בשנת 1997 ישב ברנרד חזן בן ה-15 עם אמו מרסל באוהל של מחוסרי דיור בגן אלישבע באשדוד. החיים במאהל היו חדגוניים: בבוקר מנסים לשרוד, בערב מפגינים, חוסמים כבישים כמחאה על אוזלת ידה של המדינה למצוא להם פתרון דיור. חום אימים בקיץ, קור כלבים בחורף. כדי להפיג את השעמום, האם, מרסל, לוקחת כמה זוגות גרביים ישנות, מכניסה לתוכם אורז, תופרת בזריזות ויוצרת לבנה חובב הקרקסים שלושה כדורי ג'אגלינג, כדי שלא ישתעמם.
18 שנה אחרי, הילד חסר הבית מככב בקרקס הנחשב ביותר בעולם ומחזיק בשיא עולמי בשיווי משקל בגובה רב. "חיינו כמעט שנתיים באוהל", הוא מספר. "אחר כך עברנו לגור בקרוואן. התנאים היו קשים, אבל זה חישל אותי. הג'אגלינג הציל לי את החיים".
12 בתי ספר לפני כיתה ט'
חזן נולד בפריז ועלה ארצה עם הוריו ואחיו בגיל חמש. המשפחה הגיעה בהתחלה לנתניה ואחר כך עברה לאשדוד. הוריו התגרשו תוך זמן קצר, וברנרד התקשה להתאקלם במערכת החינוך בישראל, נע ונד בין בתי ספר ופנימיות, עם תקופות ארוכות בין לבין של ישיבה ממושכת בבית. "עד כיתה ט' עברתי 12 בתי ספר", הוא אומר. "הייתי ילד מאוד סקרן ויצירתי, פלפל כזה עם קוצים בתחת, שמצייר בשיעורים. מגיל שלוש למדתי אמנויות לחימה, וברוס לי, צ'פלין וג'קסון עיצבו את האישיות שלי".
חזן נפרד סופית ממערכת החינוך בכתה ט'. אמו תמכה בו. "מהר מאוד הבנתי שאין לו מה לחפש בבית הספר", היא אומרת. "לא היה לו טוב לו שם. הוא ילד חכם, שאפתן מאוד ויצירתי, שצריך לתת ליכולות ולכישורים שלו להוביל אותו". מאותו יום הוא הקדיש את זמנו הפנוי לג'אגלינג, בהתחלה כדורים ואחר כך דוויל סטיקס. כדי לקנות ציוד ולשלם על חוג דרמה במתנ"ס הוא עבד כפועל בניין. "התאמנתי במשך שבועות כדי לעשות להטוטים עם יותר כדורים באוויר", סיפר חזן בחיוך, "ידעתי שהעתיד שלי במקום אחד: קרקס בקנה מידה עולמי". מנהל המתנ"ס באשדוד זיהה את הכשרון והשיג תקציב להקמת קרקס קטן לילדים שהופיע בבתי הספר ובקייטנות. ז'ארום הרוש, מנהל המתנ"ס, הוא שפתח לו את הדלתות להצלחה. "בלעדיו עד היום הייתי משוטט ברחובות", אומר חזן. כדי להעשיר את הקרקס, ברנרד השתמש בכל מה שיכל למצוא. "הייתי מחטט במזבלה פעם ביום, לוקח גרוטאות ובונה לי כל מיני כלי מלחמה יפניים, סולמות, ארונות, מתקנים למופע שלי. נכון שהריח היה בלתי נסבל, אבל שרדנו את זה".
הקפיצה הבאה במסלול שלו הייתה בגיל 17. חזן הצטרף לקרקס של יוסף צו'פינסקי והופיע במתנ"סים וימי הולדת. ללהקה צבאית אבל הוא לא התקבל. "התייחסו אליי בזלזול", הוא מספר. "בקושי הסתכלו על המופע שלי. אם הייתי מגיע מהקיבוץ או משכונת יוקרה הייתי מתקבל. אני בטוח בזה".
בסופו של דבר התגייס לנח"ל. במהלך שירותו הצבאי הוא וחבריו לפלוגה היו מעורבים בחיסולי מחבלים ולכידת מבוקשים באזור שכם, קלקיליה, מחסום ארז ובסיכול פיגועים בישראל. בין לבין המשיך להתאמן בג'אגלינג כדי לשמור על כושר. "היו מוצבים שהרגשתי בתוכם כמו ברווז במטווח, כמו למשל בעמדת 'הפיצה' במחסום ארז. בכל רגע נתון צלפים פלסטינים היו יכולים להוריד אותנו. כאילו הצבא מראש שולח אותנו למות. לא סיפרתי לאימא שלי כדי שלא תדאג". כמה חודשים לפני סיום שירותו צבאי הותר לו לעזוב את הנחל לטובת שירות ביחידה עורפית, כדי שיוכל להתמקצע בג'אגלינג. וכשחבריו לפלוגה החזירו את הקיטבגים לבקו"ם וטסו למזרח הרחוק ולדרום אמריקה, חזן ארז מזוודה קטנה וטס לפריז.
