והדממה נמשכה נמשכה

אילנה דיין בחרה ב"זרעי קיץ", הסרט על ארבעת הטנקיסטים שנהרגו בשבת האחרונה של מלחמת לבנון השנייה:

אין מצב לבחור רגע אחד. כשאני מתחילה לנוע בין הרגעים שנשארו איתי, אני חוזרת לפגישה הלילית במסעדה רמת-גנית נידחת, כשקצין משטרה מספר לי את הסיפור שיהפוך ל"פרשת פרניאן" ויסיים את הקריירה של מפכ"ל המשטרה לשעבר. משם אני חוזרת למוצב 'כרכום' בדרום לבנון, כשמוצבי צד"ל קורסים סביבנו, והמ"פ מקבל בקשר פקודה שתוך 24 צה"ל משלים את הנסיגה ואנחנו חוזרים הביתה.

אין מצב להכריע בין הרגע שבו איש מודיעין פקיסטני מבקש לראות את הדרכון שלי במקום בו חוסל בן-לאדן, לבין המפגש עם חייל מארינס, חובש קרבי באפגניסטן, שמדבר על פאוסט וחולם להיות סופר או הרגע בו מישהו נותן לי לשמוע בפעם הראשונה את רשת הקשר של מבצע אבו ג'יהאד. ואז אני נזכרת ביום בו בן שני משמיע לי בחדר העריכה את קטעי היומן של רון ארד וחוזרת לרגע בו אני מרגישה איך הגוף משתתק בבת אחת.

אילנה דיין
אילנה דיין | צילום: אלדד רפאלי, עובדה
ואז אני מדלגת לרגע אחר, בו המ"מ שלחם במלחמת לבנון השניה, אחרי שישב בחדר ושתק ערב שלם, מתחיל לדבר את הלם הקרב שלו, ולא מפסיק לדבר, כמעט שעה. ומשם אני עוברת לרגע בו גלעד טוקטלי ואני נפרדים ממתי מילוא בפרבר בפאתי ציריך, לפני שהלך לסיים את חייו כמו שרצה, בעצמו, בכבוד.

אין מצב לבחור רגע אחד.

אבל כשאני מתחילה לנוע בין הרגעים שנשארו איתי, אני יודעת שיש רגע אחד שחדר עמוק פנימה, וכל מנגנוני ההגנה קרסו, הרגע בו לא היה אכפת לי שהמקצועי הופך לאישי, לגמרי-לגמרי אישי. זה קרה אחרי שסיימנו לערוך את "זרעי קיץ", הסרט על ארבעת הטנקיסטים שנהרגו כשטיל פגע בכלי שלהם בשבת האחרונה של מלחמת לבנון השניה. היה חשוב לנו להקרין את הסרט, לפני השידור, להורים של אורי גרוסמן ושל בנייה ריין, של אדם גורן ושל סשה בונימוביץ'. ובסוף ההקרנה היה שקט. דממה שנמשכה שתי דקות, אולי שלוש. אני לא יודעת לומר ממה חששתי, אבל רציתי שהשקט הזה ייגמר. הוא נמשך ונמשך, עד שאלינה, אמא של סשה, קמה ממקומה, ועשתה את כל הדרך מסביב לשולחן הגדול, ניגשה אלי ונתנה לי נשיקה. במובן מסוים, הרגע הזה היה חשוב עבורי יותר מכל הסרט.

מרק "נמס בכוס" 

גלעד טוקטלי בחר בכתבה שצילם עם אילנה דיין בסומליה וברגע בו פרצו למלון שלהם אנשי ביטחון מקומיים ודרשו להעביר אליהם את כל החומר:

זה אולי הרגע המפחיד ביותר בעשרים השנה בהן אני מביים את "עובדה". בספטמבר 2010, נסענו לצלם סרט על עליית כוחה של אל -קאעידה באפריקה. אחרי עשרה ימי צילום ביבשת נחתנו בגבול סומליה ואחד ממנהיגי העבר של המדינה אפשר לנו לעבור את הגבול ולהתחיל לצלם בהרגשייה, בירת המחוז הצפוני.

כבר למחרת הגעתנו הרגשנו לא בנוח. ביקשו מאתנו להפסיק לצלם ולא לצאת משטח המלון. פקיד זועף הגיע ממשרד הפנים המקומי, אוחז בידיו בצו גירוש רשמי. שני שמות הודפסו באותיות מודגשות בתחתית הצו: אילנה דיין וגלעד טוקטלי. הבנו שכדאי להתכונן לעזיבה מהירה, אני מבקש מאיש הקבלה להחזיר לי את חומרי הגלם של ימי הצילום שנשמרו בכספת המלון והוא מתעכב דקות ארוכות בעוד אני נשען על דלפק הקבלה וממתין לו. מאחורי נכנסים שני גברים גדולי גוף ללובי המלון. הם יודעים מי אני ומציגים עצמם כעובדי המודיעין הסומלי: "תן לנו מיד את כל הקלטות, הדיסקים הקשיחים, המחשבים האישיים שלכם והטלפונים הניידים".

