ליצנים זה דבר מקריפ. לא ברור אם אי פעם הבדרנים המאופרים באמת היו אהובים על ילדים, אבל אחרי אינספור סיבובים במערבל הדימויים של התרבות הפופולארית המערבית, דמות הליצן כבר הפכה באופן כמעט בלעדי לחומר לסיוטים. לכל אמני הילדים יש איכות קריפית מסוימת, עם האנרגיות הגבוהות והחיוכים המודגשים, אבל נראה שהליצנים איבדו מזמן את הגישה לקהל הצעיר ונותרו רק עם מטענים אפלים וריח של חדר טחוב באירופה של המאה ה-19. מדמות הליצן הקלאסי צמחו שני ארכיטיפים דומיננטיים למבוגרים בלבד: הליצן העצוב והליצן הפסיכופת. הראשון הפך לדימוי האהוב על קומיקאים דיכאוניים והשני התבסס כטקס מעבר לשחקני אופי אקסצנטריים, ובאופן ספציפי ליצן מפורסם אחד - הג'וקר.
כולם היום בהוליווד משתתפים בסרטי גיבורי על, ותתקשו למצוא שחקן עכשווי מרכזי בלי סרט קומיקס ברזומה. אבל בעוד ששאר תפקידי הגיבורים והנבלים מתויגים לרוב כשעשוע שמכניס כסף ולא כפרויקט משחק רציני, תפקיד הג'וקר נחשב למתגמל ביותר לשחקנים, זה שהותיר את מגלמיו עם ההופעות הזכורות והמוערכות ביותר בז'אנר. המייצג האולטימטיבי של התופעה הוא כמובן הית' לדג'ר, שזכה באוסקר אחרי מותו על הופעתו המצמררת בסרט "האביר האפל", אבל כמעט שני עשורים לפניו ג'ק ניקולסון כבר ביסס את מעמדו האיכותי של הג'וקר, בתפקיד שנחשב כטוב ביותר בסרטי הקומיקס, עד להופעתו של לדג'ר.
כעת מנסה הוליווד לסחוט עוד את הלימון עם שני סרטים המוקדשים לדמותו של הג'וקר, בכיכובם של שני שחקני אופי עטורי פרסים - ג'ארד לטו וחואקין פיניקס. את לטו כבר ראינו מקפץ ומצווח בקקופוניה הכושלת של "יחידת המתאבדים". כמו שלטו עלה כמעט בטעות למדרגת שחקני האיכות אחרי שקיבל אוסקר על ירידה דרמטית במשקל בסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס", כך גם הגרסה הצעקנית שלו לג'וקר לא הצליחה להרשים או לעניין. אבל פיניקס זה סיפור אחר. הוא אמנם התבסס כאחד היצורים המעצבנים בעולם הקולנוע, אבל קשה להתכחש לכישרונו הרב, וגם סרט הג'וקר בכיכובו מסתמן כיצירה איכותית יותר, בהפקה של מרטין סקורסזה שמשווקת כגרסת הקומיקס של סרטו הקלאסי "מלך הקומדיה" (הוזכרו גם השפעות מ"נהג מונית").
בתמונות מהסט נראה שפיניקס מביא את האנרגיות הפסיכוטיות שלו לקיצון ומדגיש את האיכויות שהופכות אותו לעיתים ללא נעים לצפייה, כשזיק הטירוף בעיניו מודגש ומוגזם עד שהוא הופך למופע קריפיות משתלח. הטיזר בו נשמע קולו במבטא בריטי לא ברור, גם הוא לא מבשר טובות, אבל דווקא הייאוש השקט שניכר בחלק מהחומרים המודלפים יכול לעורר תקווה. בניגוד להופעתו הפרועה של ניקולסון ב-1989, הגרסה השקטה של לדג'ר היתה כובשת כל כך בגלל האנרגיות הנמוכות יחסית שהכניס לתפקיד. הג'וקר של לדג'ר עובד בצורה ריאליסטית יותר מקודמו. בלי סיפור רקע מבוסס, הוא הפך לייצוג טהור של כאוס הרסני. עם היציבה השפופה והצליעה, חיתוך הדיבור בהשפעת טום וייטס בתקופה הנרקומנית והחיוך ששידר רק כאב ורוע, הוא היה הכוכב המרכזי והזכור של הסרט, ומי שעמד בראש מסע הפרסום המצליח ("Why so Serious?").
הג'וקר נחשב לתפקיד הטוב ביותר בקריירה הקצרה של לדג'ר, וגם לאחת החוויות שהובילו למותו בטרם עת. לדג'ר מת ממנת יתר, ועלו טענות כי התמכר לכדורי שינה במהלך העבודה על התפקיד המסויט. הוא היה שחקן צעיר ומבטיח שצלל לתוך התפקיד, הוציא ממנו הופעה בלתי נשכחת, הלך לעולמו לא הרבה אחר כך וזכה לכניסה מיידית אל הפנתיאון ההוליוודי. מה הפלא אם כן ששני שחקנים רודפי פרסים ותפקידי נצח כמו פיניקס ולטו נמשכו לדמות הצבעונית, בניסיון לתת את הפרשנות שלהם למונה ליזה של נבלי הקומיקס.