"אנחנו חיים ונושמים קרקס 24 שעות ביממה"
כשמסתכלים על הסיפור יוצא הדופן של ברנרד חזן, חשוב להדגיש שהוא היוצא מן הכלל, מקרה נדיר וחריג מאוד. ילד שגדל ללא בית, במאהל ובשכונת קרוואנים, שהמדינה מאפשרת לו לנשור מבית הספר והוא מבלה את הבקרים שלו במזבלה, יהפוך ברוב המוחלט והמכריע של המקרים למבוגר עני שמגדל עוד ילדים עניים. כמו שהוא אומר בעצמו, "יש לי חברי ילדות שנתקעו בשכונת מצוקה ועוני. יש כאלה שיצאו עבריינים מסוכנים. חלקם חוסלו". בתור בנו החורג של ראובן אברג'יל – המנהיג המפורסם של הפנתרים השחורים הוא היום בן זוגה של אמו – לחזן יש פרספקטיבה חברתית. "מה שהיה הוא שיהיה", הוא אומר היום. "נזרקנו לרחוב, נשארנו בלי בית וגרנו באוהל, והיום זה קורה עם האתיופים. למדינה לא אכפת מהחלשים שבחברה, מבחינתה הם שקופים. כשאתה גדל ככה אתה מתבגר מהר מאוד, ובתור ילד יש לך תובנות של אדם בן 30".
הוא כבר בן 33. היום הוא חי בשכונה סגורה ויוקרתית באורלנדו, פלורידה. אשתו, אליסון, היא אמנית בתחום החישוק, ובתם בת השש, נעמי, מתחנכת בבית ("לא מאמין במורים של היום", מסביר חזן) ומופיעה עם אביה במופעים קטנים. "אנחנו חיים ונושמים קרקס 24 שעות ביממה". שגרת היום שלו מתחילה בתשע בבוקר, בשעה של רכיבה על אופניים, אימון שכולל בדרך כלל הרמת משקולות, ואחר כך משחק ולימוד עם נעמי. בצהרים חזן נוסע לקרקס, עורך חזרה של שעתיים על הבמה ומתאפר. בשעה שש בערב הוא כבר מוקף באלפי צופים נלהבים, ובשעה תשע האולם מתרוקן ומתמלא שוב – כך חמישה ימים בשבוע.
בימי החופש שלו הוא מבלה בדיג עם חברים, עם אשתו ובתו ורוכב על אופניים בהרים שסביב אורלנדו, ביןשלטי פרסום של סירק דה סוליי שעליהם התמונה שלו. "כשראיתי את התמונה בפעם הראשונה הרגשתי את הדופק שלי עף לשמיים", הוא מספר. זה היה מרגש בטירוף, אשתי והבת שלי היו מאושרות. קיבלתי מבול של טלפונים מחברים ומאנשים שראו את השלטים".
סירק דה סוליי – קרקס השמש – הוא קרקס קנדי במקור, ולא מהסוג שמנצל דובים ופילים. מדובר בקרקס האקרובטי הידוע בעולם, כזה שמעלה בכל רחבי הגלובוס פנטזיה שמותחת את קצה גבול היכולת האנושית. השבוע הם הגיעו, בפעם השנייה, להופיע בישראל.
אבל סירק דה סוליי דווקא לא היה חלום חייו של ברנרד חזן. "יותר אהבתי קרקסים קלאסיים, כמו קרקס החורף בפריז, שלדעתי הוא הכי יפה בעולם", הוא מודה. "סירק דה סוליי זה קרקס גדול, אלפיים איש מגיעים לכל מופע, ואין בו אוירה אינטימית, אבל חבר טוב הציע לי לעשות אודישן, אז הלכתי בתחושה שאין מה להפסיד. היו לי פרפרים בבטן. שמעתי על הקרקס הזה והחלטתי לבוא לאודישן הכי מפוקס בעולם".
