יגאל עמיר פתח בשביתת רעב, סיפרו הכותרות השבוע. מי שדיווחה על ההחלטה של עמיר – החלטה שבדיעבד החזיקה מעמד מבוקר יום רביעי ועד לארוחת הצהריים של אותו יום עצמו – הייתה לריסה טרימבובלר, אשתו ואם ילדיו. היא בחרה לעשות זאת בקבוצת הפייסבוק של מפלגת "נורא דליבא: חופש ליגאל עמיר", שכל התכתובות בה הן בשפה הרוסית. טרימבובלר הסבירה ל-802 חברי הקבוצה שהסיבות לאקט המחאתי של בעלה הן ההחלטה של שב"ס לשלול ממנו את הזכות לשיחות טלפון ומה שהיא מגדירה "כליאה בלתי חוקית בהפרדה"; לדבריה, "בית המשפט צריך להתכנס אחת לחצי שנה כדי להאריך כליאה בהפרדה. זה לא נעשה כבר מזה שבע שנים. תפיצו, בבקשה, כמה שיותר!".
בעוד שהדרמה של שביתת הרעב הסתיימה כלעומת שהחלה, העובדה שמערכות החדשות למדו על כך בקבוצה של נורא דליבא – "לב האש" בארמית - מלמדת משהו על החשיבות שמייחסת משפחת עמיר עצמה לתנועה ולמפלגה. טרימבובלר אמנם טענה שאין לה קשר לגוף הפוליטי המדובר, אבל המעשים שלה מעידים לכל הפחות על תמיכה שקטה בהתארגנות שכבר זוכה פה ושם לכינוי "מפלגת יגאל עמיר".
"הסיפור של שביתת הרעב התחיל כשלריסה קיבלה טלפון מהשכן של יגאל בהפרדה", אומרת לי ליזה יודין (60), מקימת המפלגה וחברה קרובה של טרימבובלר. "את יודעת איך זה שם, הקירות דקים, יש חלונות קטנים בדלתות והם יכולים לצעוק אחד לשני, לדבר בלי לראות אחד את הפנים של השני. אז יגאל ביקש ממנו שיצלצל ללריסה".
איך את כמקימת המפלגה ראית את ההחלטה שלו לשבות רעב?
"זה היה רגע קשה מאוד עבורי. הוא מאוד רזה, תמיד היה, ובכלא בטח לא העלה קילוגרמים. אנחנו חוששות לבריאותו. הם מחזיקים אותו בהפרדה באופן לא חוקי, אומרים שזה כדי להגן עליו מפני אסירים אחרים שיזעמו על רצח ראש הממשלה האהוב שלהם רבין ויקרעו את יגאל לחתיכות. אלא מה. זה כמובן רק תירוץ".
ירה, זה לא אומר שהרג
"מפלגת יגאל עמיר" עלתה לכותרות פעמיים בשבועיים האחרונים. הראשונה הייתה כשבתכנית "הצינור" דווח על אסיפה בירושלים שבה הוחתמו אנשים, כולם דוברי רוסית, על טפסים שיאפשרו לרשום את נורא דליבא כמפלגה ולהריץ אותה לכנסת הקרובה. במפגש תועדה גם משפחתו של עמיר; טרימבובלר הכחישה כל קשר לפעילות, מה שלא מנע ממנה להודות בקבוצת הפייסבוק של המפלגה לכל מי שהגיע למפגש.
האירוע השני היה שיחה מוקלטת שפרסם הצל לאחר שעמיר צלצל אליו מהכלא וסיפר לו על נורא דליבא: "יש שם 600 חבר'ה, פנסיונרים, אקדמאים. עכשיו, הם רוצים להקים מפלגה שתרוץ בבחירות הקרובות במטרה לשחרר אותי, ואחת המטרות היא לשנות את מפת התקשורת בארץ, שכולה בידי השמאל. עכשיו, האנשים האלה לא פוחדים מכלום והם הקימו אתר באינטרנט".