גלעד טוקטלי
גלעד טוקטלי | צילום: אלדד רפאלי, עובדה
הם מתעקשים ללוות אותי לחדרי השינה שלנו. אילנה מולי על אחד משבילי המלון, אני אומר לה מרחוק בקול, בעברית: "הם רוצים הכול". היא מסתובבת על מקומה וחוזרת לתוך החדר, אנחנו מתבצרים בו ומושכים זמן. השב"כניקים הסומאלים מתלבטים - לפרוץ פנימה ולבצע את החיפוש או להמתין עוד דקה, שהזרים יפתחו מרצונם. בחדר אילנה מרוקנת שקיות של מרק בכוס ומטמינה בהן קלטות וידאו זעירות. זה מה יש. אנחנו מתקשרים לכל איש קשר עלי אדמות, שיוציא אותנו משם. חצי שעה לוקח לאיש שלנו בסומליה להגיע למלון ולגייס את כל הסמכות שעוד נותרה לו כדי לסלק את שני אנשי הביטחון. הבריחה מתחילה.

שתים עשרה שעות אנחנו מטולטלים בג'יפ שדוהר בדרכי עפר, חייל סומלי דורך קלצ'ניקוב לכיווננו, ברגע האחרון אנחנו מחולצים חזרה לגבול אתיופיה. החומר כולו בידינו.  

חידת שש המילים

בן שני בחר בכתבה על יומני השבי של רון ארד, ובאותן המילים בכתב ידו של רון, שלא הצליח לפענח עד היום:

״תכין כספת״, סימסתי לעורך עובדה איל גונן, כשיצאתי מהפגישה. ״אל אלוהים״, הוא השיב, ושנינו ידענו שהמילים לא גדולות על המעמד. ביד אחזתי מעטפה חומה ובה צרור דפים לבנים. הם היו מלאים בכתב יד קטן, צפוף, מסודר. ניכר היה שהכותב ניסה לחסוך מקום ולנצל כל סנטימטר על הנייר. אלה היו מכתבים, מכתבים שהתלכדו ליומן, יומן השבי של רון ארד. במכתבים הוא בעיקר מדבר אל תמי אשתו ובתו יובל. על כל אחד מהדפים רשם את כתובת ביתה של אימו בהוד השרון.

אי אפשר להפריז בתחושה שנגרמת לך למקרא המילים של רון ארד. אלה המילים שלו, שמתארות את השבי שלו, זה הקול שלמעשה לא היה לו אף פעם. אבל שתי שורות מתוך המכתב הראשון העסיקו אותי יותר מהאחרות. הן מתארות את הסיטואציה שבה המכתבים נכתבו. הן מתארות את התודעה של רון שמכתביו נאספו ממנו, ולא היה לו מושג על כך שהם לא נשלחים לבית אימו בישראל:

״זהו נראה שעליי לסיים כי יכולים לבוא לקחת את המכתב, בשאר אוסיף מדי יום עוד מעט שורות״.

בן שני
בן שני | צילום: אלדד רפאלי, עובדה
מיד אחר כך מופיעות שש מילים שאינני מצליח להבין ולצרף למשפט הגיוני אחד. ימים ניסיתי לפענח את המילים הלא מובנות. התייעצתי עם בני משפחה של רון, עם גרפיקאים, ניסינו עיבודי מחשב כדי לפענח את הכתוב. הגדלה מטורפת, וניסיון להפוך את הנייר.

יומים לפני השידור, כשהכתבה כבר עמדה לפני סיום העריכה שלה - נכנעתי. השלמתי עם העובדה שלא אצליח להבין את כל המכתב הזה. ומתוך התסכול הזה, גם צמחה המחשבה שאולי כך ראוי, לא להתיימר לחשוב שאנחנו מבינים הכול. זה אולי הקול הברור היחיד של רון שיוצא מהשבי, והוא כל כך חי כשהוא כותב אותו. אבל עדיין, כל כך הרבה איננו יודעים. ואסור לנו לחשוב שאנחנו יכולים באמת לשקף את כל מה שעבר.

