כשנכנסים לבית משפחת שבו ביישוב קדומים שבשומרון, קודם כל מרגישים את הפער. באמצע הסלון שלושה כיסאות צבעוניים, לילדים שנולדו כאן רק לפני שלוש שנים. ורוד ואדום לבנות, ירוק לצלע הזכרית. בובות דיסני צבעוניות מפוזרות בכל עבר, וכמה בלונים מחגיגת יום ההולדת האחרונה מתגלגלים על השטיח. שמח.
אלא שרק כמה מטרים מקולות הילדים הצוחקים, תלויות על הקיר ארבע תמונות ענק שמזכירות את כל מה שאי אפשר לשכוח. שם, מוקפות במסגרות עץ גדולות, מופיעות פניהם המחייכות של בני משפחת שבו שנרצחו בפיגוע טראגי באיתמר לפני יותר מעשור: רחל אם המשפחה, נריה בן ה-15, צביקה בן ה-12 ואבישי הקטן, בסך הכל בן חמש. אביה, הבת הבכורה במשפחה, היום כבר בת 23, שולחת אליהם מבטים כל כמה דקות. אירועי הלילה ההוא, בו התחבאה מתחת למיטה כשהמחבל נכנס הביתה, מלווים אותה בכל מקום.
"אבא שלי הדפיס את התמונות אצל חבר, ונדמה לי שהוא בחר את הגודל הזה בטעות", היא אומרת בחצי חיוך. "כשהוא הביא אותן הביתה, חטפנו שוק לרגע. במשך שנים הן היו תלויות על הקיר המרכזי, הדבר הראשון שראית כשנכנסת הביתה. לפעמים הן הזכירו לי ארבע מצבות שמונחות באמצע הסלון. רק אחרי שהילה נכנסה עם הילדים הצנענו את זה קצת, העברנו אותן לקיר פחות בולט".
הילה היא רעייתו החדשה של בועז, אבא של אביה. לפני כחמש שנים עברה לכאן יחד עם חמשת ילדיה, ופה הביאה לעולם עוד שלושה ילדים משותפים עם בן זוגה החדש. אלה הצטרפו לארבעת ילדיו של בועז ששרדו את התופת ההיא, וביחד ניסו כולם לייסד משפחה חדשה ומחייכת. השבוע, התברר, הצליחה התוכנית הזאת מעבר למשוער, כשהוכרז על אירוסיה של אביה לדוד ססון, אחד מבניה של הילה – וכן, גם אחיה החורג. הידיעה המשמחת שטפה את התקשורת, ואיתה גם הגיעו הרמות הגבה והצקצוקים הצפויים. אלא שלפחות בסלון הזה, בלב הבית בקדומים, איש לא ממש מתרגש מהביקורת.
"אתמול קראתי טוקבקים והיו כל מיני תגובות קשות", אומר דוד כשהוא יושב על הספה, מניח יד על ארוסתו. "ראיתי שהרבה אנשים כתבו שזה מוזר מאוד שאני מתחתן איתה, שזה בכלל לא לעניין, אבל לנו לא אכפת. אני לא עושה מה שטוב לאחרים, אני עושה מה שטוב לי וזה הכי חשוב. מי שבאמת משנה לנו דעתו, החברים שלנו והקרובים והמשפחה שאוהבת אותנו, כולם שמחים מאוד".
"שמעתי יריות, ואז שקט"
את החתונה הזוג הצעיר מתכנן לחודש מאי. משהו גדול באזור המרכז, עם הרבה מוזמנים והרבה ריקודים. עד אז, הם מקווים, דוד (18) כבר יסיים את בחינות הבגרות שלו בבית הספר האקסטרני, יעזוב את העבודה במוקד הביטחון של היישוב ואולי יהפוך את ההתנדבות שלו כיום במכבי האש למקצוע. כחולה צליאק הוא לא ייתגייס לצבא, אלא יתרום את חלקו בשירות לאומי. גם ארוסתו אמורה לסיים בסוף השנה את לימודיה במכינה להשלמת בגרויות באריאל, והיא מתכננת להירשם בקרוב ללימודים בבית ספר לאחיות.
כשהיא מדברת, קולה שקט וקטן, כמעט בלתי נשמע. על האירועים השמחים האחרונים בחייה היא עוד מסכימה לשוחח יחסית בקלות, אבל כשמגיעים לרגעים הקשים ההם, אז הייתה רק בת 13, משהו בה נעצר. רק אחרי דקות ארוכות היא מתחילה לדבר, ואז נדמה שהחליטה להתנתק מעצמה לרגע, להתגבר ולספר. היא עושה את זה מהר, ישיר, כמעט בלי לעצור.
