אין תמונה
ד"ר רוברטו שפיגלמן (המנתח מימין) וד"ר סנוסי (משמאל) בפעולה

שנתיים אחרי שנחשף לראשונה למחסור הקריטי בכוח אדם ובציוד רפואי בסיסי בניז'ר, אחת המדינות העניות ביותר בעולם, חזר בחודש שעבר ד"ר רוברטו שפיגלמן למדינה, כדי לנסות לסייע לאלפי הילדים והנשים החולים אנושות שראה סביבו, ושגוועים לאטם ללא כל טיפול רפואי הולם. לניז'ר, מדינה מוסלמית הכוללת 17 מליון תושבים, שניתקה את יחסיה הדיפלומטים עם ישראל כבר לאחר מלחמת ששת הימים, נסע ד"ר שפיגלמן – נוירוכירורג בכיר ומנהל היחידה לרדיו-כירורגיה סטריאוטקטית בבית החולים שיבא – לבדו, ואת עלות הנסיעה מימן מכיסו הפרטי. מה שהחל עם שליחתו של מכשיר רפואי לניתוחי מוח - הראשון מסוגו בניז'ר - הושלם בחודש שעבר כשד"ר שפיגלמן נחת במדינה, כדי ללמד את המקומיים להשתמש בו.

"לפני כשנתיים השתתפתי בכנס בדרום אפריקה, שבו נאם רופא צעיר, שהתגלה כנוירוכירורג הראשון ולמעשה היחיד שקיים בכל ניז'ר - ד"ר סמואילה סנוסי", מספר ד"ר שפיגלמן, ימים ספורים לאחר שחזר לביתו שבהוד השרון ולמד להעריך מחדש את הרפואה המקומית, "סנוסי סיפר שהטכנולוגיה המודרנית לניתוחי מוח הקיימת היום במדינות המודרנית, השיטה שבה גם אני עובד - הסטריאוטקסיס - בכלל לא קיימת אצלם במדינה. השיטה הזו מאפשרת קידוח קטן ומקומי כחלופה לניתוחי מוח שלמים וסבוכים. כשאין אפשרות להשתמש בה, כל ביופסיה פשוטה, דורשת מהרופאים בניז'ר לבצע ניתוח מוח מלא, שכרוך בהחלמה קשה ובסיכונים גבוהים וכלל אין אפשרות לטפל בבעיות תנועה באמצעות ניתוח. באותו הרגע, נזכרתי שאצלנו בבית החולים שוכבת במשך שנים מערכת שלמה, שבניתי בשנות התשעים, ושמיועדת לניתוחים מהסוג הזה, שלא נמצאת בשימוש מסיבות לוגיסטיות בלבד. מיד הצעתי לשלוח להם אותה וללמד אותם איך להשתמש בה".

"אפילו לא מכשיר הדמייה רפואי אחד, במדינה של 17 מליון תושבים"

המפגש הראשוני בין הרופא הישראלי ובין הרופא האפריקאי היה קו הזינוק לפרויקט שיחדיר לתוך המדינה, שבה לפי הערכות עדיין מועסקים מאות אלפי עבדים, ענף רפואי חדש ונחוץ במיוחד.  אך הדרך לשם היתה לא קלה: במשך כחצי שנה ניסה ד"ר שפיגלמן להעביר את המכשיר הרפואי המדובר לניז'ר, ללא הצלחה. לבסוף, לפני כשנה וחצי, הצליח להעבירו באמצעות שגריר ישראל בחוף השנהב. המשימה הבאה, בדרך להשלמת התהליך, הייתה השגת אשרת כניסה למדינה המוסלמית, שאינה מקיימת קשרים עם ישראל, כדי שיוכל להכשיר את הצוות הרפואי להשתמש בו. רק לפני חודשים ספורים בלבד הצליח ד"ר שפיגלמן להשיג את המטרה, לאחר שהפעיל קשרים אישים באיגוד הנוירוכירורגיה העולמי. "חשבתי להגיע עם כמה אנשי צוות נוספים למקום", הוא מספר, "וכשקיבלתי את האשרה ניסיתי, במשך שלושה חודשים, לחפש שיתופי פעולה שיספקו מימון לפרויקט, אבל מהר מאוד הבנתי שאם אמשיך לחפש –המשימה לא תצא לפועל בקרוב. היה לי הרבה יותר קל לומר: 'יאללה, אני פשוט אקנה כרטיס ואסע לשם', וזה מה שעשיתי".