אבל בעוד שאת לדג'ר התפקיד רומם למדרגה חדשה, נראה שבשביל ניקולסון, קודמו לתפקיד, הג'וקר דווקא סימן את הרגע שבו המנייריזם השתלט סופית על השחקן המשובח. אם משווים את הופעתו בסרט הקלאסי "צ'יינטאון" משנות השבעים להופעה בסרט "הכי טוב שיש" מסוף שנות התשעים, ברור שבראשון הוא עוד היה שחקן שמסוגל לגלם תפקידים סולידיים ומופנמים יותר, בעוד שבשני הוא כבר מעלה מופע בלתי נשלט של אקסצנטריות מוגזמת וחיוכים לא נעימים. גם לפני "באטמן" היו לניקולסון כמה תפקידים מוגזמים, אבל נראה שמאז הוא הפסיק לחלוטין לגלם בני אדם נורמליים, כשכל תפקיד הופך בידיו להזדמנות נוספת להעלות את המופע של ג'ק ניקולסון, גם אם הוא לא מתאים או תורם ליצירה הספציפית.
כשחוזרים היום לג'וקר של ניקולסון, קצת קשה להבין על מה הייתה כל ההתרגשות. באיפור עבה שפוגע ביכולת ההבעה, ועם אנרגיות קומיות שמאירות את האפלה, ניקולסון מחוויר מול ההופעה המסויטת של לדג'ר. דווקא דני דה ויטו בתפקיד הפינגווין בסרט "באטמן חוזר", מזכיר יותר את הדור החדש של סרטי הקומיקס האפלים והמורכבים. הפיזיות הדוחה של הפינגווין והנכלוליות העלובה שדה ויטו העניק לדמות היו מעניינים ואפקטיביים בהרבה מהחייכנות האלימה של ניקולסון. אני אישית מעולם לא התחברתי לדמות הג'וקר, לפחות עד שראיתי את הגרסה העילאית של לדג'ר, כשדמות הליצן נראתה לי תמיד ריקה וגנרית מעט. אז מה הופך את הג'וקר לפסגת האליטיזם של סרטי הקומיקס? במידה רבה, בדיוק אותה ריקנות.
מעבר לכך שהוא הנבל המרכזי של גיבור העל האפל והמעניין ביותר, הג'וקר הוא אחד הנבלים היחידים שנותרו נטולי סיפור רקע יחיד ומבוסס. בספרי הקומיקס, דמותו מוצגת כלא אמינה, וכך גם סיפורי העבר שלה מוטלים בספק. המוטיב הזה חזר בג'וקר של לדג'ר, שמספר כמה סיפורים לא אמינים וסותרים על עברו, בניסיון מודגש לחמוק מפרשנות מנחמת. בניגוד לנבלים אחרים, אנחנו לא יודעים מה הפך אותו לכזה, הוא פשוט כזה, רוע מוחלט. הרומן הגרפי המוערך "Batman: The Killing Joke", עליו אמור להתבסס סרטו של פיניקס, נחשב לסיפור הרקע המרכזי של הג'וקר, למרות שגם הוא מסופר דרך נקודת מבטו המתעתעת. לפי הסיפור, הג'וקר היה עובד במפעל כימיקלים שעשה הסבת מקצוע והפך לסטנדאפיסט כושל. בניסיון לספק פרנסה לביתו הדל, הוא מצטרף לשוד במפעל הכימיקלים, שם הוא פוגש את באטמן, נופל לתוך מיכל של נוזל רעיל ופניו מושחתות לנצח. הנפילה למיכל הכימי חוזרת גם בסיפור היווצרות הג'וקר של ניקולסון, אבל בלי פאזת הסטנדאפיסט הכושל.
ההשראה המרכזית לג'וקר החדש של פיניקס, "מלך הקומדיה", מספר גם הוא על סטנדאפיסט כושל שמתדרדר לטירוף ולפשע. הסטנדאפיסט התימהוני והלוזר שגילם דה נירו לא הופך לרוצח המונים אלא רק חוטף מנחה תכנית לילה במטרה לקבל זמן מסך בתכניתו, אבל התמה החוזרת ברורה: אותו טירוף שיהפוך אותך לאמן מוצלח ומצליח, הוא גם זה שידחוף אותך מעבר לקצה. זה אולי כוח המשיכה המרכזי של התפקיד, הסיבה בגללה הוא מתאים לשחקנים כישרוניים שנראים כאילו התחילו לאבד את שפיותם. אותו חיוך מרושע שהתקבע על פניו של ניקולסון, אותם סיוטים שהרגו לכאורה את לדג'ר. נראה שהתפקיד הלא ריאליסטי חושף משהו עמוק בנפשם של אותם שחקנים. אנשים שמצליחים להעמיד מסכה כל כך מושלמת וכריזמטית, עד שהיא מוחקת את האדם האמיתי מאחוריה.
אלה שרוקנו את עצמם בשביל תפקידים וצללו למקומות הכי אפלים של הנפש כדי לנפק הופעות בלתי נשכחות, כנראה מרגישים שהעסקה שעשו עם השטן לקחה מהם משהו. למסכה יש מחיר. פיניקס עם השפה השסועה והמלמולים הפסיכוטיים נראה כבר שנים כמו גרסת המציאות של הג'וקר. מאדם מורכב עם זיק של טירוף הוא הפך לתימהוני על מלא, מאחת ההבטחות של הוליווד לטיפוס יומרני ומאוס.
אולי הג'וקר הוא בדיוק מה שפיניקס צריך עכשיו: תפקיד מצמרר ובלתי נשכח שינצל את הטרלול שאופף אותו. ואולי, בהמשך להופעותיו המתישות בשנים האחרונות, זה יהיה התפקיד שיקבע בבטון את המניירות שלו ויהפוך אותו סופית לשחקן בלתי ניתן לצפייה. אם מסתכלים על ההיסטוריה היומרנית/מפוארת של הג'וקר, אני נוטה להאמין שגורלו יהיה דומה יותר לניקולסון ולא ללדג'ר, ולמרות מה שניתן לחשוב ממבט ראשון - לי זאת נראית כמו בשורה די עגומה.