אני בשוק, אני בהלם, אני המומה. זה עתה מיקיאגי עשה לי מה שנקרא "תקשור", ומסר לי על עצמי אינפורמציה אישית לפרטי פרטים. אז אני יושבת מולו קצת רועדת בזמן שהוא לוקח שלוק מים ולא מבין על מה המהומה: "הרי ראית באח הגדול שיש לי יכולות תקשור, נכון?", הוא שואל, ואני מסבירה לו שיש הבדל בין לראות אותו סגור בבית האח - מנחש שאי שם ישנם נערים חטופים וטנקים שממתינים להיכנס לעזה - לבין להסתכל לי בעיניים ולספר לי מי עושה לי רע ועל איזו חברה אני יכולה לסמוך, ברמה של שמות ממש.
"כנראה שהיית צריכה לפגוש אותי ולשמוע את זה", הוא אומר בשלווה. "את יודעת, כשנכנסתי לבית האח נורא רציתי לעשות תקשור לאנשים שם, בשבילי זו הייתה יכולה להיות חגיגה. אבל היו שם כל כך הרבה אנטנות והקרינה האלקטרו מגנטית חסמה אותי. עכשיו אני מרגיש שזה חוזר אליי".
עוד נחזור לעולמות העליונים, אבל בינתיים בואו נדבר קצת על מה שקורה כאן: המודח האחרון מבית האח הגדול מבסוט מהבאזז המחודש סביבו, ולא, הוא לא מאוכזב בכלל. "היה לי ברור שלא אגיע לגמר, אין לי את האקס פקטור הזה", הוא מסביר. "אני לא יכול לנצח בפורמט כזה כי צריך משהו נורא טלוויזיוני ומוחצן שאין לי, ואני לוקח בחשבון גם את הגיל שלי. הוא נותן לי פרספקטיבה, מתינות. בסופו של דבר אנחנו מתעסקים בשטויות. היה בי כל הזמן צד שאמר – לא ייתכן שהמריבה על עשרים שקל בתקציב היא הדבר שישנה לי את החיים או יגרום לי לצאת מדעתי. אם בגיל שלי מישהו מתלהם בקלות, זה אומר שהוא לא עבד על עצמו כמו שצריך".
ובכל זאת, בחדר של האח הגדול אמרת שתגיע לגמר.
"האח הגדול שאל, ואני סתם זרקתי שמות, ואז הוא שאל מי עוד, אז יצא לי להגיד 'אני'. זה באמת היה סתם, ובשידור של ההדחה גם הרגשתי שאני זה שעומד לצאת. פתאום ראיתי לבבות שחורים והרגשתי שאני זה שיוצא, גם קמתי לפני שהכריזו את השם שלי. אני מאושר מההדחה כי רציתי לצאת, התחננתי לאלוהים שיוציא אותי. תשמעי, לא היה פשוט. אני לא יודע אם יודעים, אבל היה שלב במשחק שנשברתי ואמרתי שאני רוצה לצאת. זה היה בערך חודשיים אחרי שהתחילה התכנית, התחלתי להרגיש את העומס של המשחק, את הוואקום המטורף. אתה מרגיש שאין לך על מה לדבר, שאין לך כוח להתעסק בכמה מלפפונים הזמנו היום, לא שאני מזלזל. לצערי מאז נשארתי עם האנרגיה הנמוכה. ובן אדם שרוצה לצאת, האנשים בחוץ לא מסמסים לו".
"הרגשתי שמסתכלים לי על הבטן ועל הקמטים כל הזמן"
הוא בן 46, גבוה וירוק עיניים כמו אז, כשזימר על שפמים וכבש לבבות כסולן "נוער שוליים", להקת האייטיז בואכה ניינטיז האהובה. לפני 22 שנה נעלם מהבמות לתחום האיפור ("בסביבות סוף שנות התשעים היה לי פיק מטורף, הייתי המאפר המוביל בארץ. בעשור האחרון אני יותר מלמד איפור מאשר מאפר"); בבית האח קיבל הזדמנות לחזור ולשיר, ובמסגרת משימת "הכוכב הבא" הרטיט לבבות עם ביצועים ל- yesterday של הביטלס ול- beautiful של כריסטינה אגילרה, מה שלדבריו סחט ממנו אנרגיות ברמות שלא הכיר.