תערוכת התמונות "שדות ראייה" של ורדי כהנא (צילום: ורדי כהנא, עין מציון)
מתוך תערוכת התמונות "שדות ראייה" של ורדי כהנא | צילום: ורדי כהנא, עין מציון

במהלך עבודת ההכנה, נחשף ד"ר שפיגלמן לפער הטכנולוגי התהומי שנפער בין המדינה האפריקאית לשאר מדינות העולם, ביניהן גם ישראל. "זאת חוויה אחרת לגמרי", הוא מספר, "בכל המדינה לא קיים שום טיפול קרינתי בסרטן ואין אפילו מכשיר MRI אחד, לכל 17 מיליון התושבים. לצורך הניתוחים הייתי צריך לבצע בדיקת CT - סריקה שכיחה ופשוטה למדי. אבל בחודשים האחרונים שבק מכשיר ה-CT היחיד שקיים בבתי החולים הציבוריים במדינה ועדיין מנסים לתקן אותו. לכן, לפני כל ניתוח, הסענו באמבולנס את המנותחים לבית חולים פרטי באזור, שקיבלנו אישור להשתמש במכשיר ה-CT שלו", הוא מסביר ומדגיש כי המקום היחיד בו אפשר ליהנות מאינטרנט הוא בניין ההנהלה של בית החולים. 

24 במרץ. 6 בבוקר (מתוך יומן המסע של ד"ר שפיגלמן)

"סנוסי לקח אותי לגיחה קצרה לבית חולים. הדרך לקחה יותר מחצי שעה למרות שבית החולים נמצא במרחק 5 דקות. החום הפך קצת פחות מעיק והעיר התעוררה. היום יום ראשון ואין פעילות סדירה. בכל מקום אנשים גודשים את המעברים הצרים ונראה שזו שעת ביקור. ברחבה ליד המשרד של סנוסי יושבים על הרצפה מלא אנשים. לקראת ביקורי סנוסי ביקש מצוות בית החולים להביא חולים עם מחלות תנועה, ולמעלה מ-50 ילדים עם אימהותיהם מחכים לנו ליד המשרד. כמעט כולם בגיל הרך ורובם עם צורות שונות של שיתוק מוחין, פיגור מנטלי והפרעות של התכווצויות יתר של שרירים. כבר אחרי הראשונים ביניהם, סנוסי הבין כי הילדים הללו אינם מתאימים לניתוח. ובכל זאת, אי אפשר שלא להכניס אימא שהגיעה עם הילד שלה ממרחקים למשרד לכמה דקות... רובן, הוא הסביר, מתמודדות לבדן עם הילדים הללו. הגברים עוזבים אותן לטובת נשים פנויות יותר והן מחפשות כל דרך להקל על ילדיהן. שיחררנו אותם הביתה ולא היה ניתן שלא להתמלא עצב...בפני אדם הסובל מגידול שמצריך קרינה עומדות שתי אפשרויות: אם יש לו כסף, ייסע למדינה שבה השירות ניתן בתשלום. אם אין לו כסף, ימות בלי טיפול. אני מנסה להגיד לעצמי: 'נו, באמת, ברוב המקרים הקרינה רק דוחה את הקץ במספר חודשים אז מה אתה עושה מזה עניין. אבל יש לא מעט מחלות בהן הקרינה יכולה לרפא. אז אין בניאמי. וגם לא יהיה בקרוב".

אחרי שסיים לסייע בהרכבת המכשיר הרפואי שהעביר למדינה, ביצע ד"ר שפיגלמן, ביחד עם הרופאים המקומיים, ארבעה ניתוחים במטופלים, כדי להדגים את הטכניקה. "אני מקווה ומאמין שד"ר סנוסי יוכל להתחיל לנתח בצורה הזאת וגם ללמד רופאים אחרים איך לעשות זאת. אבל כדי שיוכלו לבצע גם ניתוחים מסובכים יותר, לטיפול בהפרעות תנועה מסוימות למשל, כנראה שאצטרך לבוא עוד פעם נוספת", הוא אומר.