ב.מ.וו שחורה: פנקס פינת ויצמן

ניר שחק בחר בכתבה על המרדף אחר דורסי לי זייתוני, עד להשגת ההודאה המצולמת:

השעה היתה רבע לשבע בבוקר. ה-16 בספטמבר 2011. לי זיתוני היתה בדרכה להעביר שיעור פילאטיס כשג'יפ הב.מ.וו השחור של קלוט חיאט ואריק רוביק דהר אל מעבר החצייה בפינת הרחובות ויצמן ופנקס בתל אביב. לזיתוני לא היה שום סיכוי. חיאט ורוביק, שני עבריינים כבדים מצרפת בביקור בישראל, לא עצרו את דהרתם גם לאחר שפגעו בה על מעבר החצייה ודרסו אותה למוות. הם המשיכו לדהור, העמיסו את הנשים והילדים וטסו מפה כל עוד רוחם בהם. מותירים מאחוריהם ג'יפ שחור עם דפיקה בחזית, אישה צעירה, בת 25, ללא רוח חיים, ואהוב, רועי פלד, שמאז לא יודע את נפשו. הם ברחו לצרפת, ביודעם שהחוק שם לא מאפשר להסגיר אזרחים צרפתים לישראל. מצאו מקלט.

ניר שחק
ניר שחק | צילום: אלדד רפאלי
נסעתי לשם עם רועי, לחפש אותם. את האבל האישי הוא רתם למשימה אחת - לעשות הכול כדי שחיאט ורוביק יישבו בכלא. פלד הקים מטה מאבק, אסף תרומות, אירגן הפגנות ונפגש עם אישי ציבור. כל הזמן הזה ליוויתי אותו יחד עם הצלם רונן מאיו והתחקירנית יערה מרציאנו. כשהחודשים עברו והדורסים המשיכו להסתובב חופשי ברחובות פריז, פלד החליט לצאת לפריז ולהתעמת איתם, לנסות לחלץ מאחד מהם הודאה מוקלטת בדריסה, משהו שאולי יניע את גלגלי התביעה הצרפתית האיטיים.

העזרה באה ממקום בלתי צפוי. הסיפור של זייתוני נגע ליוסי אייש, יהודי צרפתי צעיר, שמנהיג את המחתרת היהודית שנלחמת שם באנטישמיות. למרות שבסיפור הזה הוא היה צריך לצאת נגד שניים מבני הקהילה שלו, אייש לא היסס לרגע. הוא הרכיב על עצמו מצלמה נסתרת והצליח לחלץ מקלוד חיאט הודאה מצולמת. ההקלטה הזו תעמוד במרכז משפטם של הדורסים שייפתח בקרוב בצרפת.

הכתבה על לי זיתוני היתה הכתבה הראשונה שלי ככתב ב"עובדה". היא גם זו שמזכירה לי מדי יום למה אני במקצוע הזה.

פיסה מחיי

עמרי אסנהיים בחר בסרט "סלוקי" על חמשת לוחמי גולני שנספו בשריפה אחרי מארב בלבנון. חמישה לוחמים שאת גופותיהם חילצו הוא וחבריו ליחידה 669:

ביום שישי, ה-29 באוגוסט 1997, באוטובוס בדרך לחופשת השבת שלי מהצבא, הצבתי לעצמי שתי אפשרויות: או שאחתום קבע ואמשיך להילחם את המלחמה, שנראתה לי כבר אז די אבודה, או שאשתחרר ואהפוך לעיתונאי. כזה שיתווך אחורה, לעורף, את מה שקלטו כל חושי 24 שעות קודם, בוואדי סלוקי בלבנון.

האדמה שם הייתה לוהטת. קפצתי עליה מהמסוק ביחד עם אורן, חברי לצוות הלוחמים ביחידה 669. היינו מחלצים שכבר הספיקו לראות פצועים רבים, ולצערנו גם הרוגים, אבל במראות כמו באותן דקות נצח בסלוקי מעולם לא נתקלנו. בין אדי העשן הסמיכים, על הקרקע הבוערת, שכבו גופות חיילים שלהטו כגחלים לוחשות. ריח הבשר החרוך קרע את הנחיריים. בבוקר חיסלו הגולנצ'יקים האלה חוליית מחבלים במארב מוצלח. כמה שעות לאחר מכן נספו מהאש שהציתה ההיתקלות שלהם עצמם, אש ששטפה את השלוחות בהן עדיין שכבו. חמישה לוחמים מתים אספנו באותו הצהריים מאדמת הסלוקי. ועוד עשרה חיילים חיים שהכוויות בנפשם, ואולי גם בנפשנו, המחלצים, המשיכו לשרוף עוד שנים ארוכות.