"הבית תמיד היה מלא, היינו שבעה אחים וכל הזמן היה ריח של בישולים", היא פותחת. "אמא אהבה לבשל והכינה לנו הרבה דברים טובים. גם באותו יום חמישי היא העמידה במטבח מאכלים לבישול לקראת שבת. זה היה יום חמישי, שמונה או תשע בערב. אבא היה בעבודה, ושני האחים הגדולים שלי, עטרה ויריב, היו במקרה מחוץ לבית למזלנו, כנראה אצל חברים. נריה, צביקה, אבישי ועשהאל (האח שניצל ונותר בחיים – א"פ) צפו בסרט בקומה התחתונה, ואמא ואני ישבנו על המיטה בחדר ההורים בקומה השלישית וצפינו בסדרה ששודרה אז בטלוויזיה, 'טיפול נמרץ' בערוץ 2. פתאום שמענו יריות. זה הייתה תקופת האינתיפאדה, כך שלשמוע יריות לא היה דבר חריג אצלנו, אבל אני זוכרת שהפעם זה היה נשמע לי נורא קרוב, ממש לידינו. נורא נבהלנו. אמא ביקשה שאשאר למעלה וירדה לבדוק מה קרה".
ברגע ההוא, מספרת אביה, התחילה הטרגדיה הגדולה של חייה, כשהיא עצמה מתנדנדת בין אינסטינקט ההישרדות לבין הרצון העז להציל את משפחתה. "היריות התחזקו, וחשבתי להתחבא בחדר השירותים והמקלחת הצמוד, אבל הבנתי שיכולים למצוא אותי שם אז נכנסתי מתחת למיטה", היא אומרת. "שמעתי מלא יריות, את אחד האחים שלי קורא קולות של כאב, ואז פתאום נהיה שקט. כעבור כמה דקות המחבל הגיע לקומה שאני הייתי בה והמשיך לירות צרורות לכל עבר. על החלונות, על כל מה שמסביב. הוא הסתובב בין החדרים, נכנס לחדר השירותים, פתח את כל הארונות כאילו הוא מחפש משהו ושמעתי חפצים נזרקים על הרצפה".
הבנת בכלל מה קורה?
"כששכבתי מתחת למיטה כבר הבנתי. זאת הייתה תקופה של המון פיגועים, במיוחד באזור שלנו, וכמה חודשים לפני כן מחבל הרג ארבעה מבני משפחת גביש באלון. באותו רגע נזכרתי בהם ואמרתי, 'הנה זה קורה גם לנו'. הייתי בטוחה שאני היחידה שנשארתי. שכולם מתו, גם עשהאל".
אביה נשארה שוכבת מתחת למיטה, לא זזה ולא פוצה הגה. "פחדתי לעשות את התזוזה הקטנה ביותר, כמו לנשום בקול רם או לעשות אפצ'י קטן. אני זוכרת שממש רעדתי", היא אומרת. "שמתי ידיים על האוזניים בגלל הרעש החזק של היריות והתחלתי להריץ שני משפטים שהכרתי מתוך תהילים ולחזור עליהם. הטלפון שהיה לידי לא הפסיק לצלצל אבל פחדתי לענות, ומבחוץ שמעתי המון רעש – חיילים, אמבולנסים וצעקות. כבר שמעתי את המחבל מתיישב על הרצפה כדי להחליף מחסנית ולהמשיך לירות, אבל בשנייה שהוא התכופף לעשות את זה החשמל נפל והוא לא יכול היה לראות אותי יותר. ככה ניצלתי".
"חזרנו להיות בית אמיתי"
בעיצומו של האירוע הקשה, נפצעה אביה מזריקת רימון שהשליכו החיילים אל הבית במטרה לחסל את המחבל. הם חילצו אותה מהזירה, והיא נלקחה במסוק לבית החולים, שם נותרה בהכרה מעורפלת במשך יומיים. אחרי ניתוח להוצאת רסיסים מבטנה אושפזה במשך שבוע בתל השומר, כשלצידה מאושפז אחיה, שנורה על ידי המחבל ברגלו, העמיד פני מת והצליח להינצל. בית המשפחה באיתמר עלה באש בעקבות חילופי הירי, וכמעט שלא נותר ממנו זכר. עם שחרורה מבית החולים, עברה אביה להתגורר אצל דודיה ביישוב קדומים.
"זאת הייתה תקופה קשה מאוד, להתמודד עם כל הטראומות וגם לא להיות בבית שלך", היא אומרת. "כשנגמר החופש הגדול הכריחו אותי ללכת לאולפנה ביישוב, אבל בקושי הצלחתי ללמוד. הייתי בדיכאון, נהייתי אפאטית והפסקתי להרגיש. אני כמעט לא זוכרת כלום מכל השנים האלה. הייתי הולכת לבית ספר ולא עושה כלום, לא נרדמת בלילות בגלל הסיוטים וישנה בבקרים. רוב המורות היו עסוקות בלרחם עליי, ולאחרות פשוט לא היה אכפת. לפעמים, כשהיו שואלים את שם המשפחה שלי, הייתי אומרת 'כהן' ולא 'שבו', רק כדי למנוע את התגובות. אנשים סביבי פשוט לא ידעו להתמודד עם זה".
