אפילו שחקנים שיש להם כישרון חיקוי בולט לא אוהבים שמבקשים מהם "תעשה איזה חיקוי". זה לא המקרה של יניב ביטון. הוא אחד הקומיקאים והשחקנים המצליחים בארץ בשנים האחרונות, בין היתר ב"ארץ נהדרת" (קשת 12) וב"היהודים באים" (כאן 11), נושא את התואר "חקיין" בגאווה רבה ועושה את מה שהכי אהב לעשות מאז שהוא זוכר את עצמו. 

"תמיד ידעתי לחקות, מגיל מאוד קטן", אומר ביטון. "השבוע כשהייתי אצל אמא שלי מצאתי גזיר עיתון ישן, והנה אני מתראיין בגיל 12, ילד ממעלה אדומים. זה ציטוט קצר, אבל אני אומר, 'אני מאוד אוהב תוכניות סאטירה ותוכניות חיקויים, שעושים צחוק מפוליטיקאים'. הסתכלתי על זה ואמרתי, איזה כיף שזה מה שאני עושה בסוף. זה נורא חימם את לבי. אני לא יודע אם ייעוד זו מילה פומפוזית מדי".

סאטירה זה הייעוד שלך?
"סאטירה וחיקויים, להצחיק באמצעות זה, וגם להעביר ביקורת. זאת דרך הביטוי הכי טבעית לי והכי עוצמתית. גם בחיים אני עושה את זה, זה לא סתם 'תראו איך אני מדבר כמוהו', זאת הדרך שבה אני רואה את הבן אדם. בגלל זה 'ארץ נהדרת' זה מקום כל כך כיפי לי, זה כמו קרקס מבחינתי. בנוסף לזה שיש לתוכנית חשיבות פוליטית מאוד גדולה".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

הוא בתעשייה כבר יותר מעשור, אבל מה שהביא אותו לבסוף לפריים טיים היה סרטונים קצרים שהעלה לטוויטר, שבהם חיקה את אבישי בן חיים ויולי אדלשטיין. "מולי (שגב, היוצר והעורך הראשי של "ארץ נהדרת" – א"ר) כתב לי, 'בא לך לעשות את זה בתוכנית?' וברור שאמרתי כן. הייתי מוחמא", הוא מספר.

איך היה לקפוץ ככה למים העמוקים?
"בהתחלה הייתי במתח, בחרדת ביצוע. משהו משתק כמעט. זה מקום מלחיץ, כולם רואים את זה, וזו שיחת המסדרון ביום שלמחרת. היום כשאני מתרגש זו התרגשות טובה. אני מרגיש חלק מהמקום הזה, אני מרגיש בבית. יש רגעים שאני עדיין מרגיש החדש, אבל זה עובר אחרי שנייה".

בחמש העונות של ביטון ב"היהודים באים" הוא גילם דמויות רבות ומגוונות, ונאלץ להתמודד גם עם הצד הפחות נעים של המקצוע. "פרסמו את הטלפונים שלנו, ותקפו אותנו הרבה. מילולית, לא פיזית. וואטסאפים, טלפונים, כל היום. בפעם הראשונה זה היה מלחיץ, מאז זה קרה כמה פעמים, ואני טיפה פחות נלחץ. אני יודע שרוב האנשים רוצים להוציא קיטור, להביע עלבון או זעם. רובם לא כותבים בגסות, בעיקר מביעים פגיעה, 'איך אתה מעז', 'עדיין לא מאוחר להתחרט', 'תגיד שאתה מפסיק את זה, אתה מתעסק עם אלוהים'. כאלה'".