הפנים היפות של ישראל בעולם

ד"ר שפיגלמן אומנם לקח על עצמו באופן פרטי את העברת הטכנולוגיה לניז'ר, אבל הוא לא הרופא הבכיר היחיד שנוסע ביוזמתו למדינות העולם השלישי כדי להציל חיים ולהעניק ידע רפואי קריטי. בשנה הבאה תוצג בבניין האו"ם בניו יורק תערוכת תמונות, החושפת פעילות רפואית ישראלית עניפה, שמתקיימת במדינות העולם השלישי. לתערוכה, שזכתה לשם "שדות ראייה", אחראית הצלמת הישראלית הוותיקה ורדי כהנא, שהתלוותה לכמה ממסעותיו של ארגון "עין מציון", המתמקד בניתוחי עיניים לילדים ולבוגרים במדינות מתפתחות בחמש השנים האחרונות ומאז מציג את "פנייה היפות של ישראל" ברחבי העולם. סדרת התמונות שצילמה כהנא במדינות מיאנמר, אתיופיה ו-ויאטנם, מציגה את המטופלים שחייהם השתנו בעקבות אותם הניתוחים שביצעו מנתחים ישראלים. בין המנתחים שטיפלו במטופלים שבתמונות נמצא ד"ר שמואל לברטובסקי, מנהל מחלקת העיניים של בית החולים ברזילי, שביצע לא מעט ניתוחים משני חיים ברחבי העולם ונקשר לא אחת למטופליו. "אחד המטופלים שהכי נקשרתי אליהם הוא ילד בן חמש, שניתחתי במסע האחרון שלנו למינאמר", מספר ד"ר לברטובסקי ומציג תמונה ששמר, בו הוא ניצב נרגש ליד הילד המנותח, "הוא סבל מכוויה כימית בעין, כתוצאה מפגיעהל של צמח מסוכן, וזה גרם לו לפגיעה קשה בראייה. בניתוח הצלחנו לפתור את הבעיה ולהציל לו את הראייה.

תערוכת התמונות "שדות ראייה" של ורדי כהנא (צילום: ורדי כהנא, עין מציון)
מתוך תערוכת התמונות "שדות ראייה" של ורדי כהנא | צילום: ורדי כהנא, עין מציון

25 במרץ, יום ב', שעת ערב (מתוך יומן המסע של ד"ר שפיגלמן)

"הניתוח הראשון בניז'ר בוצע היום. נפגשנו בחדר הניתוח להכין את החולה בן ה-80 ומשם נסענו באמבולנס לקליניקה הפרטית בה נמצא מכשיר ה-CT. כאן צצו כל הבעיות האפשריות. הצבת החולה על המכשיר ארכה זמן רב... ואז המדפסת של הפילמים לא עבדה. כאן כבר עמדתי בפני דילמה: לבטל את הכל, להוריד את החולה ולהתקפל משם. אבל איך  אני יכול לסיים את המקרה הראשון בניז'ר בתבוסה, עוד לפני שהגענו לחדר ניתוח? אין מצב. תכננתי את מיקום הניתוח על המסך. ידעתי שאולי זה לא יהיה ממש מדויק, אבל זה יספיק. הניתוח צלח וסנוסי חייך בפעם ראשונה מאז הבוקר".

גם ד"ר בנימין שלו, מומחה בתחום הפלסטיקה ורפואת העיניים לילדים, החליט לפני שנים ספורות להצטרף לשורות הרופאים הישראלים המתנדבים בעולם. ד"ר שלו חבר לארגון האמריקאי ORBIS המסייע בהשבת מאור עיניים לתושבי מדינות העולם השלישי. מאז, הוא נוסע מדי כמה חודשים ב'חדר הניתוחים המעופף' של הארגון', מכשיר רופאים מקומיים, מנתח ילדים ומבוגרים וזוכה לשנות, בתוך שעות ספורות, את חייהם של אנשים, שכבר הרימו ידיים. "לפני כשנה הצטרפתי למשלחת באדיס אבבה", הוא נזכר, "הייתי אמור לנתח שורה של אנשים, ביניהם ילד בן שבע בשם ליאו. הוא סבל מבעיית פזילה קשה, שהקשתה על הראייה שלו וגם יצרה לו הרבה קשיים חברתיים, כי הילדים בגן היו צוחקים עליו. אבל כשהגיע תורו להיכנס לניתוח, הוא פשוט לא בא. בדיעבד הסתבר לנו שכדי להגיע ממקום מגוריו לאדיס אבבה, אביו והוא היו צריכים ללכת שמונה שעות ברגל ואז להמשיך ל-16 שעות של נסיעה לאוטובוס, שיוצא פעם ביום. יום למחרת הם הגיעו וסיפרו שפספסו את האוטובוס של אותו היום ונאלצו לחכות לאוטובוס של היום למחרת. ניתחנו אותו יום לאחר מכן והילד היה מאושר". 