"רעדתי כל אותו יום", הוא מספר. "הייתה לי הופעה בשנת 90', 91', מול 250 אלף איש בפארק הירקון, מסיבת 40 שנה לגלי צה"ל, ולא רעדתי כמו שרעדתי על שיר אחד בשידור חי. היו לי חרדות, כמעט נהייתי חולה מזה. זה היה רגע מהקשים שהיו לי בחיים, אבל בדיעבד עברתי את זה בשלום. בסופו של דבר המטרה שלי הייתה להיכנס לבית האח כדי להרים תדר וליצור כלפיי תודעה מסוימת. לפני שנה בערך הוצאתי שני שירים לרדיו, התראיינתי בכמה תכניות, הרשיתי לעצמי את החשיפה שפחדתי ממנה המון שנים. בזכות הצעדים הקטנים האלה, הגיעה גם ההצעה מהאח הגדול".
תגיד, לא חשבת לעצמך – אני צריך להיות באח הגדול VIP?
"לא, אני לא רואה את זה ככה. אין לי את המקום הזה של האגו. ואני כל כך שמח על אתרי החברה שיש היום, זה כל כך שונה ממה שהיה לפני 25 שנה".
אתרי חברה? אתה מתכוון לרשתות החברתיות?
"כן, פייסבוק, אינסטגרם. פעם לא ידענו מה קורה בכלל, רק ידעתי שיש סביבי בלגן מטורף ואלף אמרגנים תאבי בצע שרוצים שאעבוד כמו רובוט כדי להרוויח כמה שיותר. עכשיו אנשים כותבים לי בהודעות אישיות שהם אוהבים אותי, נשים כותבות לי שהן היו מעריצות שלי, זה כיף. עדיף ככה מאשר שדופקים לך בדלת 24 שעות ביממה. אז בנות היו סביבי כל הזמן, בדלת, בטלפון. לא אהבתי את ההטרדה".
אולי אם היית סטרייט זה כן היה מוצא חן בעיניך?
"מה כבר היה לי לעשות עם ילדות בנות 14? אני זוכר את נוער שוליים כתקופה נורא קשה, לא יכולתי להרגיש את האהבה באמת".
לפחות עשית את הונך?
"איזה הוני, אני היום מאוד מוטרד מהפרנסה, פנסיה וכאלה. אבל פיתחתי איזה מנגנון הדחקה בקטע הזה כי זה כל כך מדאיג אותי, שאם אני אתחיל לחשוב על זה אני אצא מדעתי. באותה תקופה מכרו אותנו אז בעשרת אלפים דולר להופעה, לוועדי עובדים וזה, אבל כל אחד מאיתנו היה מקבל חמש מאות דולר. אז לא ידענו כלום. רק רצינו להתפרסם. זה מבהיר לך על איזה סכומים אנחנו מדברים? בואי נגיד שבאיפור עשיתי פי שלוש".
הוא גר ביחידת דיור במושב עולש בשרון, "אבל לא מושב כזה של פרות, מושב של עשירים", הוא אומר. "אין לי שם פחד, ובתל אביב היה פחד. זה משהו שיש להרבה תל אביבים: אתה מסתגר בזמן שיש עולם שלם שם בחוץ. כל הזמן חשבתי שאנשים מסתכלים עליי ואומרים כמה אני שמן וזקן ופאתטי. בגיל 35, 40, התחלתי להרגיש שהקירות סוגרים עליי, הרגשתי שאני צריך להיות רזון וחתיכון וצעירון, שמסתכלים לי על הבטן ועל הקמטים כל הזמן. רק בתל אביב הרגשתי את זה. כשהייתי מגיע למקומות אחרים, נגיד באר שבע, הרגשתי רגיל. הבנתי שתל אביב יוצרת אצלי את הפרנויה, את המרדף אחרי הנעורים. ואני בעצם בן אדם נורמלי שנראה כמו שהרבה אנשים נראים בגיל 46, כמה בראד פיט כבר יש? תל אביב הפכה לישות עוינת".