הצל התנער מעמיר, אמר שאין לו עניין בשיח עם אדם שכמותו. עמיר אמר "ביי" וניתק, הצל הופיע עם הסיפור בתקשורת וחברי המפלגה החדשה חשו נבגדים. "מי היה צריך את זה?", כתב אחד מחברי קבוצת הפייסבוק. "מה נתנה לו השיחה עם הראפר הדביל? כלום. עכשיו כולם יודעים שיגאל בקלות יכול לצלצל לכוכבי ראפ, פופ ושאנסונים. זאת טעות איומה!". הכותב צדק לפחות מבחינה אחת: כעונש על עיסוק בפוליטיקה, שמהווה הפרה של תנאי כליאתו, שב"ס גזר על עמיר הימנעות מכל שיחת טלפון למשך חודשיים. בתגובה הכריז עמיר על שביתת הרעב שלו והגיע לכותרות בפעם השלישית.
"אנחנו צריכים לשלוח זר פרחים וקוניאק ל'הצינור' ולצל על זה שהביאו לנו פרסום. גם אם זה פרסום רע, זה עדיף על התעלמות", אומרת יודין על ההתפתחויות האחרונות. "כשהחלטנו להפוך לתנועה פוליטית שלחתי עשרות מכתבים לכל גופי התקשורת ואף אחד מלבד ערוץ 9 לא התייחס. התקשורת השמאלנית רוצה להציג אותנו כקבוצה של פנסיונרים מטורללים, אבל אנחנו לא קבוצה של הזויים. רבים חושבים כמונו, אבל מפחדים לומר".
היא לא לגמרי טועה. הניסיון להריץ לכנסת את נורא דליבא גרר אמנם תגובות חריפות במערכת הפוליטית – בלטה במיוחד דרישתו של עמיר פרץ, יו"ר העבודה-גשר, לפסול את הרשימה בטענה שמדובר ב"חציית קו אדום ומדמם" – אבל כבר בשנת 2006, בסקר שערך מכון "דחף", עלה כי שליש מהציבור בישראל תומך במתן חנינה ליגאל עמיר (25% הביעו תמיכה בחנינה "בעוד 25 שנים" ואילו 5% רצו חנינה מיידית); לפני כשנה פרסמה חברת החדשות סקר שלפיו רק 47% מהציבור בישראל חושבים שרצח יצחק רבין פגע בישראל, וכי 40% מהציבור לא מאמינים שעמיר הוא שרצח אותו.
בשנת 2001 עבר בכנסת "חוק יגאל עמיר", שקובע כי ועדת השחרורים לא תמליץ לקצוב את עונשו של אסיר עולם שהורשע ברצח ראש ממשלה ממניע אידאולוגי ולא תמליץ על מתן חנינה לאסיר כזה. החוק לא פוגע בסמכותו של הנשיא לקצוב את העונש או לחון את האסיר; האפשרות הזאת נותרת בעינה, מה שהופך את המשאלה של נורא דליבא למציאותית לפחות בתיאוריה – מפני שסוגיית החנינה עולה בכל פעם שמתחלף נשיא.
בהצבעה ב-2001 נשמעו קולות, גם משמאל, שלא חשו בנוח עם החוק הפרסונלי והרטרואקטיבי הזה. יו"ר ועדת הכנסת דאז, ח"כ אופיר פינס ממפלגת העבודה, אמר שחקיקת חוק למידותיו של אדם ספציפי היא "בעייתית", אבל הבהיר שהדבר מתחייב. שר התקשורת דאז ונשיא המדינה היום, ראובן ריבלין, הצביע בעד ואמר: "הצבעתי בניגוד למצפוני המקצועי כדי להימנע מוויכוח ציבורי שבו יאשימו אותי שרצחתי את רבין". זהבה גלאון, אז יו"ר סיעת מרצ, בחרה להיעדר מההצבעה.