היא העדיפה שלא ללכת לטיפול ולהמשיך בשגרה. רק אחרי שסיימה את השירות הלאומי בבית ספר לחינוך מיוחד, ובתום שלושה חודשים בטקסס כמוכרת בעגלות בקניונים, הבינה סופסוף שמשהו בחייה צריך להשתנות. "כשחזרתי הביתה התחלתי לראות שיש אצלי משהו לא בסדר, ושאני צריכה לטפל בעצמי. ראיתי שהשנים עוברות ואני עדיין תקועה בעבר", היא מסבירה. "לפני שנתיים, כשהיה את פיגוע הדקירה בבית משפחת פוגל, חטפתי שוק אמיתי. בדיוק הייתי במשמרת במוקד הביטחוני של הישוב, וזה היה אותו סיפור, באותו מקום, אפילו באותו הרחוב. האחראי עליי כל הזמן התקשר למוקד ואמר לי שאני יכולה ללכת הביתה, אבל נשארתי. חשבתי שאני יכולה, אבל אחרי זה לקחתי שבוע חופש מהעבודה".
אביה החלה בטיפול פסיכולוגי, בו היא ממשיכה גם היום בקביעות. במקביל להתמודדות שלה, גם יתר בני הבית חיפשו דרך להכיל את האסון שפקד אותם. בועז (51), אב המשפחה, טכנאי של סופרגז ומתנדב כפרמדיק בכיר במד"א, התרחק מהדת משמעותית והחל להרצות בפורומים שונים ברחבי העולם בנושא טרור. הוא החליט שלא לחזור ליישוב בו התרחש הרצח, וחודשים לאחר הפיגוע רכש את הבית בו הם מתגוררים עד היום בקדומים. במקום תשע נפשות, נכנסו אליו רק חמש.
"הייתה אצלנו בבית אווירה של קושי, של ריק, לא הייתה שמחה", הוא מספר. "גם אם היינו שמים מוסיקה בערב זה לא היה 'זה'". הוא נעצר לרגע ומתבונן באלבום התמונות מבר המצווה של נריה ז"ל, האוסף היחיד שהצליח לשחזר לאחר שהבית עלה באש. "תראי איזו תמונה", הוא מצביע על תצלום של בנו הקטן אבישי ז"ל, "גם עכשיו עוברת בי צמרמורת".
הכניסה של הילה לחייו, הוא מספר, הפיחה בו תקווה חדשה. תחילה עבדה אצלו במשק הבית, אחר כך הילדים התחברו, ובמהרה התפתח רומן שהוביל לגירושיה של הילה מבעלה, שסבל ממחלה נפשית, ולמגורים משותפים. בעקבות הגירושים בחר דוד לנתק עם אביו את הקשר, ובהמשך אף החל לכנות את בועז "אבא" ושינה את שם משפחתו ל"שבו".
"בהתחלה היינו באים לכאן בשבתות לאכול יחד, ואז כשהוא טס להרצאות בחו"ל, הילדים שלו היו נשארים לישון אצלי. כולם הפכו לחברים טובים", מספרת הילה (40), שעוסקת היום במשק בית ובעיצוב אירועים. "במקביל הקשר ביני ובין בועז התעמק, והילדים ממש דחפו משני הכיוונים שנעבור לגור ביחד". באחת מנסיעותיו של בועז לחו"ל, היא מספרת, הילדים פשוט לא המתינו להחלטה רשמית – ויזמו בעצמם מעבר דירה. בועז חזר מסבב הרצאות בארה"ב וגילה שהילה וחמשת ילדיה עברו להתגורר בביתו. בכניסה הציבו את השלט: "חייך, אלוהים מצלם אותך". שלושה חודשים לאחר מכן נישאו השניים, וכעבור שנתיים כבר ילדה הילה שלישייה.
"ההצטרפות של המשפחה של דוד הייתה משמחת, אבל תמיד היו פה שתי משפחות נפרדות שהיה צריך לחבר ביניהן, ופתאום, כשהגיעו שלושת הקטנים, נוצר קשר דם שחיבר בין כולם", אומרת אביה. "בהתחלה הייתי צריכה להתרגל להילה. בכל זאת, נכנסה לכאן מישהי והרבה השתנה. היו בנינו קצת 'תקלים', אבל בסופו של דבר הבנתי שזה לטובה. היום אני רואה שאבא שלי השתנה מאוד בעקבות הזוגיות והילדים הקטנים, הוא חזר שוב להיות אבא. דואג, מתעניין. גם דוד והילדים של הילה קוראים לו אבא כי הוא מגדל אותם מגיל צעיר מאוד. זה כאילו חזרנו להיות בית אמיתי, עם אבא ואמא".
