יום שני השבוע, וחום כבד עוטף את שכונת שקמים באשקלון. המרכז המסחרי כמעט ריק, רק מדי פעם עובר מישהו לקנות כיכר לחם או קוטג' במכולת השכונתית. יתר התושבים נשארים בבתיהם כדי להתגבר על החמסין. הבניינים מתקלפים, הטיח מתפורר. השמש צורבת את מי שנשאר בחוץ.

במשך שנים המקום הזה כיכב במדורי הפשע. פיצוצי מטענים, זריקת רימונים, סחר בסמים, חיסולי חשבונות בין עבריינים – הכל היה חלק משגרת היומיום בין הספסלים והחצרות. כשהחליטו לשדרג את שמה של השכונה מ"עתיקות ג'" ל"שקמים" קיוו שתדמיתה כשכונת מצוקה ישתנה. אלא שהעוני עדיין שולט כאן, ורבים מדברים בנוסטלגיה על שלום דומראני, בכיר עברייני ישראל שהחל את צעדיו הראשונים ברחובות האלה.

"במקום הזה כל אחד דואג לעצמו, לכל אחד יש מלחמת הישרדות יומיומית", אומר אברהם, תושב השכונה מזה עשרות שנים. "אנחנו עסוקים בדבר אחד - איך לגמור היום, אף אחד אפילו לא מדבר על לגמור את החודש. תאמין לי, אם לא היו עמותות של נזקקים וגמ"חים (גמילות חסדים) היית רואה הרבה ילדים מחטטים בפחי זבל לחפש אוכל. תראה מה קרה ליוסף. תחשוב למה הוא התאבד ותבין שאנשים פה מרגישים שהם לא שווים כלום. אף אחד במדינה לא סופר אותנו, אנחנו השקופים שבשקופים".

יוסף הוא יוסף אטל, שמודעת האבל המכריזה ביובש על מותו תלויה על גבי עמוד בטון באחד מבנייני המגורים. אחיו שמעון, 52, יושב בסלון ביתם שבקומה הרביעית, ממרר בבכי חרישי. גם הוא מובטל, 65 אחוזי נכות, חי על קצבת הבטחת הכנסה של 1,600 שקל. "אחי יוסף אהב את החיים מאוד", הוא מחלץ בקושי. "הוא אף פעם לא דיבר על התאבדות או אמר שנמאס לו מהחיים. תשאל אנשים בשכונה והם יגידו לך איזה אדם טוב הוא היה: צנוע, נעים הליכות, חייכן, נחמד, אדם ערכי. הצרה היא שבלשכת התעסוקה הכניסו אותו לפינה חשוכה, גרמו לראות את החיים רק בשחור ובסוף זה נגמר כמו שזה נגמר. אחי מת בגלל אטימות הלב של פקידי לשכת התעסוקה, ואם זה קרה לו זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. עכשיו נשארתי לבד בעולם".

התאבדות בלשכת התעסוקה (צילום: שמעון אפרגן)
האחים אטל, יוסף מימין. היו שם אחד בשביל השני | צילום: שמעון אפרגן

20 דקות של התדרדרות מהירה

יום חמישי לפני שבועיים, ה-27 במאי, היה היום האחרון בחייו של יוסף אטל, בן 53, גרוש ואב לארבעה. בבוקר הוא עשה את דרכו ללשכת התעסוקה באשקלון לאחר שקיבל זימון להתייצב ובמטרה לנסות ולהוכיח לפקידים שהוא סובל מבעיות גב קשות המונעות ממנו לצאת לעבוד. אטל קיווה שיוכל להמשיך לקבל מהם אישור לקצבת הבטחה של 1,600 שקל, שהייתה נחוצה לו מאוד: כעשרים שנה הוא אינו עובד עקב מגבלות פיזיות, ובתקופת הזמן הזו חייו עברו טלטלות קשות. בעבר ריצה מספר מאסרים בגין עבירות סמים, מאוחר יותר נגמל והשתקם, חזר בתשובה ונדמה שפתח פרק חדש בחייו. בארבע השנים האחרונות הוא ואחיו שמעון התגוררו בדירת שני חדרים קטנה שהייתה שייכת לאמם המנוחה. חיים מהיד לפה, מתייצבים מדי חודש בלשכת התעסוקה כדי להרשם במכונה הביומטרית.

