אפילו מקור מפוקפק יכול להוליד עיבוד מוצלח. זה אולי השיעור הכי חשוב שלימד אותנו "שודדי הקאריביים" המקורי (כלומר הסרט המקורי, לא המתקן שהוא מבוסס עליו ושפעם נתקעתי בתוכו עם משפחתי במשך 25 דקות מול בובה ריאליסטית מדי של ג'וני דפ שר שיר שיכורים ומאז אני עוד פחות סובל אותו ועוד יותר קרוב לאלכוהוליזם קליני). לראיה נוספת, גם "סרט לגו" נשמע מופרך לפני שראינו אותו. מצד שני מתייצב "אנגרי בירדס: הסרט" - ובמובן מסוים גם "באטלשיפ", שהיה להזכירכם עיבוד למשחק הלוח "צוללות" - כדי להוכיח שעיבוד שנשמע מטומטם יכול גם פשוט לצאת מטומטם. ועכשיו בא "אימוג'י: הסרט" וממצב את עצמו כמפלגת המרכז של הסרטים המבוססים על דברים שגורמים לך להגיד "די נו".

ג'ין (טי. ג'יי. מילר במקור, תמיר גינזבורג בדיבוב) הוא אימוג'י מאא. אתם יודעים, Meh, הרגש-שאינו-רגש. הוא חי עם הוריו, גם הם מאאים, ב"טקסטופוליס" – עיר מיניאטורית שחבויה בתוך סמארטפון וכל תושביה הם אימוג'ים שמחכים לרגע שהבעלים יזדקק להם ויבחר בהם כדי להביע משהו כלפי מישהו. אבל ג'ין לא מסוגל לשמור על ההבעה החתומה שלו, להפך – יש בו מיליון הבעות ורגשות שמתפרצים דווקא כשהבעלים, אלכס (ג'ייק אוסטין/ נדב ירושלמי), מנסה לשגר אותו בהודעה לנערה שהוא מאוהב בה. 

התקלה בשיגור של ג'ין היא האירוע המחולל: בתוך הסמארטפון, ג'ין הופך למבוקש ומנסה להימלט אל הענן בחיפוש אחר תיקון לקוד שלו. בדרך הוא נעזר בסייד קיק הרשמי של הסרט, אימוג'י יד בשם כׅיף (ג'יימס קורדן/ יפתח אופיר), והחל משלב מסוים גם באימוג'ית בשם פירצה (אנה פאריס/ דיקלה הדר), שיש לה אג'נדה משלה שתתברר בהמשך. בזמן שהשלושה האלה מחפשים מוצא מהסמארטפון, אלכס קובע תור לאתחול המכשיר ומייצר אפקט שעון חול למסע ההימלטות שלהם. קו עלילה משני, אבל בפירוש לא זניח, עוסק בניסיון המקביל והנואש של אבא ואמא מאא לאתר בעצמם את הבן האובד.

יש לי סופט ספוט לסרטים שמהדהדים את החולשות של הגיבורים שלהם – ממש לאחרונה שיבחתי את "קולוסאל" בגלל קטע כזה – ו"אימוג'י" הוא הכי נוף מולדתו של הגיבור שלו. ליתר דיוק של שניהם, ג'ין ואלכס, בבואה הדדית של טינאייג'ר שההגדרה "רגשות מעורבים" מתגמדת מול סערת הנפש התמידית שלו. סרטו של טוני ליאונידס ("איגור") הוא ערב-רב של איגרא רמא, בירא עמיקתא וכל מה שביניהם: מצד אחד נבון להפתיע, מצד שני לא מצחיק בשיט, מצד שלישי מכוער טילים ומצד רביעי חכו לסצנה הפריזאית ותראו איזה יופי של דבר צץ פתאום באמצע הסרט הכל כך לא אסתטי הזה. די מדהים לראות סרט מזגזג ככה בין קטעי "אימוג'י חושב" וקטעי "אימוג'י קוף מכסה את העיניים". 