"גידלתי את החתן שלי"
ובכל זאת, חייבים להודות שהמשפחה הזאת מעט יוצאת דופן. בעיקר אם לוקחים בחשבון את הזוגיות שצמחה מתוכה. דוד מספר שכבר מרגע שהכירו, עוד כשהיה ילד בר מצווה, הוא 'שם עין' על השותפה החדשה למגורים, אבל לא העז לעשות שום דבר בנידון. אביה, מצדה, מעידה שבכלל לא חשבה בכיוון, עד שהנער הצנום שהסתובב לה בבית צמח והפך לגבר.
"במשך הרבה זמן הוא היה קטן ובכלל לא חשבתי על זה. רק אחרי שחזרתי מחו"ל, בתום השירות הלאומי, פתאום שמתי לב שהוא גדל נורא, ואז זה התחיל", היא אומרת. "היינו רואים טלוויזיה ביחד, עושים אחד עם השני שיחות ארוכות ויושבים על נרגילה בכל ערב. זה פשוט קרה".
כשהודיעו להילה ולבועז על דבר הקשר המתהווה, הם מספרים, אף אחד מהם לא באמת הופתע או ביקש מהם לסגת. "ההורים שלנו פתוחים מאוד, וכולם ראו שאנחנו מסתובבים המון ביחד וכבר הבינו לבד", אומר דוד. "תמיד הם צחקו ואמרו שבסופו של דבר נתחתן. בשנה האחרונה זה כבר נהיה רציני, ועברנו לגור ביחד באותו חדר. לפני חודשיים עברנו לבית משלנו פה ביישוב".
ההורים המרוצים מאשרים שמדובר בזיווג שכבר היה צריך להתרחש מזמן, למרות תנאי הפתיחה המוזרים מעט. "הנה החתן שלי", אומר בועז לדוד, משתעשע ברעיון שהבחור שאותו גידל כבנו, מתחתן כעת עם בתו. "לפני שנתיים לא דמיינתי שהוא יהיה החתן שלי, אבל שלשום, לאחר שהם הודיעו לנו על זה, לא ישנתי בלילה מרוב התרגשות. זה נשמע הזוי וקצת מצחיק לקרוא לו 'החתן שלי', אבל כל אבא או אמא רוצים שהילד שלו יתחתן עם מישהו שהוא מכיר היטב ויודע שיעשה לילד שלהם טוב. אם אביה הייתה מתחתנת עם מישהו מבחוץ, לא באמת הייתה לי שליטה על מיהו הבנאדם. במקרה זה אני גידלתי את החתן שלי, הוא היה יד ימיני בכל השנים האחרונות. אני אומר לעצמי 'וואלה, הרווחתי חתן'".
כעת מתפנה הזוג הצעיר לתכנן את עתידו. על הפרק: ירח דבש מפנק בתאילנד, ואז משפחה גדולה, מלאת צחוק ואושר. ועדיין, הם הראשונים להודות שמדובר במרוץ שתמיד חוזר אל אותה נקודה כואבת. "זה נמצא שם כל הזמן", אומר דוד. "לפעמים אני קולט את אבא (הכוונה לבועז – א"פ) או את אחד האחים בוהה בתמונות, ואני מזהה את העצב בעיניים. אני שואל את עצמי 'להם זה הגיע להם?' אני מבין שאני לא באמת יכול עזור או לשנות משהו, אני רק יכול להיות פה כדי לתמוך".
אנחנו יוצאים לגינה המרווחת. מצד אחד אנדרטה שהקים בועז לזכר אשתו המנוחה רחל, מהצד השני מפוזרים משחקים צבעוניים של התינוקות. "אני חושבת שלהם יהיה את התסביך הרציני ביותר, כי הם בתכלס האחים הביולוגיים של שנינו", אביה צוחקת. "אז נכון, לילדים שלנו יהיו זוג סבא וסבתא אחד, אבל לא מעניין אותי לעשות את כל המשוואות האלה".
"לפחות אנחנו לא צריכים להחליט למי ללכת בשבת", אומר דוד. "יש רק דילמה אחת שנותרה ללא פתרון – מה לכתוב על ההזמנה לחתונה במקום שבו חתומי הורי הכלה והורי החתן".
"אנחנו מתלבטים", אביה אומרת. "אני כן רוצה גם את השם של אמא שלי שם, אבל אולי פשוט נכתוב: 'משפחת שבו'. זאת המשפחה של כולנו".