כי מבחינתם זה חוסר כבוד למסורת?
"אני מתייחס ל'היהודים באים' כריקליימינג הכי גדול שעשינו בחיים. אלה דברים שכולנו גדלנו עליהם, אבל יש הרגשה שבגלל שהאורתודוקסיה דומיננטית פה, אנחנו החילונים לקחנו צעד אחורה. אבל זה גם שלנו, והתוכנית הזו ממש עשתה את זה. אני חושב שזה בא עם המון כבוד ושייכות".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אני זה הקללה

ביטון (45) גדל במעלה אדומים ולמד בחטיבה ובתיכון בירושלים הסמוכה. הוא חי בתל אביב עם בן זוגו אבי טיירי וילדיהם בני ה-8 הלל ובנימין. למרות שגדל בסביבה חילונית וליברלית, כנער בירושלים של שנות ה-90, ההתמודדות של ביטון עם הזהות המינית שלו לא הייתה פשוטה. "הרגשתי שונה מכל הבנים, בעיקר בגיל ההתבגרות, חטיבת הביניים, התיכון", הוא משחזר. "לא אמרתי את זה לעצמי, לא אמרתי לסביבה. הייתי עם חברות בנות. אמרתי לעצמי, 'אני יכול להיות גם וגם'. זה לא היה משהו מובהק".

פחדת מזה?
"פחד אימים. אימה. כשמשחקים כדורגל או כדורסל אומרים 'יא הומו'. ואתה אומר, אני הדבר הזה. אני זה הקללה. היה פחד גדול, אני הולך להיות בודד, אני חוצה את הנהר לעולם מוזר, בלי חברים ומשפחה. זה היה בשנות ה-90 לפני המהפכה הלהט"בית. לפני דנה אינטרנשיונל, לפני 'פלורנטין'. אין ייצוג בתקשורת. מבחינתי זה היה המוזרים האלה מתל אביב וגן העצמאות. זנות, סמים, וכמובן השאריות של סוף האייטיז, של האיידס. זאת מגפה שמתים ממנה, איך אפשר לא לפחד מזה?".

ואיך השתחררת מהפחד?
"קודם כל, לצאת מהארון זה השחרור הכי גדול שיש. אני מקנא בדור החדש שיוצא בלי תסביכים בגיל 16. למרות שזה עדיין לא קל, אני בטוח. תהליך של יציאה מהארון, גם אם אתה גדל במשפחה ליברלית, יש בזה יציאה מהמסלול. יש נתיב ואתה זז הצדה. זה מהלך שמצריך אנרגיה וכוח, להיצמד לאמת שלך. אני לא יכולתי לסבול את המחשבה שיש לי סוד, ומישהו אחר יכול להחזיק בו. אני מההתחלה אמרתי שאני מדבר על זה בגלוי. אין שום דבר מוסתר. לאף אחד אין נשק עליי".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

עד ההכנה לריאיון לא ידעתי בכלל שאתה גיי.
"באמת? אין כתבה שזה לא מדובר בה, זה באינסטגרם שלי. זה חלק מהותי בזהות שלי, במי שאני ובמה שאני מציג לעולם. יכול להיות שיש לי את העניין הזה של הסטרייט-אקטינג, שאנשים חושבים שאני סטרייט בגלל ההתנהגות שלי. אבל זה הכי אותנטי שלי. זה לא בגלל שאני מנסה לשחק כאילו 'אני עובר כסטרייט', אולי זה נטבע בי עם השנים בגלל שהייתי בסביבה של בנים".

בגלל שאתה חקיין, קל לזהות אותך עם מלא סגנונות דיבור.
"חברה אמרה לי פעם שאני כמו זליג מהסרט של וודי אלן, בכל מקום שאני הולך אני נטמע. אולי זה קשור לזה. אני זוכר שאנשים היו אומרים לי על ההומואיות שלי, 'אתה סבבה, כי אתה לא כמו הנשיות. אתה לא מחצין את זה'. מה אתה חושב, שאנשים עושים את זה כי הם רוצים להחצין לך? זה הם, ככה הם מדברים. זו לא התרסה או נפנוף. הייתי נורא מתעצבן מזה. הם אומרים לך בטוב, רוצים להחמיא לך. יש אבל יש בזה משהו הומופובי עמוק".

