"יום אחד יואב שאל אותי, 'אימא, תגידי, מה יקרה לך אם אני אמות?'".
"הסתכלתי עליו, היה לי ברור שזו שאלה היפותטית, ואמרתי לו: 'מה זאת אומרת, אם אתה תמות - אני אמות'. אני חושבת שזו תשובה של כל הורה, שהיית שואל אותו. ומה שקרה זה שפשוט לא מתנו. נשארנו בחיים. גם אני, גם יהודה, גם עמית. והבנתי שבאיזשהו אופן זה בידיים שלי איך אני אחיה. אחרי אסון אתה הרבה פעמים חי בעצם את מה שהיה עד אז, את העבר, ושארית חייך הם רק ההקרנה של מה שהיה. הבנתי בחושים שלי שלגדל ילדים קטנים, במובן מסוים, זה יכריח אותנו גם להתעסק בעתיד. זה בגדול סוג של הצלה. הצלה של הנפש, של הנשמה, של המשפחה שלנו שהתפרקה לנו, שנמעכה לנו, שנדרסה לנו".
את מלכה חכם ליווינו בפעם הראשונה שבוע אחרי שנהרגו שני בניה, יותם ויואב, ב"ציר המוות" ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה. לא יכולנו לדמיין שתהיה גם פעם שניה. ששוב נצטרף לאישה יוצאת הדופן הזו למסע שהוא כואב בה במידה שהוא מרגש. אבל מלכה ידעה. בתום אזכרת השלושים ליותם ויואב, כשיצאה עם יהודה בעלה מבית הקברות, אמרה לו לצאת ברגל ימין. עכשיו, אמרה לו, מתחילה שארית החיים שנותרו לנו לחיות. וכבר אז החליטה שהם יחיו, ולא ימותו. שם נבטה בה המחשבה שכדי שיהיה להם בשביל מה לפקוח את העיניים בבוקר, הם צריכים לנסות ולהביא עוד ילד לעולם.
כשנה אחרי האסון מלכה חכם נכנסה להריון. אנחנו מתלווים אליה לתקופה מטלטלת של הריון ולידה ושל תנועה כפולה - בין הגעגועים לבניה המתים והמאבק לסגור את נתיב התחבורה הציבורית הקטלני שהוביל למותם ולמותם של עוד 19 הולכי רגל, לבין העיסוק בחיים שהולכים ומתפתחים בבטנה. בין מכתבים לפרקליטות וקריאת דוחות של משרד התחבורה, לבדיקות דופק ואולטרהסאונד.
והיתה שניות נוספת - בין יהודה בעלה, שמקבל בהבנה שקטה את החלטתה להיכנס להריון, לבתה עמית, שמתקשה להשלים עם העניין, מתעקשת להישאר עם האחים שאבדו לה ולהסב את המבט מבטנה המתעגלת של אמה. האמון שבני המשפחה נתנו בנו אפשר לנו להביא תיעוד של רגעים נדירים ביופיים ובכאבם בחדר הלידה, של משפחה שיכולה שיכולה לשמוח ולהתגעגע באותה נשימה, להכיל מורכבות, להיות כנה עד כאב ובעיקר לשמור בציפורניים על הדבק שמדביק אותה יחד.
אלוהים עושה פה משחקים?
בדיוק לפני שנתיים, בתחילת ינואר 2013 נהרגו יותם, 26, סטודנט מוכשר למשחק בסמינר הקיבוצים, ויואב בן ה-22, שהיה בזוגיות ארוכת שנים עם מור חברתו, מפגיעת אוטובוס בציר ז'בוטינסקי בפתח תקווה. מיד לאחר השבעה התחילה מלכה לבדוק ולחקור את נסיבות התאונה ומה שהיא מצאה מילא אותה זעם. התברר לה כי עוד לפני מותם של בניה גבה הכביש הזה את חייהם של 15 קורבנות אחרים. רק חודש לפני האסון קיבל שר התחבורה ישראל כץ מכתב חמור המתריע כי תאונה קטלנית נוספת היא רק עניין של זמן. קיבל ולא עשה דבר.
לצד המאבק הציבורי שלה להעלות למודעות הציבורית את המחדל, בער במלכה חכם צורך נוסף: למצוא משהו שייתן להם תקווה. חודשיים אחרי האסון היא שתפה את יהודה לראשונה ברעיון שניקר במוחה - לנסות להיכנס שוב להריון. "בתוך תוכי ממש עוד לא הייתי בעניין הזה", אומר יהודה. "אתה גם אומר מה אני צריך את זה עכשיו? זה כמו שהיום תבוא ותגיד לאדם בן חמישים, לך תעשה טירונות בצנחנים. הוא לא מסוגל לעשות את זה. זה כמעט אותו דבר. להתחיל עכשיו לקום בלילות, לחתל, משהו שנראה לך כמו חלום רחוק כבר. אתה כבר לא זוכר מה זה באמת ואיך עושים את הדבר הזה. אבל בסיטואציה שקרתה כל אחד מאתנו ניסה לשמור על השני. אמרתי היא רוצה ככה? יאללה, בוא נלך ככה".
בעוד יהודה מתמסר לרצונה של מלכה, מתוך הנחה סמויה שממילא זה לא יצליח, עמית בת השש עשרה, אחותם הצעירה של יותם ויואב,התנגדה למהלך הזה בנחרצות. "מבחינתי זה היה קצת זמן אחרי שהאסון קרה. הרגשתי שרק עכשיו התחלתי להיבלע לתוך הדבר הזה, וכבר אומרים לי שאולי יהיה עוד ילד במשפחה", היא עוצרת רגע, בוררת מילים בחיוך עצוב, "הרגע איבדתי את המשפחה שלי. לעכל הכלה של עוד חלק במשפחה, זה קשה".