אלפי מועמדים ניגשו לאודישנים שנערכו בתאטרון בלאס וגאס, שהתחילו בתשע בבוקר והסתיימו בעשר בלילה. שמונה בלבד נבחרו. "היה חשוב להם לראות יכולת אקרובטית ואילתור, עמידות ידיים וריקודים. ביצעתי את התרגילים הכי מסובכים ומסוכנים שידעתי. המנהלים בוחנים אותך בעשר עיניים, אסור לך לפשל, לעשות שום טעות. קח בחשבון שמרבית האקרובטים בקרקסים הם מתעמלי קרקע ומכשירים לשעבר, חלקם אלופי עולם. התחרות איתם היא מטורפת, יש אינטריגות וקנאה זה חלק מהעניין. אני אדם תחרותי שכל הזמן רוצה לנצח. אם מישהו מאתגר אותי בתרגיל חדש אז סבבה, בכיף, אני מסוגל לעשות יותר".
חזן התקבל, אבל לא למופע הקבוע של סירק דה סוליי באורלנדו, אלא לקאסט של סיבוב ההופעות של הקרקס ברחבי העולם. הוא סירב. "היתה לי אז ילדה בת שנתיים. לא רציתי להתחיל לנדוד בעולם". לפני כשנתיים קיבל את טלפון מהקרקס, הפעם עם הצעה לחוזה במופע הקבוע.
"אמא שלי הייתה במופע ואמרה 'שמע ישראל'"
ארבע שנים מאוחר יותר, ברנרד חזן מחזיק בשיא עולמי של עמידה בשיווי משקל על צינורות ברזל בגובה שבעה מטר. הוא הראשון שביצע את התרגיל המסוכן הזה, אחרים שחיקו אותו עשו את זה על ארבעה-חמישה מטרים בלבד. "יש כמה אקרובטים שהעתיקו אותו ומבחינתי זו מחמאה. כולם יודעים שזה תרגיל שרשום על שמי".
זה נורא מסוכן, לא?
"זה תרגיל שכל הזמן העליתי את רמת הסיכון שלו. ברור שאני מהמר על החיים שלי, הולך עד הקצה, אבל זה חלק מהשואו. חייבים לקחת סיכונים. אמא שלי היתה במופע שלי ומרוב פחד לראות אותי נופל היא עצמה את העיניים ואמרה 'שמע ישראל'".
על מה אתה חושב כשאתה שם למעלה?
"למדתי לנתק את עצמי מכל ההמולה מסביב. אני לא חושב בכלל על פחד וסכנה, אחרת אני אתרסק במופע. חישבתי שעד היום הקדשתי 10,000 שעות לאימונים".
אבל עם ההישגים לא באה ההכרה שחזן ציפה לה. בשנת 2005 הוא התקבל לאולימפיאדת הקרקסים הטובה בעולם שהתקיימה בפריז, והיה לאחד מ-26 שנבחרו מתוך 6,000 מועמדים מכל העולם. האולימפיאדה נחשבת כרטיס כניסה לאקרובטים, יעד שמי שרוצה קריירה בתחום חייב לנסות להגיע אליו. "כל מנהלי הקרקסים והקברטים ברחבי העולם הגיעו לאולימפיאדה הזו לצוד כישרונות עולים", הוא מסביר. כשהתקבל הוא ניגש לשגרירות ישראל בפריז בבקשה לתמיכה. "דחו אותי בנימוק שזה לא אירוע רשמי שקשור למדינת ישראל", הוא נזכר בכאב. "התחננתי שמישהו מהשגרירות יהיה נוכח בתחרות, כלום לא עזר. אפילו לא רצו לתת לי דגל להניף בתחרות. אני מרגיש ישראלי לכל דבר, שירתתי בצבא, סיכנתי את חיי למען המדינה. היחס לאמנות בישראל הוא מחפיר ומשפיל. באירופה אמנים מקבלים יחס של כבוד, אבל ישראל רחוקה שנות אור בתחום הזה. בסוף נסעתי לאחד הרובעים בפריז וקניתי מיהודי מקומי דגל ישראל".
גם אמא של חזן זוכרת את התקרית הלא נעימה. "פשוט התייחסו אלינו כמו למטרד, לאוויר", היא אומרת בכאב. "זו התחרות הכי חשובה בעולם בתחום הקרקס, וזה לא מעניין אף אחד בשגרירות הישראלית. פשוט בושה".
אבל למרות הטעם המר שנשאר איתו מהאולימפיאדה ההיא, חזן מתכנן לחזור לארץ. לפני שלוש שנים ביקר בישראל והקים עם שותף את הקרקסים 'דורטו' ו'בום', שהופיעו ברחבי הארץ, אבל השותפות התפרקה; היום החלום שלו הוא לחזור בעתיד לישראל ולהקים קרקס ייחודי משלו. "אני פה בארצות הברית לתקופה קצובה", הוא אומר בחיוך. "העתיד שלי הוא בישראל. אני רוצה להקים פה קרקס, לעשות משהו שמעולם אף אחד לפניי לא עשה. יש רעיונות שמתגלגלים לי בראש, חלומות, וזה עוד יקרה. תרשום את זה".