מאחורי השערים הצהובים

בימים אלה ביטון משחק בסרטו החדש של אבי נשר, "גן קופים", דרמה קומית תקופתית על תחילת שנות ה-80. אדיר מילר מגלם סופר שירד מגדולתו ומנסה לקדם את כתיבתו של ספר שיוקדש ליצירתו. הוא שוכר את שירותיה של מרגו (סוזנה פפיאן), צעירה עם חלומות גדולים ואמצעים דלים, ויחד הם מסתבכים ברצף של הסתרות ובגידות בביצת הספרות המקומית. ביטון מגלם את דמותו של אבשה, חבר ילדות של מילר מהקיבוץ.

נשר מספר שחיכה לעבוד עם ביטון: "יניב הוא כבר הרבה זמן שחקן שמעניין אותי, הוא בעיניי אחד השחקנים הנפלאים בישראל. בכל סרט שאני עושה ומלהק יש שחקנים נהדרים שבסוף לא בסרט, וזה מאוד מצער אותי, אז אני עושה רשימה של כאלה שהייתי רוצה לעבוד איתם בעתיד. הוא הופיע ברשימה הזו שלוש או ארבע פעמים, הוא שחקן חריג באיכויות שלו. והוא גם אדם יחיד ומיוחד".

ביטון זוכר את ההבטחות החוזרות של נשר. "כל אודישן הוא היה אומר לי, 'זה לא יצא הפעם, אבל אנחנו עוד נעבוד ביחד'. האמת שהאמנתי לו, לא לקחתי את זה כבמאי שמנסה לחפף אותי. יש קליק שקורה".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

ואיך היה לעבוד יחד?
"הוא מעורר השראה, זה באמת לראות כמו מאסטר אמריקאי. אני רואה אותו יושב על כיסא הבמאי ויודע מה הוא רוצה ואיך משיגים את זה. הוא יודע מה יהיה שוט הסיום שלו, איך זה ייראה, ומפעים לראות אותו עובד. אמרתי לעצמי שאני חייב להיות על סט של אבי נשר. אני חייב לסמן וי על זה".

דיברתי איתו לקראת הריאיון, הוא בן אדם נחמד, עדין.
"הוא יכול להיות עצבני, שלא תטעה. יש שני אבי נשר. הוא גם אומר את זה, שתהיה מוכן. על סטים הוא קשוח ולא נותן לצחוק. היה לי פתח פתחו של צחוק עם אדיר מילר, שהוא קטע אותו תוך מאית השנייה. הוא רץ מהמוניטור ואמר, 'חברים, זה לא יקרה, זה לא יקרה'. גם בין הסצנות הוא לא הסכים שנצחק. יום אחד צחקנו בחוץ, מגיע עוזר הבמאי ואומר, 'אבי שלח אותי אליכם שלא תצחקו'. יש את המאמר של קישון שאומר, 'אם צוחקים על הסט, בוכים בקופות'. אני חושב שצחוק זה חלק מחדוות העשייה, אבל כן, הוא נזף בנו שנקרענו מצחוק, פחדנו וישר שתקנו. אנחנו אוהבים ומפחדים ויראים".

יניב ביטון (צילום: סרטי יונייטד, זיו ברקוביץ)
יניב ביטון מתוך הסרט "גן הקופים" | צילום: סרטי יונייטד, זיו ברקוביץ

אחת מהתמות המרכזיות של "גן קופים" היא שקיעת הקיבוצים והאליטה הישנה של מפא"י, וגם העוינות שהיא צברה בדרך. אבשה בגילומו של ביטון מדבר ומתנהג כמו הקיבוצניק הטיפוסי המיושן שכולנו מדמיינים, אבל בניגוד לאותו דימוי סטריאוטיפי, הוא לא אשכנזי. "אמרתי שלא צריך לשחק על זה", הוא אומר. "אתה רואה את זה בעין, מישהו שהוא שחום עור. זה יוצר את האפקט הזה. עם המעדר הזה, הגופייה של הקיבוצניק, מקבל אותם ואומר, 'בואו לחדר של רוח'לה'. ואתה רואה אותי, את צבע העור שלי, אז אני חושב שזה קורה לבד. פוליטיקת הזהויות הזו נוכחת בכל דבר שאנחנו עושים, גם בסרט, בלי שאנחנו צריכים לדבר עליה".