_g.jpg "יגאל עמיר (צילום: SVEN NACKSTRANDAFPGetty Images)")
בעוד שהטיעון המשפטי הוא כנראה הקלף החזק ביותר של נורא דליבא מול הקונצנזוס הישראלי, אנשי התנועה לא מסתפקים בכך ומפליגים למחוזות ספקולטיביים. "יגאל עמיר ירה, זה לא אומר שהרג", אומרת יודין. "מאיפה הכדור יצא? כל המסמכים מהחקירה נעלמו, אין שום דבר. הכניסו בן אדם לכלא על בסיס כלום, והכי גרוע, לא משחררים", אומרת אינה קודרייבצב, דוברת המפלגה.
אבל אתן מתעלמות מבית המשפט שקבע אחרת, ממסקנות של ועדת חקירה ממלכתית, ואומרות שהוא לא רצח. זאת תיאוריית קונספירציה.
"כי אין מידע, ותיאוריות קונספירציה נולדות כשאין מידע. אולי זה עוד יגיע למיסטיקה, לכי תדעי".
לא נורא, נתמודד בבחירות הבאות
המפלגה החדשה נולדה ביום הולדתו האחרון של עמיר, ה-23 במאי השנה. יודין הזמינה לחצר ביתה את טרימבובלר והקהל הרחב נקרא להצטרף למה שהוגדר "שאלות ותשובות" איתה. "הגיעו המונים מכל הארץ", נזכרת יודין בהתרגשות ומצביעה על החצר הקטנה שאנחנו יושבות בה. "הצורך הזה נולד כי ראינו שאנשים לא יודעים את האמת על יגאל עמיר. היה כזה ביקוש אחרי המפגש הזה שארגנו עוד אחד, ביום העצמאות", אומרת גל, בתה של יודין. בעקבות המפגשים הקימה אחת המשתתפות דף פייסבוק ברוסית שנקרא "על מה יושב יגאל עמיר". הדף בקושי פעיל כיום, אבל זה היה הרגע שבו נולדה תנועת נורא דליבא.
יודין עצמה תומכת כבר שנים בשחרורו של עמיר. היא בעלת תואר אקדמי בפילולוגיה (מחקר של טקסטים כתובים) ועבר של כתבת פלילים בברית המועצות. ב-20 השנים האחרונות היא עורכת המקומון בשפה הרוסית "טראוגולניק" שמופץ בדרום. לעתים היא מפרסמת בו טקסטים של כמה מחברי הקבוצה הדעתנים. כזה הוא יורי פרידמן שריד, מומחה באמנויות לחימה ("מבין גדול בפילוסופיה, פובליציסט ואיש חכם מאוד", אומרת עליו יודין), וגם דינה מאירסון, משוררת ופובליציסטית בעיתונות הרוסית בארץ.
יודין אומרת שבעבר לא הייתה שום היתכנות להקמת גוף כמו נורא דליבא. "אף אחד לא התעניין בזה, אני עצמי כתבתי ופרסמתי והיו מעט לייקים ומעט שיתופים. אבל משהו השתנה השנה, מעצבי דעת קהל ימנים בציבור הרוסי התחילו לכתוב על הנושא. אחרי שקם עמוד הפייסבוק הראשון הבנו שאנחנו לא רוצים להסתפק רק בדיון אינטרנטי, אלא גם לפעול. הכרזנו על הקמת התנועה, פרסמנו מניפסט שחתמו עליו 350 איש, שלחתי אותו עם החתימות לכל כלי התקשורת, ואף אחד לא התייחס".
מה כתבתם שם?
"שאנחנו נולדנו, אנחנו חיים וזאת התכנית שלנו. תקבלו אותנו כי אנחנו נעבוד, אנחנו לא נשתוק עוד. אבל התקשורת שתקה. היחידים שפרסמו היו אתרים ברוסית, וגם זה רק כטובה אישית לי. היה גם עיתונאי מתחנת רדיו ברוסית בשיקגו שהם פרו-ישראלים והוא ראיין אותי. זהו".
גל, בתה של יודין (24) שנוכחת בשיחה, מנדבת הסבר: "זה בגלל שכולם בתקשורת שמאלנים והם שולטים בכל. למדתי משחק ב'ב'יורם לוינשטיין' והבמאים אמרו לנו חד משמעית שככה זה. אם את בעלת שליטה בגופי התקשורת ואת שמאלנית, אז את תגידי מה לפרסם".
