הבעיה הכי גדולה בדבר שמגניב עכשיו היא שאחר כך הוא יהיה הדבר שהיה מגניב פעם, ואין דבר פחות מגניב מזה, לרבות דברים שלא היו מגניבים מעולם. בהתאמה, נדמה לי שבבואם לכתוב את ההמשך לסרט של עצמם, ריט ריס ופול וורניק - ובטח גם התסריטאי החדש שהצטרף לצוות, אחד ראיין ריינולדס - היו מודעים היטב לכך שמגניבותו של "דדפול" היא המכשול הכי גדול בדרכו של "דדפול 2". תחשבו "שומרי הגלקסיה", תחשבו "קינגסמן", תחשבו "המטריקס": כשהסרט הראשון הוא מכת ברק, השני נוטה להוכיח שהנ"ל אינו מכה פעמיים.

לזכותם של הכותבים ייאמר שהם בהחלט ניסו להמציא מחדש את הגלגל. אם "דדפול" היה סרט אוריג'ין מונע-דמות מובהק, כמעט וואן מן שואו של ריינולדס, הרי שהשני מנסה להעמיק את הקשר הקיים-ממילא של גיבורנו ליקום של האקס-מן ובונה סביבו אנסמבל של גיבורים חדשים, חלקם בהחלט מוצלחים. גם קו העלילה המרכזי רחוק למדי מסרט הנקמה הסטרייט-פורוורדי שהיה הראשון: בנסיבות שאתם לא רוצים שארחיב בעניינן, דדפול (ריינולדס) מוצא את עצמו בתוך סכסוך אלים בין ילד מוטאנט בשם ראסל (ג'וליאן דניסון הזכור לטוב מאוד מ"המצוד אחר אנשי הבר") לבד-גאי קשוח בשם קייבל (ג'וש ברולין) שלוקח את הזמן שלו עם להסביר מה בעצם יש לו נגד הילדון. במילים אחרות, אם הסרט הראשון שאל שאלות על ווייד/דדפול כגבר וכמאהב, הרי שהשני בודק את הפוטנציאל האבהי שלו. במובן הזה, ריינולדס לא משקר בקטע הקריינות שבו הוא מכריז על "דדפול 2" כסרט משפחה.

ההיבט השני של המשפחתיות הזאת הוא החבורה - בעצם יותר מאחת, אבל אתם שוב לא רוצים שארחיב - שנאספת סביב גיבורנו. לצד ההופעות החוזרות המתבקשות של קולוסוס (סטפן קפיצ'יק) ושל נגסוניק טינאייג' וורהד (בריאנה הילדבראנד) אנחנו מכירים מוטאנטים חדשים שיודעי הח"ן הקומיקסי יעדיפו להערכתי לגלות לבד את זהותם, אז אציין רק את נינה תורמן/ דומינו (זאזי ביטס), שכוח-העל שלה הוא מזל. זאת ביי-פאר התוספת הכי מרעננת לפרנצ'ייז, דמות מגניבה ושחקנית מגניבה שסוגרת שנה די מדהימה לכוכבות שחורות בסרטי קומיקס, אחרי טסה תומפסון (ואלקירי) שהייתה הזיגוג על העוגה של "תור ראגנארוק" ודנאי גורירה (אוקויה) שהייתה נווה מדבר בישימון של "הפנתר השחור". ואם כבר מדברים, אז העובדה שראסל הוא גיבור-על שסובל מהשמנת יתר ("נגיעה של סוכרתיות" קורא לזה דדפול) היא בהחלט נקודה ראויה לציון בעידן הזה של דיוני ייצוג.

חידושים ותוספות בצד, אנחנו כבר יודעים מה נקבל מדדפול: בדיחות בקצב מסחרר, לרבות במובן המעט מבחיל של המילה; רפרנסים תרבותיים לפי משקל, בדגש על נוסטלגיית אייטיז, כאילו שיש בכלל נוסטלגיה אחרת באיזשהו יקום קולנועי או אחר; מדיניות "צוחקים על כולם וגם על עצמנו", לרבות פאנצ'ים של ריינולדס על ריינולדס; אקשן כאילו-קיצוני שמצדיק את דירוג ה-R, רק לא באמת קיצוני, כי הרי אנחנו בכל זאת רוצים שבני 13 יראו את זה ב-VOD; וסקס מאותו סוג ומאותן סיבות בדיוק, אם כי המינון כאן נמוך מאוד בהשוואה לפאק-פסט של המקור.