עשית איזו דמות של "יענק'לה", פלמ"חניק ישן כזה.
"לא חשבתי יענק'לה, חשבתי על גיסי. הוא מלך הקיבוץ שלו, כולם פונים אליו במזכירות, אז דמיינתי אותו כשעשיתי את התפקיד. אנחנו ארבעה אחים, אני היחיד שנשאר עירוני. יש לי אחות בעין גדי, אח בתל קציר ואח בבית זרע, כולם קיבוצניקים. עומדים מאחורי השערים הצהובים, מה שנקרא. אנחנו תמיד צוחקים על זה, המרוקאים השתלטו על הקיבוצים". 

אחד קטובסקי מסכן ונרדף

למרות השינויים שעברנו מאז שנות ה-80, ועל אף ההשתלבות המרשימה של משפחת ביטון בתנועה הקיבוצית, המתח העדתי ממשיך להכתיב את השיח הציבורי עד היום. עם התוכנית החדשה של רון כחלילי, "קרועים", עלה שוב לשיח המושג מעורר המחלוקת "משתכנזים". ביטון מסתייג ממנו, אבל לא מבטל אותו. "המושג באופן כללי הוא מאוד טעון. אם הייתי קורא ספרים, נגיד, היו אומרים לי משתכנז. מישהו שומע מוזיקה קלאסית, הוא משתכנז... אבל זה מושג שמנסה להציג משהו, כי אני כן חושב שכל מזרחי חי את הזהות שלו, בטח בשנות ה-80 וה-90, מול הגמוניה אחרת". 

מה זאת אומרת?
"הרגשת שישראליות היא כזאת, השירה בציבור. מישהו שהוא לא מזרחי יתקשה להבין. אני רואה אשכנזים מתעצבנים ואומרים, 'מה אתם מדברים, כולם היו במעברות, גם רומנים היו...', אז סבבה, אתה לא יכול להבין. כמו שאני לא יכול להסביר לאישה מה זה להיות אישה במרחב הציבורי. אני לא באמת יכול להבין את זה".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אתה הרגשת משתכנז?
"אני לא חושב שהייתי משתכנז, אף פעם לא הייתה לי בושה גדולה או מחשבה שאני אשנה את השם ביטון ואהפוך לביטן או בטן. לא היה לי את הדבר הזה. בדיעבד אני רואה שהיו אזורים שבהם ניסיתי לבדל את עצמי, נגיד זה שלא מכניסים למועדונים. אני רוצה שיידעו על ההתחלה שאני לא ערס. אלה השכבות שאנחנו שמים. אני עם משקפיים, אני מדבר יפה, אני בלי שרשרת".

היית מודע למתח הזה בילדות?
"בילדות במעלה אדומים הייתי בטוח שמזרחים הם הרוב במדינה הזו, יש אחד קטובסקי מסכן ונרדף, אשכנזים הם מיעוט מסכן שצוחקים עליו, ואני השולט. ואז אתה יוצא לעולם ואומר, 'אה, זה ככה בכלל'. פתאום אני עובר לבית ספר אחר בחטיבה ויש שם גם אשכנזים משכונה טובה בירושלים, אז כן, עובר עליך איזה משהו. אתה מבין שמשהו שונה. לא דיברו אצלי בבית במונחים של קיפוח, או 'תראו אותם', אבל זאת סוגיה, אין מה לעשות".

בהמשך החיים זה הורגש?
"אני לא יודע, מזרחיות היא חלק ממני, זה מה שרואים עליי. צבע עור זה דבר שיוצא החוצה, שם משפחה זה דבר שיוצא החוצה. אני מרגיש שהמזרחיות שלי היא חלק מהותי ממני. היום זה בטח לא משהו שאני מתבייש בו, או מצניע אותו. זה משהו שמניע אותי, החיקויים של אבישי בן חיים ודברים כאלה".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אבישי בן חיים עצבן אותך?
"הוא עצבן אותי, אבל זה מורכב. אני לא שונא אותו או בז לו, אני כן חושב שבשנים האחרונות נוצר נזק בגלל הקישור של הביביסטיות למזרחיות והצמצום של המזרחיות לדבר הזה. אבל הוא עדיין חלק מהמאבק המזרחי, שאני קורא עליו הרבה ורואה את ההתפתחות שלו לאורך השנים. אז יש בי חיבה".