14 שנים לאחר אותו צהריים נורא, החלטתי לחזור לאותם חיילים, מתים וחיים, שפגשנו בוואדי סלוקי. כשפינינו אותם מהשטח, עזבנו אותם אלמונים לחלוטין במנחת בית החולים. ככה נהגנו אז ביחידה. לא להיקשר לפצועים, ולהרוגים ומשפחותיהם. להציב חומה בינינו לבינם. האמנו שרק כך נוכל לבצע היטב את החילוץ הבא. לחזור אליהם פתאום, ידעתי, יהיה קשה. לא ידעתי עד כמה. את העיתונות שלי עד אז עשיתי כצופה מהצד. בפעם הראשונה נדרשתי לספר סיפור מבפנים. כמי שחווה את הדברים על בשרו.

עומרי אסנהיים
עמרי אסנהיים | צילום: אלדד רפאלי
כל דקת צילום בסרט הזה הייתה מטלטלת. היה רגע אחד שלא אשכח לעולם. הגענו לנטאש קסהון, אמא של שומט, אחד מהרוגי השריפה, כדי לספר לה על הדקות האחרונות של בנה. שומט, עולה חדש מאתיופיה, היה היחיד מבין ההרוגים שעוד היה בחיים כשהגענו אליו. הוא הזיז את ידיו ורגליו, והספיק לשאול "מה עם החברים שלי?" לפני שאיבד את ההכרה. בסיום השיחה איתה, אמרה לנו נטאש שבנה הוא היחיד מבין הרוגי השריפה שלא זכה להנצחה. יצאנו הרוסים.

למחרת קיבלתי מסרון מדני לומס, איש הקול והנשמה של צוות הצילום שלנו: "יש סיפורים שאת הסוף שלהם לא מספיק לספר", הוא כתב לי, "יש סיפורים שאת הסוף שלהם צריך לכתוב". דני לומס כתב את הסוף של הסיפור הזה. הוא השיג תרומה של 200 אלף שקלים לספר תורה מפואר על שמו של שומט. את הסצנה בה צועדים בדרך לבית הכנסת ההורים השכולים, הניצולים, ועשרות תושבי השכונה, שבגרון חנוק עושים כבוד אחרון לשומט, לא אשכח לעולם. והסרט "סלוקי", ששודר ב"עובדה", הוא פיסה מחיי.

הגיבורים שלי

רוני קובן ניסה להחליט ופשוט לא הצליח לבחור:

בסוף, אין באמת דבר כזה, "הכתבה הכי". הכי מרגשת, הכי חשובה, הכי משמעותית. אני נזכר בסצינת הסיום של "Big Fish", סרטו של טים ברטון: זה סיפור על ילד שאבא שלו הוא ממש לא האבא המושלם, קצת שקרן, הרבה לוזר, אבל דבר אחד הוא יודע - לספר סיפורים. בסצינת הסיום, שכל פעם כשאני נזכר בה אני בוכה, האבא הגוסס פוגש לפני מותו, על גדת הנהר, את כל גיבורי הסיפורים שלו: הענק השתקן, הנסיכה עם הרגל האחת, השדון הירקרק. הם עוטפים אותו, מערסלים בחיקם ובחיוך שכולו הכרת תודה על כך שנתן להם חיים, מלווים אותו עד שיעצום את עיניו.

אז אני עוד צעיר, לא מתכנן למות בקרוב, אבל כששואלים אותי על "הסיפור הכי" אני מייד מדמיין את עצמי עטוף בחיקם של גיבורי הכתבות שלי. אנשים שלימדו אותי כל כך הרבה על עצמי:

רוני קובן
רוני קובן | צילום: אלדד רפאלי, עובדה
שרון בלוך שאימצה את התינוק הסודני רם, שמוליק חזנוביץ', הפסיכולוג הירושלמי שזכה פעמיים בתרומת כליה מאנשים חיים שאהבו אותו בלי תנאי, אנה קרסנובסקי שהפכה הרים כדי שילדי הצפון ינגנו בכינור, נתנאל וטיראן רחמים שהעניקו לאחיהם יניב ז"ל חלק מהריאות שלהם ואמא שלהם מזל פורסת ידיה לאלוהים כששלושת ילדיה מובלים במקביל לשלושה חדרי ניתוח. אני נזכר באפרת מ"עמותת קול יכול", שלימדה אותי שיעור בדעות קדומות, בנינט הצעירה החרדה לשפיותה, בחגי לוי שמסביר לי ש"בסוף כל הקשקוש הפסיכולוגיסטי הזה אתה מוצא את עצמך נחבט בקירות", בסנדרה שדה האלוהית ששואלת אם גם בדוקומנטרי מותר לבכות לפי פקודה. המבט בעיניה של שושנה אלפרון כשהיא נזכרת איך החזיקה את אחיה יעקב אלפרון כשנולד ואיך החזיקה את ידו השמוטה כשמת. המבט של סבתא מירה ואמא שונית באייל הנדיר שעולה לתורה. וספי ריבלין, בפרדס של סבתא שלו, מדבר בפעם הראשונה על הסרטן במונולוג שמצחיק אותי עד איבוד הכרה. אני צופה בכתבה הזו כל כמה שבועות, מתקשה להאמין שהפרדס עוד קיים, והבדיחות והטיימינג אבל בעולם האמיתי - ספי איננו.