בשיחות קשות עם הוריה עמית מטיחה בהם שהם בסך הכול מנסים לייצר תחליף. למרות ההבנה לעמדת בתה מלכה נחושה להמשיך, עדיין לא משערת אילו הפתעות החיים עומדים לזמן לה. "הלכתי עם אחותי לבדיקת אולטרה סאונד והטכנאית אומרת לי 'מזל טוב, יש שק היריון'. נורא-נורא שמחתי, זה היה מאוד חזק ומטלטל ולא צפוי, כי באמת לא חשבתי שזה יילך. ואז היא אומרת לי 'אבל יש לך עוד מזל טוב אחד'. אמרתי לה 'מה?' אז היא אומרת לי 'יש לך פה עוד מזל טוב אחד'. ועשיתי מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, לבכות. פשוט בכיתי נורא חזק, לא האמנתי שזה קורה". כשמתגלה שמדובר בשני בנים נופלות כל ההגנות. "זה המם אותי. מה שני בנים, מה זה צריך להביע המשחק הזה של אלוהים, למה הלכו לי שני בנים בשביל לקבל אחר כך שני בנים?", היא אומרת, "אחותי אמרה שאולי אלוהים התחרט על מה שהוא עשה לי, כאילו הוא ראה שזה היה טעות או תקלה אז הוא בא ישר לתקן, אבל זה לא תיקון, זה משהו אחר".
אני רואה איך זה מחבר אותנו חזרה
בשבוע ה–34 להריונה מלכה חשה ברע ומובהלת לתל השומר. שם מתברר שצריך ליילד אותה בלידת חירום. יהודה, שממתין במתח מחוץ לחדר הניתוח, לא יכול שלא להיזכר בלילה ההוא, לפני שנה וחצי, כשהגיע לבית חולים בשעת לילה כדי לזהות את גופות בניו. אנחנו נמצאים אתו ברגע שבו מבשרת לו האחות ששני בניו נולדו, כשהוא פוסע בצעד איטי לתוך הפגיה, רואה את שני התינוקות וממרר בבכי, וגם כשהוא נכנס לחדר ההתאוששות בו שוכבת אשתו, גוחן עליה ומנשק אותה.
בשלושת הימים שאחרי הלידה מתקשה מלכה, דווקא היא, לעשות את הצעד הבא. היא מעדיפה להישאר בחדרה, בו מוצבות תמונותיהם של יותם ויואב על השידה, ולא לגשת לפגיה. הלב מסתגל לאט. "לא הרגשתי עדיין בעלות עליהם", היא אומרת, "הרגשתי שהם בידיים טובות יותר משלי. אחר כך, לאט לאט, התקרבתי".
שבועיים וחצי אחרי הלידה מגיעים ההורים והתינוקות הביתה וצריכים להסתגל למצב החדש: משפחה של חמישה אנשים, הורים בני חמישים פלוס, שצריכים לחתל ולהכין בקבוק מחדש.
"בהתחלה אתה בהלם", אומר יהודה, "נוחתים עליך שניים. זה סיפור. לאט-לאט אתה מתחיל להתאהב. זו ממש התאהבות. החוויה כעת היא שונה לגמרי, כי אתה מבין כמה זה חשוב באמת כל העניין הזה של להיות איתם כל שנייה, כמה שאתה יכול. תראה, כשקורה כזה מקרה, הקלפים נטרפים, אוקי? התפרק לך הכול ואתה לאט-לאט מתחיל להרכיב אותו. זה ממש למשוך חוטים עדינים כאלה וכל הזמן להלך על חבל דק. להדביק את הדבר הזה שהיה קיים. לא תמיד אתה בטוח שזה בכלל יצליח כי כי הייאוש לפעמים הוא כל כך גדול, אני חושב, אני מקווה שזה הצליח לנו. איך שאני רואה שאנחנו מתנהלים אני רואה שזה מחבר אותנו בחזרה".
ומלכה, כמו מלכה, ממשיכה לחיות את המורכבות - לצד ערבוב מטרנה ונענוע בעריסה היא מנהלת מאבק כדי לפתוח בחקירה פלילית נגד האחראיים על מחדלי הכביש, סוגיה שנבחנת בימים אלה על ידי מבקר המדינה. היא מתקוממת נגד המחשבה שמדובר כאן בסרט עם סוף טוב. "אחת הסיבות שבהתחלה לא רציתי להתראיין היא כי זה נורא מסדר לאנשים את הראש", היא אומרת. "כאילו זאת שקיבלה מכה כזאת, יש לה עכשיו שני בנים. יופי, זה מסתדר מצוין. מין איזון כזה. יש משהו אנושי בזה שאנשים לא יכולים להכיל אי סדר. נורא קשה לראות אותי, אישה שאיבדה את שני בניה. נורא כיף לראות אותי בהריון. אני מבינה אותם אבל זה קצת מעצבן אותי, כי זה לא איזון, אין כזה דבר איזון. מה שקרה לנו זה לא סדר אלא משהו אחר, משהו נוראי. ומה שאני מנסה להגיד זה שמה שקורה כעת זה ליד מה שקרה ולא במקום".
הסיפור המלא – ביום שני הקרוב ב"עובדה"