אתה מזדהה עם המקום שהוא יוצא ממנו, ופחות עם המקום שהוא הגיע אליו.
"פוליטיקת זהויות היא משהו שאני אמביוולנטי לגביו. מצד אחד לא הייתי שום דבר ממה שאני היום בלי פוליטיקת הזהויות, לא כהומו ולא כמזרחי, אבל אם מגיע שלב שהיא מצמצמת אותי ולא מרחיבה כמו שהיה בעבר, אז אני כבר לא יכול. אי אפשר לשפוט את כל הפוליטיקה היום לפי זהויות, כאילו אין רעיונות, אין אידאולוגיה, יש רק זהות".

אני מרגיש שזה הפך כלי נשק. כל צד משתמש בזה ככלי לתקוף את הצד השני.
"נכון. וברגע שזה כלי ניגוח, אז אני עוזב את הדבר לרגע. עם הרבה כבוד למה שאני השגתי בזכותו".

בואו נדבר על החוזה

בניגוד לאומנים רבים, ביטון לא חושש לבטא את עמדתו הפוליטית השמאלית. הוא מדבר בחופשיות על נושאים שאחרים במעמדו מתרחקים מהם כמו מאש, מתנגד במוצהר לרפורמה, מפגין בקפלן ומשתדל להיות מעורב פוליטית וחברתית. לשאלה איך הוא מרגיש בקשר למצב הפוליטי הסוער כיום הוא מגיב, כמו רבים, בחיוך עייף: "מאוד תלוי באיזה יום אתה תופס אותי. יש ימים של פסימיות מאוד גדולה, של לאן המקום הזה הולך. אבל ברוב הימים יש בי תקווה. יש מסביבי דיבורים על רילוקיישן, אני לא שם בכלל. אני וגם אבי בן הזוג שלי, אנחנו מאוד קשורים לכאן ורוצים להיות כאן".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

כמה אתה מרגיש מחובר למקום?
"בכל נים שלי אני ישראלי. בתרבות שלי. בטח בעבודה שלי. אם אני עושה משהו ב'ארץ נהדרת' או 'היהודים באים', זה מתקשר לרצף תרבותי במקום הזה, עם דברים כמו חבורת לול או 'חגיגה בסנוקר' או הגשש החיוור. אין תחליף לדבר הזה, להיות נטוע במקום שאתה קשור אליו תרבותית, זאת פריווילגיה. זה עושר. אז באמת צריכה להיות קטסטרופה איומה בשביל שאני אעזוב. אני חושב שכל עוד יש מאבק, אני בסדר. אין לי בעיה עם מאבק כדרך חיים". 

חשוב לך להיות פעיל פוליטית?
"מאוד חשוב לי. כאזרח אפילו, לא כאומן. אני רוצה להיות אזרח מעורב, לא פסיבי שמקבל את עול הדין אלא שותף פעיל במשחק. אתה נמצא במקום שאתה לא מסכים עם המדיניות שלו כל הזמן, אבל אתה לא בגלות. אתה פה, זה שלך. אתה חלק מזה. אי אפשר להחרים את ישראל, אתה ישראל. אתה משלם את המיסים, אתה הפרצוף. ואם יש משהו טוב במה שיוצא עכשיו, זאת פתיחת העיניים. התעוררנו, וההתעוררות הזו כואבת".