אף פעם לא למדתי בשום אוניברסיטה. אבל איזה אוניברסיטה סידרו לי גיבורי הכתבות שלי. מכל גיבורי השכלתי. הם לימדו אותי משהו על אהבה אמיתית, שאינה תלויה בדבר. השאירו אצלי בלב משהו שנשאר חי עוד הרבה שנים אחרי שעלו כותרות הסיום.

נערת המצלמה

נעמה פרי בחרה בכתבה על אימפריית הפורנו של איל ההייטק הישראלי מולי ליטבק:

מולי ליטבק
מולי ליטבק | צילום: מתוך ערוץ היו טיוב של גלריית ליטבק
כשג' נכנסה לתוך המלון בו שהינו במנילה, בירת הפיליפינים, לא חשבתי לרגע שמדובר באישה שאני אמורה לראיין, ושבשבילה טסנו, גלעד טוקטלי ואני, לשרשרת האיים הקטנה הזו. היא נראתה ילדונת שברירית, לבושה בטישרט וג'ינס, לא מאופרת. שונה כל כך מהאופן שבו נראתה במקום שבו פגשתי אותה לראשונה: אתר הפורנו imlive, אחד מאתרי הפורנו הגדולים בעולם, שבבעלות המיליונר הישראלי מולי ליטבק.

כשדיברנו איתה, התחקירן מתן גז ואני, עוד מישראל, היא ישבה מול מצלמת האינטרנט וחיכתה לגברים שישלמו לה כדי שתתפשט בעבורם. היא לא חשבה שיפנו אליה שני עיתונאים ישראלים שישאלו פשוט מי היא, ומה הסיפור שלה. לקח לנו לא מעט זמן לשכנע אותה לפגוש אותנו, ועד הרגע האחרון לא היינו בטוחים שהיא בכלל תגיע. אבל כשהיא נכנסה למלון, הסיפור כולו הפך להיות מאוד ברור. "אני לא אוהבת את העבודה הזו", היא אמרה לנו, "אבל אני חייבת לעשות אותה כדי להאכיל את המשפחה שלי".

נעמה פרי
נעמה פרי | צילום: רונן אקרמן
ככל שהעמקנו בפיליפינים, המציאות שגילינו הפכה להיות יותר קודרת: לנשים שעובדות באתר של ליטבק יש סרסורים מאוד לא וירטואליים שמקבלים כל דולר שנכנס מהעבודה שלהן, מעבידים אותן במשך שעות מול המצלמה והכול בחסות האתר שמפעילה בדרכים עקלקלות חברת ההיי-טק הישראלית, גאוות הייצוא שלנו.

למדתי הרבה בפרברי העוני של מנילה. למדתי על הפער המזעזע בין בנייני המשרדים היפים של עובדי ההיי-טק ברמת החייל, מרחק שני בלוקים מבניין המערכת שלנו ב"עובדה", לבין הפחונים של הנשים האלה. ראיתי את התינוק של ג' צועק מעבר לווילון הדק שמאחוריו אמא שלו מציגה את גופה בחיוך מזמין. ראיתי את כל משפחתה המורחבת מצטופפת בבית העלוב ההוא, מנסה לקיים חיים ולהתעלם ממחירם. למדתי לאיזה ייאוש אישה צריכה להגיע, כדי להפוך לסחורה שליטבק וחבריו לתעשיית הפורנו העולמית יוכלו לארוז, למתג ולשווק. כמה קל לא לראות את זה מרמת החייל. כמה חשוב להראות את זה.

והרגע הזה, שבו נשבר מסך המחשב והוסר הווילון, הרגע שבו ג' הפכה מחשפנית וירטואלית להוטה לרצות, לצעירה בשר ודם שנאבקת על חייה, יישאר איתי לתמיד ויזכיר לי מה בעצם התפקיד שלנו.

הפרק האחרון לעונה של "עובדה" ישודר ביום חמישי ה-22.5, 21:00

>> לכל כתבות המגזין