>> היא אחת השחקניות הגדולות של ישראל, אבל איזה סרטים עושים לה את זה? האזינו לפרק החדש של "גיקונומי פיצ'רינג" עם יבגניה דודינה: 

"דדפול 2" מספק את הסחורות האלה בהצלחה חלקית: הוא בהחלט מצחיק אבל לעתים רחוקות מדי, בהחלט עתיר אקשן אבל בלי להציע שום דבר שלא ראינו בעבר, בהחלט מהוקצע אבל גם סובל מבעיות קצב ומבנה צפויות למדי מבמאי שזה תכלס סרטו השני (דייויד ליץ', במקור פעלולן, ביים את "פצצה אטומית". הוא נחשב גם לבמאי-שותף של "ג'ון וויק", אבל הוא מעולם לא קיבל עליו קרדיט רשמי: איגוד הבמאים האמריקאי לא מכיר בתרומתו לסרט ההוא כעבודת בימוי).

אז "דדפול 2" לא נורא, אבל גם לא מלהיב, והנה חזרנו לבעיה שממנה התחלנו. לבעיה הקיומית של הדבר שהיה מגניב פעם.

דדפול 2, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
שחקנית מגניבה שעושה דמות מגניבה. תשננו את השם של זאזי ביטס | צילום: יחסי ציבור

כן, "דדפול 2" בסדר גמור. זאת מחמאה מסויגת במצב נורמלי ואכזבה מסוימת בהינתן הרמה הממוצעת של הסרטים שמתחילים עם הלוגו של מארוול, בין אם הם מהווים חלק מהיקום הקולנועי שלה או לא. והסרט הזה בוודאי טוב יותר מרוב הכותרים ביקום האקס-מני, רק שזה לא באמת אומר הרבה.

כשבתי ואני צפינו יחד ב"דדפול" המקורי, שנינו סיכמנו שהחוויה מזכירה מרתון של "איש משפחה" בעונות השיא שלה: בסדר, קצב האש של הבדיחות והרפרנסים אולי גבוה על גבול הטורט, אבל איזה כיף זה. כשיצאנו מסרט ההמשך אמרה הגמדה משפט שאני ניצב מאחוריו בארבע גפיים: "זה גם היה כמו מרתון של פאמילי גאי, רק בעונה 15".    

לכאורה, אם גם מבקר קולנוע בן 44 וגם בתו הטינאייג'רית יוצאים מסרט עייפים אך לא מאוד מרוצים, זה אמור לסגור את כל הפינות באשר לאיכותו של הסרט דנן. אבל כאן אני רוצה להוסיף כוכבית. בעצם מה כוכבית, כוכב, ולא מהקטנים האלה כמו מאדים וכדור הארץ: "פוקס" מפיצה את "דדפול 2" כשהגיקוספירה עדיין מעכלת את "הנוקמים: מלחמת האינסוף". פרנסי פוקס לא יכלו מן הסתם לנחש שהסרט של מארוול ודיסני יהיה גם מצחיק יותר וגם אפל יותר משלהם, אבל הם היו צריכים לדעת ש"מלחמת האינסוף" יהיה אירוע קתרטי. ההפצה העולמית של "דדפול 2" הוקדמה ממש בדקה ה-90 בשבועיים כדי להימנע מתחרות ישירה עם "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים"; זה לכאורה שיקול מובן, אבל המשמעות של השינוי הזה היא שסרט שממילא סובל מאפקט-סרט-קודם נאלץ עכשיו להתמודד גם עם אפקט-עוד-סרט, ואיתרע מזלו של "דדפול 2" ליפול על העוד-סרט הכי גדול של השנה.

דדפול 2, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
סרט שהוא רק בסדר גמור ומדובר בסוג-של-עלבון | צילום: יחסי ציבור

מוקדם לנחש אם ייווצר נזק קופתי בגלל קרבת היתר ל"מלחמת האינסוף", אבל בכל הנוגע לחוויית צפייה, על חגורת הקרקפות של הנוקמים אפשר כבר להוסיף את זו של "דדפול 2". די אירוני בשביל סרט שמתחיל בקובלנה רבתי על זה ש"לוגאן" גנב לו את הרעם.