"הייתי שק אגרוף לצחוקים ולהתנכלויות"
בתעודת הזהות הוא רשום כמייקל; מיקי זה שם חיבה. הוא נולד בפתח תקווה ליונה, שוטרת וחוקרת פרטית, וללואי, שעוסק בתעופה ובתיירות. "אמא תימניה, אבא מדרום אפריקה", הוא מציין. יש לו אחות שגדולה ממנו בשנתיים, מישל: "האדם הכי קרוב אליי, גם היא בענייני תקשור". בראיון לעיתון העיר ב- 2006, יצא מהארון ודיבר בגלוי על נטייתו המינית.
אני מניחה שלא היה פשוט לגדול בפתח תקווה כילד הומו.
"לא פשוט זה בלשון המעטה. אנחנו מדברים על שנות ה- 70, הייתי ילד שנראה חריג פיזית, נראיתי כמו ילדה, פנו אליי בלשון נקבה. היה לי קול נורא גבוה, עיניים ירוקות, שיער שחור יפני בתספורת כזאת עגולה, עברתי ילדות קשה. הבנים שנאו אותי וצחקו עליי, עברתי נידוי רציני - ילד מאוד לא מקובל, מן שק אגרוף לצחוקים ולהתנכלויות. למזלי לא היו הרבה מקרים פיזיים, זכורה לי פעם או פעמיים של לא ממש מכות, אלא דחיפות. רק בגיל 15, כשעברתי לבית ספר ויצו בתל אביב, נהייתי מקובל ואהוב: אותו ילד, אותו מראה, בהבדל של חופש גדול אחד. באותה הזדמנות גם שיניתי את השם שלי למיקי. מכיתה א' עד כיתה ט' הייתי מייקל. מאז הכל השתנה".
איך התמודדת בשנים הקשות?
"לקחתי הכל פנימה. אני גדלתי על חינוך אנגלי בבית. זה אומר נימוס, שלא מפגינים רגשות. ההורים שלי אף פעם לא ראו אותי בוכה. בגלל זה היום אני מרשה לעצמי לבכות כמו משוגע, להוציא את כל הרעל שהכנסתי פנימה. בגיל 13 קיבלתי סוכרת נעורים וברור לי למה: פשוט הרעלתי את עצמי באנרגיות שליליות לאורך כל הילדות. לא סיפרתי להורים שלי על חוויות קשות, שום דבר. כששאלו איך בבית הספר, אמרתי 'בסדר'. אמא שלי עברה ילדות פי אלף יותר קשה משלי, היא יתומה מלידה, עברה התעללות, אז מבחינתה היה לה נוח ללכת למקום של אבא שלי: חינוך לוגי, לא מדברים על רגשות. בגלל זה עכשיו כשיש לי דמעה, אני צורח כמו טורקיה. לא מוכן לספוג את זה יותר, אם כואב לי ואני עצוב, אני אבכה. אני בוכה המון, כל דבר מרגש אותי, והכי מרגש אותי זה אהבה".
ודווקא אהבה אין לו. הקשר האחרון שלו, שנמשך ארבע שנים, הסתיים בגיל 26, "ומאז אין לי זוגיות, אני חי על סטוצים".
בחור ללילה?
"למה לילה ולא רבע שעה?"
במשך עשרים שנה לא פגשת אף אחד שעשה לך חשק להיות איתו יותר מרבע שעה?
"לא".
ממה אתה כל כך פוחד?
"אני לא יודע. ודווקא מי שמכיר אותי אומר שאני הבן זוג המושלם: מכיל, יודע להקשיב, יודע לבשל. אבל ברור לי שיצרתי מגננה שלא מאפשרת זוגיות. במסגרת התכנית יש לנו שיחה עם פסיכולוגית פעם בשבוע, ואצלי עלה הרבה הנושא של הזוגיות – זה כנראה דבר חשוב לאנשים. היא שאלה 'ואם יגיע מישהו?' ואמרתי לה, 'תקשיבי, יש לי כזה אנטי ווירוס לזוגיות, שאם וירוס יחדור למערכת, זה אומר שהוא רצה' (מצביע למעלה, א"נ). אם מישהו יצליח לעבור את אלף המחסומים ששמתי, אני אבין שהוא הסול-מייט שלי ולגמרי אתאבד על זה, עם כל הקשיים".