אבל גם ערוץ 20 וערוץ 7 התעלמו מכם.
"טוב, זה כי הנושא הוא טאבו", מסבירה יודין.
יודין מאשימה את התקשורת בהתנקשותו של עמיר ברבין. באתר של המפלגה, בסעיף הקורא לשחרורו של עמיר, מופיע ההסבר: לעמיר לא נותרה ברירה לאור התעלמות התקשורת והפוליטיקאים ממחאת הימין נגד הסכמי אוסלו. הוא היה חייב לעשות מעשה.
_i.jpg "יגאל עמיר (צילום: SVEN NACKSTRANDAFPGetty Images)")
גם הקמת המפלגה, טוענת יודין, היא תגובה להתעלמות התקשורתית מהתנועה למען שחרורו של עמיר. "הבנו שכדי שידברו עלינו ובשביל שיתנו לנו פרסום, אנחנו חייבים להקים מפלגה", היא ממשיכה, "הרי אנחנו עומדים בפני בחירות. אז יצאנו בהודעה בקבוצה, שהיא כמו הבית שלנו, וקראנו לאנשים לבוא לחתום על טפסים. היינו זקוקים לפחות למאה חתימות כדי להירשם כמפלגה. זה היה ביום שישי ה-27 ביולי, בבית הכנסת בירושלים, עם עורך דין. הגיעו 120 איש מכל הארץ. זה מה שגרם לדיווח ב'הצינור".
ומה קרה?
"יצא לך להיכנס פעם לאתר של משרד הפנים? אי אפשר למצוא שם את הידיים והרגליים, אז עורך הדין שלנו לא ראה שהרישום של המפלגות הסתיים כבר ב-19 ביוני, ומי בכלל חשב אז על הקמת מפלגה".
ובסוף איחרתם את המועד.
"לכן שקלנו לקנות 'מפלגת מדף', כלומר מפלגה רשומה כחוק אבל לא פעילה. התחלנו לחפש אחת שתהיה גם קרובה לנו באידיאולוגיה, אז כמובן, המפלגות הערביות נדחו מיד והתחלנו לצלצל לאחרות. זה היה כמו שוק, המחירים נעו בין 200 אלף שקל ל-900 אלף. היה מי שהתנאי שלו היה להיות ראשון ברשימה. הם חשבו שאנחנו נגיע לארבעה מנדטים וכל מה שעניין אותם היה להיכנס לכנסת. לא נורא, נתמודד בבחירות הבאות".
למחבלים יש חדרי כושר וטלוויזיה והוא יושב בבידוד
מקימות המפלגה מבהירות שמטרתה אינה רק שחרורו של עמיר. יש לה מצע בן ארבעה סעיפים; אחד הוא "בירור האמת" לגבי רצח רבין, סעיף שני דורש ועדת חקירה ל"מחדלי אוסלו" והעמדה לדין של האחראים. סעיף שלישי קורא לרפורמה בתקשורת ובמערכת המשפט, שהמפלגה טוענת שנשלטות בידי אליטות משמאל ("אדם חכם אמר לי, 'אנחנו יכולים לבחור 120 חברי כנסת הכי ימניים שיש, אבל ישראל עדיין תתנהל כמו מדינה שמאלנית בגלל התקשורת ובג"ץ", אומרת יודין). הסעיף הראשון הוא כמובן הדרישה לבטל את חוק יגאל עמיר.
מה אתם בעצם טוענים, שעמיר חף מפשע?
יודין: "זה שהוא ירה, זה חד משמעי. גם הוא לא מכחיש את זה. אבל מה קרה הלאה, אף אחד לא יודע. אף אחד לא חקר את זה. אחרי שיגאל יורה, רבין מגיע עד האוטו שלו, על הרגליים שלו. למה לא לאמבולנס?".קודרייבצב: "מכיכר מלכי ישראל עד בית החולים איכילוב זה בדיוק שבע דקות נסיעה, אבל הרכב של רבין הגיע רק אחרי 23 דקות. הם אומרים פקקים. מה פתאום פקקים".
