את היצירה, גיליתי את הכלי שדרכו אני יכול לבטא את עצמי. היה בזה משהו שהקסים אותי, משהו בטקסטים של הרגאיי על חירות, על חופש, על מחאה חברתית, והקונטרסט בין לחן שמח ומלל עצוב, לשיר על נושא קשה ולרקוד. מאוד התחברתי לעניין הזה".

מתישהו הם גם הגיעו יחד לג'מייקה, מולדת הרגאיי, וכגודל הג'וינטים – כך היה גודל האכזבות. "היה מעניין ונורא, קסום ומפחיד, מדהים ודוחה, גן עדן וגיהינום", מספר עמרי. "זה מקום של קונטרסט, מצד אחד יש שם את הנופים הכי יפים ומצד שני עוני ופשע ברמות הכי מפחידות, אתה לא מרגיש בטוח להסתובב ברחוב, בטח לא כשאתה ילד שסיים צבא בטיול עם אחותו הקטנה. הייתי בחרדה במשך כמעט חודש, אבל ראינו שם הופעות של האמנים שאנחנו הכי אוהבים בעולם וזה הגדיר עבורנו את כל הכיוון המוזיקלי שלנו. פילוני תמיד מדבר על הוויב הזה שרק בג'מייקה אתה יכול לקבל, שמחלחל פנימה, ואצלנו זה נכנס ממש לדי.אן.איי. מצד שני לא חזרנו לשם מאז, אז אני חושב שזה אומר הכל", הוא מחייך.

כיום שניהם נשואים, ושלי בחודש החמישי להריון שלה. איכשהו, למרות כל הקילומטראז' המשותף שהם עשו ביחד, הם עדיין לא חנקו אחד את השני עם כרית בשנתם. "תמיד היינו קרובים, מאז שהיינו ילדים קטנים", אומרת שלי.

איך אתם מצליחים לסבול אחד את השניה כל כך הרבה שנים, ועוד לגור באותו בניין?
עמרי: "אנחנו חברים טובים מגיל קטן וגם האינטנסיביות של הלהקה מחברת אותנו עוד יותר. כל הנסיעות לחו"ל בשנים האחרונות זה היה ביחד, כל החוויות, כל הירידות והעליות. הכל חווינו יחד. תמיד הסתדרנו, מגיל צעיר. אנשים תמיד לא מבינים איך זה עובד אבל בשבילנו זה הכי טבעי".

התקווה 6 – הכי ישראלי (בנג'מין לידסקי)
הישראליות כבמבה, דמקה ומטקה. מתוך הקליפ ל"הכי ישראלי" | תמונת AVI: בנג'מין לידסקי

שלי: "יש לנו חשיבה טלפתית כזאת. ממש הבנה אינטואיטיבית".

עמרי: "קורה לנו המון שמישהו מאתנו אומר משהו ואז השני אומר 'וואו, בדיוק באתי להגיד את זה'. זה קורה הרבה. למדנו להסתכל על הדברים מאותה זווית. אין לנו ריבים כי אנחנו אנשים שנמנעים מעימותים, אבל לפעמים יש חוסר הסכמות, ברור".

עמרי, בתור הגדול מבין שניכם, אתה תמיד היית בתפקיד האח המגונן?
"לגמרי. זה התפקיד השני שלי בלהקה, להיות שומר ראש. אני מאוד מודאג ומוטרד משלי וזה מאוד מאפיין את הקשר שלנו. בעיקר עכשיו, כשהיא בהריון, אני קולט על עצמי שכל תנועה של אי נוחות או פרצוף כזה שכואב לה אני ישר נלחץ ושולח את מנהלת ההפקה להיות צמודה אליה וללוות אותה לכל מקום. אני כל הזמן מתעסק בזה ודואג שהכל בסדר. יכול להיות שאני מגזים אבל זאת אחותי הקטנה, אין מה לעשות. אם יש מעריצים שבאים להצטלם אחרי ההופעה וקצת יותר מדי מתלהבים אני תופס את שלי ושומר עליה. נראה לי שכל אח גדול מזדהה עם זה, פשוט בגלל האינטנסיביות שלנו יחד זה מוקצן".

שלי, איך את חושבת שההריון ישפיע על התפקוד שלך בלהקה?
"אני עדיין לא יודעת כי זה די חדש לנו, בינתיים אני מנסה להופיע כמה שיותר. אני מניחה בשלב מסוים כבר לא יהיה מה לעשות, יהיה לי מחליף ובתקווה אחזור במהרה".

יש לכם גם איזו אמירה חברתית או פוליטית שאתם מנסים להעביר דרך המוזיקה שלכם, או שזה רק פאן?
עמרי: "לא התיימרנו אף פעם להיות להקת מחאה שמטיפה ומנסה לשנות סדרי עולם, אף על פי שתמיד כן דיברנו על נושאים חברתיים וכן יש איזה ריח של מחאה שמתלווה לרגאיי. אצלנו זה בא בעיקר מהפאן. באלבום האחרון יש לנו את 'פקקטה מדינה', שזה שיר שכתבתי בצוק איתן. הייתי מתוסכל מהמקום שאתה אזרח בישראל ויש כל כך הרבה גורמים שמתעסקים בשנאה ולחימה וזה תסכל אותי שזה שובר לנו את השגרה. אז בשיר אני שר 'פקטטה מדינה, אוהב אותך חזק'. זה תמיד ככה אצלנו, ביקורת עם חיבוק".

בשיר 'הכי ישראלי' יש שורה שאתם אומר "אוהבים אותך שמעון פרס". נראה לי שזה הכי פוליטי שלכם.
עמרי: "מסתבר, הבנו את זה רק אחרי. אני באמת מאוד אוהב אותו, הוא מזכיר לי את סבא שלי והלב שלי תמיד יוצא אליו, גם בתור נשיא זה הרגיש שהוא הנשיא של כולם. ואז כשהוצאנו את השיר פתאום קיבלנו כל מיני עקיצות שאנחנו שמאלנים, אבל מה זה בקטנה. גם ימנים הצליחו להתחבר אל השיר כי יש בו מאפיינים שכל אחד יכול להתחבר אליהם".

באלבום הבא תעשו שיר על רובי ריבלין?
עמרי: "לפעמים אני משנה את המילים של השיר בזמן הופעות ואומר 'אוהבים אותך רובי ריבלין'. איכשהו, זה אפילו יותר מעורר מחלוקת".

לכל כתבות המגזין