ובינתיים סטוצים.
"כן, יש כמה קבועים שמחפשים את מה שאני מחפש, וזהו, הכל נורא פרקטי. זה משהו שנשים לא יכולות להבין אבל אצל גייז זה מאוד מקובל, זאת עסקה שנוחה לשני הצדדים. ואגב, אני תמיד הולך עם מבוגרים ממני. תמיד".
ולא קורה שצד אחד נקשר יותר?
"אתה לא נקשר ברבע שעה. לגבר יש את היכולת לעשות את ההפרדה בין רגש למין, ועם הזמן פיתחתי את זה כמכניזם שמגן עליי. זה מפגש פרקטי: הוא לא בא לארוחת ערב ולא כדי לשוחח, אפילו לא שותים קפה אחרי. ואחר כך אני הולך לחברות טובות שלי או לאחותי שאיתה אני יכול להיות רגיש. נוח לי ככה. יש מין, ויש רגשות".
אני חייבת להגיד שזה נשמע לי קצת בודד.
"אני לא בודד. אני לבד, אבל לא בודד. בדידות זו אומללות, ואני לא אומלל למרות שכולם חושבים שכן כי יש לי מבנה כזה של עיניים נפולות ואני גם עייף כל הזמן, אז אני פשוט נרדם וכולם חושבים שאני דיכאוני. אבל באמת שאני לא".
מה עם משפחה? ילדים?
"אני לא חושב על זה. ילדים זה דבר שמאוד מרגש אותי ונורא הייתי רוצה את החוויה הזאת של להביא ילדים לעולם, אבל אני טוטאלי. אני צריך את זה במסגרת משפחתית, ואם אין מסגרת, אין ילדים. אני לא אעשה ילד רק כדי לסמן וי".
"יש לי יכולות לתקשר עם מתים"
במציאות הוא רזה יותר מאשר בטלוויזיה. רגליים ארוכות, פנים נעימות, עיניים טובות שמביטות לעומק. בבית האח השיל 13 קילו, "ואני שמח על זה", הוא אומר בסיפוק. "הגעתי עם החלטה לרזות, ולא היו לי את הפיתויים שיש לי בבית אז אכלתי חצי. אני משמין מאכילה רגשית: עוגות, מלוחים, מטוגנים, כל התפוצ'יפסים למיניהם. כשיצאתי כולם היו בשוק - ומה שמצחיק, שלפני חמש שנים עשיתי דיאטה, הורדתי עשרה קילו ואף אחד לא אמר לי מילה! מילה! עליתי אותם בחזרה, וגם אז אף אחד לא אמר לי כלום".
האישיו שלו עם המשקל התחיל בתחילת שנות השלושים שלו, "וברור לי שזה אמוציונלי", הוא אומר. "ברור שלצד ההכרזות הבומבסטיות שלי על חיים לבד, יש את התת מודע שאומר לי – אדוני, אתה בן אדם אמוצניונלי וזוגיות תהיה הכי טובה בשבילך בעולם ואתה הכי זקוק לזה, אבל אז הרציו אומר לי – תישאר לבד בבית, תקבע עם גברים לרבע שעה, תשמור על עצמך. והנפש שלי חיפשה מפלט לבור הזה. תוסיפי לזה סוכרת נעורים ותקבלי 35 קילו אובר-ווייט. כל כך השמנתי וכיערתי את עצמי, שאנשים לא זיהו אותי".
ניתוחים פלסטיים לא עשה, "בגלל הסוכרת אסור לי, ואני גם לא צריך בינתיים". לפני 14 שנה הזריק סיליקון בשפתיים, וזה הכל בינתיים. בשנים האחרונות הוא חוזר בהדרגה לצילום. "כמבוגר אני רואה את עצמי צלם, לא מאפר", הוא אומר. בכל אופן, אם מתישהו יחזור לבמות, אל תצפו ללהיטים ישנים. "היום במוזיקה חשוב לי להגיד דברים, אני כבר לא יכול לשיר ציירי לך שפם, ובטח שלא לילה אצלי במיטה. נו מה, לשקר לאנשים?"