"בבוקר הוא התפלל תפילת שחרית, קרא כמה פרקי תהילים ויצא לדרך", משחזר האח, "היו לו קצת חששות, אבל שום דבר חריג. הוא לא טיפוס של ויכוחים, לא אחד שיודע לעמוד על הזכויות שלו. הוא לקח איתו כמה מסמכים רפואיים של רופא תעסוקה שבדק אותו כמה שבועות קודם וקבע שיש לו בעיה בגב, אבל פחד שעוד פעם יטרטרו אותו מפקיד לפקיד, ינסו לדחוף לו בכוח עבודה כדי להוריד אותו מרשימת מקבלי קצבת הבטחת הכנסה. הוא היה בחרדות".

דרכיהם של השניים נפרדו: שמעון יצא לקניות בשוק ויוסף נסע באוטובוס יחד עם חברו הטוב מכלוף ללשכת התעסוקה ברחוב כצנלסון בעיר. בשעה 11:55 עלה אטל לקומה הרביעית, בזמן שחברו יצא לשתות כוס קפה והבטיח לחכות לו כשיחזור מהסידורים בלשכה. לפי תיעוד מצלמות האבטחה בלשכה שהגיע לידי משטרת אשקלון, אטל עלה לקומה הרביעית, נכנס למשרדו של אחד הפקידים – שם, לפי קרוביו, התבשר כי נשללה ממנו גמלת הבטחת ההכנסה - ולאחר מכן עבר לפקידה נוספת, כשתוכן שיחתם לא ידוע. אחר כך יצא לכמה שניות למסדרון, הסתכל על משרדו של הפקיד ואז הפנה מבטו לעבר החלון. הוא חזר על הפעולה עוד פעמיים.

התאבדות בלשכת התעסוקה (צילום: דיאגו מיטלברג)
לשכת התעסוקה באשקלון. הייתה או לא הייתה שיחה עם הפקיד? | צילום: דיאגו מיטלברג

תמר, גרושתו של אטל, סיפרה לכתב אבי בלכרמן מאתר "שיחה מקומית" כי צפתה בתחנת המשטרה במצלמות האבטחה ונותרה המומה: "זה סרטון בלי קול אבל רואים את שפת הגוף של יוסף, איך הוא נסער שם. הוא מתקרב לחלון ואנשים עוצרים אותו ולוקחים אותו משם ושוב הוא מתקרב ואנשים הולכים למאבטחים ומדברים איתם". עד ראייה אחר טוען שאטל איים להתאבד, אבל דבריו התקבלו בביטול.

"הוא היה נסער מאוד", מאשר גורם בלשכת התעסוקה, "הוא התווכח עם הפקידים שלא האמינו לו שהוא סובל מבעיות בגב. צריך להבין שיש המון אנשים כאלה כל יום שמאיימים להתאבד או אחרים שמשתוללים בגלל שביטלו להם קצבאות. העובדים פה בלשכה מטפלים באלפי אנשים בחודש בתנאים לא קלים, מנסים לעזור לפונים אבל זה ברור שאי אפשר לרצות את כולם. במקרה הזה אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, אפילו לא המאבטחים, כנראה לא האמינו שהוא מסוגל לעשות משהו".