במהלך  מסעותיו, ביקר ד"ר שלו גם בקמרון האפריקאית ובפיליפינים. "בביקור בקמרון, לפני כארבעה חודשים בערך, הגיע אליי בחור שמאוד נגע לליבי. הוא היה דובר צרפתית, בן 25, שסבל משיתוק שריר בעין כתוצאה מתאונת דרכים שעבר בגיל 19. התאונה גרמה לעינן ללשקוע לחלוטין בתוך האף, ויצרה לו ראייה כפולה וגם מראה לא נעים. הוא סיפר שכל מי שמסתכל עליו נבהל ושאף בחורה לא מוכנה להתקרב אליו. הוא גם לא יכל לנהוג או לעבוד ובעצם לא יכול היה לבצע שום פעולה שמצריכה ראייה תקינה. לאחרונה קיבלתי את דוח המעקב שלו ושמחתי לראות שהניתוח שלו הצליח. הוא חזר להיות בנאדם פונקציונלי ולתפקד כרגיל".

ד"ר שמואל לברטובסקי עם הילד שניתח במינאמר (צילום: תומר ושחר צלמים, ד"ר שמואל לברטובסקי)
ד"ר שמואל לברטובסקי והילד שניתח במינאמר | צילום: תומר ושחר צלמים, ד"ר שמואל לברטובסקי

את הניתוחים ד"ר שלו אינו מבצע לבד. כל ניתוח כזה מבוצע בשיתוף עם עוד שני מנתחים מקומיים, שעוברים אצלו הדרכה מלאה. "את העין הראשונה אני מנתח, ואת השנייה מנתח אחד המנתחים המקומיים ביחד איתי", הוא מסביר ומוסיף שלצד ההתנסות האישית, ניתוח ההדגמה מוקרן גם בחדר הרצאות, בפני רופאים הצופים בו מחוץ לקליניקה. "במטוס מותקנת מערכת משוכללת של הקלטה ושידור ישיר, שמוקרן על מסך של 40 אינץ', בפני כ-20 רופאים מקומיים. במקומות האלה אין כמעט אנשים שיודעים לבצע ניתוחים מסובכים וברוב המקרים, גם לא ניתוחים בסיסיים. צריך לזכור שלא ניתנת להם האפשרות לנסוע להתמחויות ברחבי העולם. במצב כזה, הרופאים יכולים לצפות בניתוח, לשאול שאלות תוך כדי ובהמשך לחזור ולצפות בסרט, כדי לשחזר אותו".

הרופא האפריקאי שהציל אלפי חולים

יום ו', 28.3 (מתוך יומן המסע של ד"ר שפיגלמן)

"הבוקר בנסיעה לבית חולים שאלתי את סנוסי אם לא היה לו קשה לחזור לניז'ר אחרי שבע שנים בצרפת (בשטרסבורג), שם עשה את ההתמחות בנוירוכירורגיה. הוא סיפר שבשלוש השנים הראשונות בקושי יכל לנתח, ללא ציוד נוירוכירורגיה או מימון כספי, ולכן חזר לשטרסבורג כדי לעבוד, אחוז תסכול. כעבור שנה, כתב מכתב לנשיא ניז'ר דאז והנשיא ביקש שיחזור למדינה והבטיח לקנות את הציוד שנדרש. וכך היה. היום הוא שמח שעשה את הצעד. הוא ייסד את השירות לנוירוכירורגיה במדינה, גייס צוות, והצליח לשלוח כמעט את כולם לתקופות קצרות של השתלמות בשטרסבורג. כפי שניתן לראות בבית חולים, האנשים רוכשים לו כבוד. סמואילה הוא בן 44, בחור גבוה שהולך זקוף, מזכיר קצת את אובמה. בדרך הליכה שלו רואים את גאוותו.... לא סנוסי ולא אני מתכננים את העשייה שלנו בהתאם לתנאים בשטח. מה שמניע אותנו כל בוקר זו האפשרות לשנות, לקבוע את קצב השעון. והשבוע עשינו את זה כאן, בניז'ר".

ד"ר בינימין שלו עם ליאו, אחד הילדים שניתח באדיס אבבה (צילום: תומר ושחר צלמים, ד"ר בינימין שלו)
הפסיקו לצחוק עליו בביה"ס. ד"ר שלו (משמאל) עם ליאו הקטן ורופא מרדים מטעם המשלחת | צילום: תומר ושחר צלמים, ד"ר בינימין שלו

אם הכל יתנהל כמתוכנן, בקרוב יתווסף ענף כירורגי חדש להיצע הרפואי הדל של תושבי המדינה הענייה שבאפריקה. אבל ד"ר שפיגלמן מצדו דווקא לא ממהר להציג זאת כ"שליחות מוסרית". "זה קודם כל מרתק אותי לפתח ענף חדש שעד עכשיו היה סגור בפני מדינה שלמה ולעשות את ההבדל הזה", הוא מסביר, "וכן, אחר כך זה יש בזה גם סיפוק".