יש גייז ששרים לאישה.
"לי זה מפריע, לא מסוגל. אני כבר לא ילד בן 22 שלא מעניין אותו אינטגריטי והוא רוצה רק להצליח ולהתפרסם. אני מרגיש שיש לי מחויבות מסוימת".
אז מה עכשיו? קריירת סולו?
"אל תפחידי אותי".
למה מפחיד? מזכיר לך איך ניסית לפרוץ כסולן אחרי נוער שוליים?
"אני לא בדיוק ניסיתי, אם הייתי רוצה הייתי יכול לרכב על ההצלחה ההיא. הקלטתי שירי ילדים והיה לי מופע עם ערוץ הילדים, ואם הייתי רוצה הייתי יכול להגיש עם מיכל ינאי בערוץ, זה עלה על הפרק. לא הרגשתי שזה מתאים לי".
וכן, יש גם את העניין הזה עם התקשור. תמיד התעניין בנושא, אבל הקפיצה האמיתית הגיעה רק בעשור האחרון. "אני מאלה שטעמו את עץ הדעת, וברגע שטעמת פעם אחת אתה לא יכול לחזור אחורה", הוא מסביר. "בערך בגיל עשרים התחלתי להתעניין לא רק במה שאני רואה, הבנתי שיש דברים מעבר. בהתחלה זה היה קוריוז, הלכתי להרצאות על מיסטיקה ותיקשור, עד שהבנתי שאני צריך לקחת חלק אקטיבי בזה. פעם הלכתי יחד עם מישהי שאני מכיר בצורה שטחית לאיזה מועדון, ואני יושב כזה ומסתכל עליה ורואה פתאום שעונים סביבה. התברר שכל המשפחה שלה שענים, דורות אחורה".
מי מעביר לך את המסרים?
"יש היררכיה: יש שיחות עם מלאכים ושיחות עם מתים. זה מאוד מורכב, וככל שאתה מטפס למעלה אתה מגיע לדרגות גבוהות יותר של אינפורמציה מהרוחות הגבוהות או העתיקות יותר. בשלב הזה אני מסוגל לתקשר עם המלאך שלי או עם המדריך הרוחני, תקראי לזה, שכל בן אדם מקבל. לי יש יכולות לתקשר עם מתים, עם אנשים שיצאו מהעולם הזה והם קרובים אלייך. זה מקסים, נורא כיף לתקשר עם מתים.
"עכשיו בואי נדבר עלייך, יש לך בת נורא מיוחדת. אני רואה ממש ילדה, לא תינוקת. עם שיער יותר בהיר משלך?"
כן, היא בלונדינית. בת ארבע וחצי.
יואו, איזה מקסימה היא, אני רואה אותה. יש לה דמות שמתקשרת איתה בחלומות. אישה עם שיער לבן קארה, שהולכת עם עגילים. היא לא בחיים. אף גדול, עיניים בהירות. יש לה קטע עם עגילים".
אמאל'ה, זאת סבתא של בעלי.
"היא שומרת על הבת שלך, נותנת לה אנרגיות טובות של אהבה. יש לך ילדת אינדיגו, מאוד מיוחדת. אני בטוח שאם אסתכל לה בעיניים אני אראה שזאת לא הפעם הראשונה שלה בעולם הזה. היא רוחנית? היא יודעת דברים לפני כולם?"
יש לי צמרמורת. היא כל הזמן אומרת שהיא מתגעגעת לסבא שלה, שנפטר שנים לפני שהיא נולדה.
"את רואה".
תגיד, אם אתה כל כך טוב בתקשור, אתה בטח יכול לדעת מה טוב לך, איך להימנע מטעויות. לא?
"אני לא יכול לתקשר על עצמי, וחוץ מזה אני מאמין שיש טעויות שאנחנו פשוט צריכים לעשות כדי לדעת איך להמשיך הלאה. היו לי הצלחות גדולות וגם התרסקויות גדולות, אבל אני חושב שבסופו של דבר זה עשה לי רק טוב, באמת".
סטיילינג: אלעד זר, בגדים: bawakawa.com, רנואר מן, ZIP