אם הייתי צריך להמר מראש, אז הייתי מהמר ש"אימוג'י" יהיה מטומטם למדי ומצחיק רוב הזמן. אבל אתם מדברים פה עם אדם שהימר ש"עולם היורה" יהיה כישלון קופתי מחפיר, ואכן, "אימוג'י" לא מטומטם לשנייה ולא מצליח לעורר אפילו חיוך. זאת מעשייה תפורה היטב על הציפיות שלנו מעצמנו ושל החברה מאיתנו, על התפקידים שמצופה מאיתנו למלא (או לשחק) והפער ביניהם לבין מי שבאמת היינו רוצים להיות; באותה נשימה, זאת אמירה גורפת נגד קונפורמיזם שאומרת לילדים משהו שהם צריכים לשמוע עכשיו יותר מתמיד, כלומר עכשיו בעידן חרמות הווטסאפ יותר מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה של החינוך: להיות אחד מהמקובלים (או בז'רגון הפנים-סמארטפוני, להופיע במועדפים) זה הרבה פחות חשוב מלהיות בנאדם. מלהיות חבר.

סרט אימוג'י (צילום:  יחסי ציבור )
המלצה מסויגת לילדים בגיל בית ספר יסודי שאינם סתומים | צילום: יחסי ציבור

עדיין בענייני מסרים, "אימוג'י" משחק יפה מאוד על הגירל פאוור של פירצה – יש שם שילוב מפוכח ומוצלח בין אמירה פמיניסטית מחד וקבלת הנשיות של הטום-בוי הקלאסית הזאת מאידך. ברמה הז'אנרית מדובר בסרט מסע, והוא עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות: מעביר את הגיבורים שלו מהלך שלם, שינוי של ממש שנובע מההתנסויות שלהם ביחד ולחוד. עכשיו, איך תסבירו את זה שסרט שמבוסס על פאקינג סמיילים מצליח לייצר את המהלך העלילתי המורכב הזה אבל לא מצליח לייצר בדיחה נורמלית אחת?

בסופו של דבר, "אימוג'י" נופל בין הכיסאות המרופדים עם מחזיקי הכוסות: סגנונית הוא נראה כמו משהו לגיל הגן, אבל מהותית הוא פונה לבני-עשרה. אם לצמצם את כל הסתירות הפנימיות שלו לכדי שורה תחתונה, אז אפשר לומר שיש כאן המלצה מסויגת לילדים בגיל בית ספר יסודי שאינם סתומים.

זה כמו בסרט ההוא

אני מרגיש שאתם כבר אמורים להכיר אותו, אבל אם איכשהו לא יצא לכם לצפות בו או לשמוע עליו – בכל זאת מדובר בכישלון קופתי מהדהד ובסרט שכבר מלאו לו 18 – אז "ענק הברזל" הוא צפייה משלימה מושלמת ל"אימוג'י". והוא גם סרט הרבה יותר טוב, אז בכלל.

בראד בירד, מי שאחר כך הלך ועשה בין השאר את יצירת המופת "רטטוי", ביים את הסרט הנפלא הזה שגם המנוע העלילתי שלו הוא סירוב לקבל את התפקיד שיועד לך – במקרה הזה, ענק עשוי מתכת שמתרסק על אדמת ארה"ב ב-1957 ומסרב לשמש נשק בידי האמריקאים בשיאה של המלחמה הקרה. מי שמנסה לעזור לו להימלט מסוכני הממשל הוא ילד בשם הוגארט שמתגורר לבד עם אמו (קולה של ג'ניפר אניסטון), כך שגם כאן יש תמה של חברות במבחן.

אני חושש מלעשות ספוילרים למי שטרם צפה בסרט האנימציה המיוחד הזה, תרומה לא מספיק מוערכת של "וורנר" לשנה הקולנועית הפלאית 1999, ההיא עם "המטריקס" ו"אמריקן ביוטי" ו"מועדון קרב" וכל זה. זה מרגש, זה סוחף, זה מקסים ואתם פשוט חייבים.

mako תרבות בפייסבוק