אלא שאטל היה רציני. בשעה 12:15 הוא מתייאש, רץ לעבר אחד החלונות בקומה, ולתדהמת הנוכחים שובר את הזכוכית עם כתפו וקופץ מבעדה, היישר לתוך החצר הפנימית של הבניין. צוות ניידת טיפול נמרץ של מד"א הוזעק למקום וקבע את מותו. עובדת משרד הפנים וכמה עובדים נוספים מלשכת התעסוקה שהיו עדים למחזה לקו בהלם ונזקקו לטיפול רפואי. חוקרי תחנת משטרת אשקלון תחקרו את עובדי המקום וגבו עדויות ממאבטחים ומאזרחים ששהו בבניין באותה שעה. בימים האחרונים החליטו לסגור את תיק החקירה בנימוק שלא נמצא חשד לפלילים.

"יש קללה על המשפחה"

מותו הפתאומי של יוסף הוא החוליה האחרונה בשרשרת טרגדיות שפקדה את משפחת אטל בשנים האחרונות. אחיו דוד נהרג כאשר אוטובוס דרס אותו למוות כשחצה כביש; אח אחר, יעקב, מת מהכשת נחש; אח נוסף, יצחק, נהרג בתאונת דרכים. משישה אחים ושלוש אחיות הם נשארו רק חמישה - ובדיוק בגלל זה, כשחזר שמעון מהקניות לביתם המשותף שלו ושל יוסף ומצא אותו ריק, משהו בתוכו החל לרעוד.

התאבדות בלשכת התעסוקה (צילום: דיאגו מיטלברג)
החלון ממנו קפץ אטל למותו. הכאב היה גדול מדי | צילום: דיאגו מיטלברג

"השעה הייתה שתיים, ראיתי שהוא לא הגיע הביתה והתחלתי לדאוג שאולי קרה לו משהו. הוא בדרך כלל לא מתעכב יותר מדי בלשכה", מספר שמעון. דקות לאחר מכן השוטרים כבר דפקו על דלתו עם הבשורה הקשה. "חשבתי שהם צוחקים או שמדובר בטעות בכתובת. באותו רגע רציתי למות, להתאבד, נתתי בוקס לתקרה. כל כך כעסתי, הרגשתי שעשו לאחי את המוות בלשכה כדי שלא יקבל את הקצבה, הרגו אותו באיטיות, הוציאו לו את החשק לחיות. הפקידים התייחסו אליו כמו למיץ של זבל. מבחינתם הוא היה מטרד, זבוב שצריך להעיף אותו. הוא לא היה בן אדם, סתם נתון סטטיסטי במחשב. הם עשו הכול כדי לחסוך 1,600 שקל לקופת המדינה ולא עניין אותם שמדובר באדם במצוקה כלכלית קשה, שבקושי שורד את היום, שדגים ובשר זה מותרות בשבילו. הם רצו להיפטר ממנו, אבל הוא פשוט הקדים אותם".

שמעון מביט סביב על הדירה שעד לא מזמן הייתה ביתו של אחיו. "תראה את זה, מה יש כאן? אנחנו בסך הכל אנשים פשוטים שרוצים רק לחיות, וגם את זה לקחו מאיתנו. לא עישנו סיגריות פה ולא שתינו אלכוהול. אף פעם לא היינו בנופש לא בארץ ולא בחו"ל, כל הזמן היינו במלחמה קשה כדי לשלם את החשבונות של הבית. אנחנו העשירון התחתון שבתחתון, אלה שלא מעניינים אף אחד. אחי התאבד בגלל מצוקה כלכלית, ואתה חושב שזה הזיז למישהו? אף נציג של העירייה או של הכנסת לא בא לנחם, לראות אם אנחנו זקוקים למשהו, בקושי דיברו על זה בחדשות".

העיניים שלו מתמלאות בדמעות. "אני אומר לך, יש קללה שרובצת על המשפחה שלנו. אתה יודע מה זה בשבילי לאבד ארבע אחים? זה מטורף, ואני יכול להגיד לך שהמוות של יוסף גרם לי סופית לאבד את החשק לחיות, כי פשוט נמאס לי. כשהוא היה חי עזרנו אחד לשני, עכשיו הכול על הכתפיים שלי, ואיך אני אגמור את החודש בדיוק? כלב חי יותר טוב ממני".