מה ההתעוררות?
"התעוררות של להבין על מה אתה נלחם, מה הקווים האדומים שלא נסכים לוותר עליהם. לא סתם מדברים עכשיו על מגילת העצמאות. זה מבהיל, זה מפחיד הרבה אנשים, בטח את אלה שהחזיקו את ההגמוניה והרגישו שהמדינה שלהם, מה שאני אף פעם לא הרגשתי. נורא נבהלים מזה, שומטים לנו את הקרקע. אז כן, פותחים. זה טוב, בואו נדבר על הכל. בואו נדבר על החוזה. בואו נדבר על חזון. לאן הולך המקום הזה".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

זה גם זמן של פילוג גדול מאוד, מאבק אמוציונלי.
"נכון יש מאבק, והוא אמיתי. זה בשני הצדדים, הרצון להכניע את הצד השני. אני מאמין שהפתרון בסוף יבוא כשכל צד יבין את מגבלות הכוח שלו. אתה צריך להבין בצורה עמוקה שיש פה עוד אנשים שלא חושבים כמוך. אני אומר את זה גם לעצמי. לא כל ישראל תיראה כמו תל אביב, צא מהפנטזיות האלה, הפתרון לא יבוא על ידי הכנעה של אף אחד. שני הצדדים יצטרכו להתפשר על דברים שחשובים להם. זה המקום, צריך למצוא בתוכו את חוקי המשחק ולהבין איך חיים פה".

לא עסוקים רק בניצחונות

בשנים האחרונות, במיוחד מאז הצטרף ל"ארץ נהדרת", היה על ביטון להתרגל גם לתואר "מפורסם". כמו שניתן לתאר מאופיו הרגוע, הסלבריטאוּת החדשה לא משפיעה עליו יותר מדי. מי שמתחברים פחות לתופעה הם דווקא בנימין והלל, שלא תמיד אוהבים את תשומת הלב שאביהם מקבל ברחוב. "כשבאים להצטלם איתי ברחוב זה מביך אותם, הם מנסים להפריע לתמונות", מספר ביטון. "לפעמים כשאני הולך לאירועים שיש בהם ילדים, אני מתנצל בפני הילדים שרוצים להצטלם. אני אומר שכשאני עם הילדים שלי אני לא מצטלם, אבל אפשר לתת כיף. אני רוצה להתנצל בהזדמנות זו בפני כל הילדים שחושבים שאני גס רוח".

איזה מין אבא אתה?
"בעבודה נדיר שאני מתעצבן, אני נחשב הכי לבבי, הכי עם אורך רוח, הכי מקבל. בבית זה משהו אחר. זה דוחק אותך לקצה, אתה פוגש אותך במקומות הכי קשים שלך. יש רגעים מאוד קשים בהורות. האינטימיות של הבית היא מבורכת ומדהימה, אבל היא מוציאה את כל האמוציות, ואני אבא שגם מתעצבן וכועס. הם יודעים את זה. אבל כבר יש אינפלציה בדבר הזה, אני צריך לשמור את זה ליום הדין".

יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן
יניב ביטון (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

נראה לי שאתה מגזים, אתה עושה רושם של אבא חמוד.
"אני יודע? תשאל אותם, לא אותי. הייתי במשחק של הפועל ירושלים בכדורסל לפני שבוע, הם הפסידו וגם בזה הייתי אשם. הבן שלי בנימין התעצבן שהפסדנו בשנייה האחרונה. הייתי אשם גם בזה. אמרתי 'איך אני אשם, אפילו לא שיחקתי'. הוא אמר שלא עודדתי מספיק, 'בגללך הפסידו'".

כשאני הייתי אוהד הפועל ירושלים לפני 20 שנה, עונה מוצלחת הייתה כשמפסידים בגמר.
"ומקדשים את הסבל ואת המזוכיזם, בונים מסביב לזה תאוריות שלמות, שאנחנו לא מכביסטים, אנחנו לא עסוקים רק בניצחונות. ספורט זה דבר מדהים. אגב, עוד דבר שאומרים לי, 'איך אתה הומו ואתה אוהב ספורט, איזה מין הומו בלאי אתה'. בדיוק עשו לי שעשועון לפני כמה זמן בשבוע הגאווה, 'האם אתה הומו בלאי'. יצא שכן. אז נכון, אני לא מכיר את כל מחזות הזמר, אני לא מומחה באירוויזיון. ואני אוהב את הפועל ירושלים, אני אוהב ספורט, זה טעם החיים. בלי זה העולם היה עצוב יותר".