דו"ח ועדת שמגר, ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את רצח רבין, פירט את האופן שבו תוכנן ובוצע הרצח. הנהג מנחם דמתי העיד בפני הוועדה שהרכב הגיע בתוך דקה וחצי בלבד מכיכר רבין לבית החולים, הערכה סבירה בהתחשב בכך שב-21:45 תועד רבין יורד במדרגות שבסופן המתין עמיר, ואילו באיכילוב נרשמה הגעתו של רבין כבר ב-21:52. אלא שהעובדות הללו, כמו רבות אחרות שמצוינות בדו"ח, תמיד היו מוקד לטענות נגד אמינות הוועדה. בשנת 2005 אף הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי נתן גפן שדרשה בדיקה מחודשת של הגעת ראש הממשלה לבית החולים ומצבו הרפואי בעת הגעתו; בג"ץ דחה את העתירה.
יודין מגדירה את פשעו של יגאל עמיר כניסיון לרצח. "זאת לא עבירה שנותנים עליה מאסר עולם פלוס 14 שנה", היא אומרת, "וגם אם הוא רצח, הרי משחררים מחבלים שרצחו עשרות אנשים, כמו שעשו בעסקת שליט".
"מבדילים בין דם לדם", מוסיפה הבת גל, "אבל מה ההבדל בין הדם של רבין לדם שלנו? הדם שלו אדום יותר מדם של נרצחים בפיגועים? מחבלים שהעיפו אוטובוסים באוויר משוחררים והוא לא. באיזו מדינה מתוקנת יש דבר כזה?".
בשורה התחתונה, יגאל עמיר הוא מה - אסיר ציון?
יודין: "הוא יותר אסיר מצפון. אנחנו מסכימות שהוא היה צריך לשבת בכלא, אבל לא ככה, לא בתנאים האלה".
קודרייבצב: "למחבלים יש חדרי כושר וטלוויזיה והוא יושב בבידוד".
יש לנו אנשים משכילים, פרופסורים, אנשי רוח
חברי נורא דליבא רואים בעמיר אדם שהקריב את עצמו למען מדינת ישראל, ובחוק שנושא את שמו רדיפה אנטי-דמוקרטית. אף אחד מהם לא מתייחס לרצח כמעשה של פגיעה אנושה במדינת ישראל כדמוקרטיה או ליצירת מציאות פוליטית חדשה באמצעות שלוש לחיצות על הדק.
רבים בקבוצה חלמו על ישראל לפני שהגיעו אליה. חלקם משייכים את עצמם למה שנקרא "האינטליגנציה היהודית" של לנינגרד ומוסקבה (בדגש על לנינגרד, כיום סנט פטרבורג, שהייתה ידועה כמקום פעילותם של מתנגדי המשטר הסובייטי ומסורבי עלייה). אלה אנשים שחונכו לתעב את המשטר ולהניח שכל מידע מטעם המדינה הוא שקר או תעמולה. נראה שדו"ח ועדת שמגר הוא מבחינתם המשך ישיר של ימי "פראבדה", עיתון המפלגה הקומוניסטית.
אם דוברי הרוסית נתפסים בדרך כלל כחיל החלוץ במלחמה נגד ההדתה, הרי שרבים מחברי הקבוצה הם אנשים מאמינים. הולכים לכותל, מניחים תפילין, לחלקם כיפות או כיסוי ראש. זו מסורתיות שונה מזו הצברית, הישראלית; כמי שגדלו תחת משטר שאסר על קיום מנהגים דתיים, האמונה היא חלק מתחושת החופש שלהם, מהזהות שלהם. הם נבלעו בתוכה באופן קיצוני שמיקם רבים מהם בהתנחלויות קטנות. משם קל לראות ביגאל עמיר לוחם צדק, ובעצמם כקבוצה נרדפת.