התאבדות בלשכת התעסוקה (צילום: שמעון אפרגן)
שמעון בקבר אחיו. "זועק אליי מן האדמה" | צילום: שמעון אפרגן

"אולי עכשיו יהיה לך שקט"

יום לאחר השבעה, האח שמעון אוזר אומץ ומגיע לבית העלמין באשקלון כדי לבקש סליחה מאחיו יוסף. הוא ניגש לקבר הטרי, ערימה של רגבי עפר בוציים מכוסים בשכבה דקה של בטון, ופונה אל האדמה. "יוסף, אני מבקש ממך סליחה שלא הייתי שם בשבילך באותם רגעים, שלא עשו שום דבר להציל אותך, שלא היה אכפת להם ממך. אולי עכשיו יש לך שקט מהעולם האכזרי הזה".

ביום שני השבוע, שבוע לאחר ההתאבדות, הוא התייצב בלשכת התעסוקה לחתום נוכחות. המחשב פלט: אין עבודה. רגע לפני שחזר הביתה, ניגש שמעון לכמה מהעובדים בלשכת התעסוקה והישיר אליהם מבט. "הלכתי ללשכה ברגליים כבדות מאוד, אבל זה היה לי חשוב", הוא אומר. "פתאום ראיתי שהחליפו חלונות באותה קומה ושעכשיו קשה לקפוץ דרכם. הפקידים היו המומים, לא יכלו להסתכל לי בעיניים, חיפשו לברוח ממני כדי כי הרגישו לא נעים אחרי מה שקרה ליוסף. נראה לי שהם עדיין בהלם, לא יודעים מה להגיד. הם ניסו הפעם להיות נחמדים איתי, לא להקשות עליי ככה סתם, לא לטרטר - אבל לא ראיתי שיש להם ייסורי מצפון. הם יודעים שהיה אפשר למנוע את המוות הזה עם יחס אחר".

בני משפחתו של אטל מתכוונים להגיש בקרוב תביעת נזיקין של מיליוני שקלים נגד שירות התעסוקה על מחדלים וכשלים חמורים בהתנהלות שהובילו להתאבדות ועל כך שלא הותקנו במקום סורגים כדי למנוע מקרים מסוג זה. "היום זה קרה לאחי, מחר זה יקרה למובטל אחר, אסור שדברים כאלה יתרחשו בכלל", אומר שמעון, "אתה יודע מה זה להשאיר ארבעה יתומים? מי יעזור להם, מי יפרנס אותם? לך תספר להם שאבא שלהם התאבד בגלל שקיבל יחס גרוע בלשכת התעסוקה. הם בהלם טוטאלי, אפילו פסיכולוג או עובדת סוציאלית לא הביאו להם בכלל". הוא מוחה אגלי זיעה ממצחו ומנסה לקחת נשימה עמוקה. "למדינה פשוט לא אכפת מאנשים כמונו. היו פה מחדלים חמורים ואנחנו לא נעבור על זה לסדר היום. דמו של אחי זועק אלי כל הזמן מתוך האדמה, ואני לא יכול להתעלם מזה".

התאבדות בלשכת התעסוקה (צילום: דיאגו מיטלברג)
לשכת התעסוקה. איך מונעים את המקרה הבא? | צילום: דיאגו מיטלברג

משירות התעסוקה נמסר בתגובה: "אנחנו מביעים צער על האירוע הטראגי שבו דורש עבודה, בעודו מחכה בתור לפגישה עם מתאם השמה, פרץ ושבר בגופו חלון וקפץ אל מותו, בעודו ממתין בתור מבלי שראה פקיד ומבלי שנכנס לפקיד. בשירות מבקשים להדגיש, כי הבחור התייצב בלשכה מספר שנים, לא קיבל סירוב וזכה ליחס מקצועי והוגן, ומוסיפים כי בשירות אין תגמול על מתן סירוב. הנושא נמצא בחקירת משטרה".

לכל כתבות המגזין