בעוד שהשקפת עולמה של נורא דליבא קרובה כביכול לזו של הצל והעוקבים הרבים שלו, אין שום דמיון בשיח שמתנהל אצלו ואצלם. בקבוצת הפייסבוק של נורא דליבא לא תמצאו התלהמות, קללות ואיחולי מוות; השפה נקייה, הטיעונים לוגיים או מתיימרים להיות כאלה, החברים מתהדרים בתארים אקדמיים. אנשים כמו ד"ר אלכסנדר שייני, פסיכיאטר לשעבר וכיום רופא משפחה, תושב לנינגרד לשעבר וכיום תושב ההתנחלות בית עין. הוא משתף שירה פוליטית וציטוטים של מאיר כהנא.
"אלכסנדר הוא משהו מיוחד", אומרת יודין. "עוד בלנינגרד הוא היה מארגן לימודי היסטוריה יהודית. אדם יוצא דופן, היחיד שהלך והגיש תלונה במשטרה על עמיר פרץ אחרי שהוא אמר שלא מאוחר להוציא להורג את יגאל עמיר. יש לנו הרבה אנשים משכילים, פרופסורים, אנשי רוח". עם חברי הקבוצה נמנה גם הדובר לשעבר של סגן עיריית אילת, הביולוג הימי ד"ר אלכסנדר צ'רניצקי. הוא מעלה פוסטים שקוראים לשחרורו של עמיר ותמונות של עצמו בקימונו יפני וכפכפי אדידס, אוחז בחתול ספינקס עצום.
איך אתן מסבירות את ההבדל בסגנון בין הקבוצה שלכם והעמוד של הצל?
יודין: "רבים מהימנים דוברי העברית הם ערסים ויוצאי עדות המזרח. אצלנו זה בדיוק הפוך. מה זאת האינטליגנציה הישראלית? כולם ממדעי הרוח. בין הימנים יש יותר מתמטיקאים, אנשי מדע מדויק. ואת יודעת למה זה? כי אנחנו מדינה קטנה ואין מקום לכל כך הרבה אנשי רוח. הם צריכים להשתתף בועדות וכנסים באירופה, לקבל מהם מלגות, פרסום, ושם הם כולם שמאלנים. אז גם אנשי הרוח שלנו התאימו את עצמם".
הרי את לא אומרת "בואי נרצח את כל הערבים"
שביתת הרעב קצרת המועד של עמיר יצרה סערה מיידית בקבוצה של נורא דליבא. מישהו מציע להצטרף לשביתת הרעב, מישהו אחר ביקש לשכנע אותו להפסיק כי "אף אחד לא ימהר להאכיל אותו". אחד הגולשים הציע לפנות לבצלאל סמטוריץ' ושאר חברי הכנסת מהימין שילכו לבקר את עמיר וידאגו לו, אבל החברים השיבו לו ש"הימין" הזה לא ירצה להתלכלך. מישהו אחר נזף בכולם שרעיונות זה לא מספיק, צריך גם לפעול קונקרטית.
לריסה טרימבובלר שלחה את כולם להגיב לכתבות "השקריות", כדבריה, אודות שביתת הרעב ולהירשם לקבוצה כדי לדעת מה התקשורת מסננת ומה לא. ציטוטים של ג'ורג' אורוול מ"1984" לא איחרו להגיע וגם שיתוף הידיעה אודות המפגש בין נועה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין ומועמדת לכנסת מטעם המחנה הדמוקרטי, לאבו מאזן. בקבוצה מכנים את יו"ר הרשות הפלסטינית "מכחיש שואה".
כשהשיחה שלנו מתקרבת לסופה, גל מזכירה כבדרך אגב שהיא רוצה לעבור לגור בתל אביב. זה הווייב הזורם של העיר, היא מסבירה.
אבל כולם שמאלנים שם.
"זה בסדר, אף פעם לא הסתרתי את הדעות שלי. הרי את לא אומרת 'בואי נרצח את כל הערבים'. אפשר לנסח את זה בצורה אחרת".