מעיין
מעיין. המצפון לא מרפה | צילום: רועי ברקוביץ'

בתוך קהל הסטודנטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן משתדלת מעיין (שם המשפחה שמור במערכת) שלא להתבלט מדי. את הקעקועים היא מסתירה מתחת לשרוול הבגד, כך ששום סימן גלוי אינו מרמז על המקום בו התגוררה רק לפני כשנתיים וחצי.

כשאנחנו נפגשות היא לבושה בטוניקה שחורה ואני בגופייה וג'ינס. "אם הייתי רואה אותך לפני שנתיים הייתי חושבת עלייך דברים אחרים לגמרי", היא אומרת לי, צוחקת. "גואל תמיד חינך אותנו שאישה שלבושה חשוף היא זונה שלא לוקחים ברצינות, ושאישה שצוחקת או מחייכת היא מטומטמת שחושפת כך את הטיפשות שלה. הייתי צריכה לעבוד על עצמי במשך הרבה זמן כדי להשתחרר מכל הדעות האלה. היום אני כבר ממש לא מאמינה בזה".

מאז "השחרור", כמו שהיא מגדירה אותו, מעיין (32) נלחמת כדי למחוק את השיירים האחרונים של אותם הרגלים שהשתרשו בה במהלך 12 השנים במחיצתו של גואל רצון. שם, ברחוב הסמוך לשכונת התקווה שבדרום תל-אביב, היא התגוררה לצד אחותה הצעירה, בת דודתה, 19 נשים נוספות שהיו לו לנשים, ועוד חמישים ילדים. תקופה בלתי נסבלת מבחינתה, אותה היא מנסה לעבד עד היום.

בשבוע הבא יושק ספרה "נביעת אמת" בהוצאת סטימצקי. ספר המשך יוצע למכירה באתר האינטרנט שלה בלבד. ביחד, יגוללו 600 העמודים את ה"אני מאשים" הפרטי של מעיין נגד האיש שלדבריה הפך את חייה על פיה.

לא יכולתי לשאת את ההשפלה

"'קרחת', 'גזזת', חברי כיתתי התנכלו לי וכינו אותי בשמות גנאי... ולא אחת משכו לי בפאה לעיני כולם. הכאב היה דוקר וקשה מנשוא, רציתי להתגונן אבל המילים פגעו ושיתקו אותי" ("נביעת אמת", חלק א', עמ' 22)

מעיין גדלה כבת הבכורה בבית מסורתי ונורמטיבי במרכז הארץ. הוריה עבדו שעות ארוכות – אביה כאיש מחשבים, אמה כאם בית מטעם משרד הרווחה – והיא בילתה את מרבית זמנה אצל הורי אביה, ופיתחה אהבה עזה במיוחד כלפי סבה. כשזה נאלץ לנסוע לביקור בחו"ל, מעיין הקטנה, אז בת שלוש וחצי, הגיבה באופן טראומטי ושיער ראשה החל לנשור. לאחר שמיהר לשוב לארץ בעקבות מצבה המתדרדר, נפטר הסב במפתיע מדום לב. אז מעיין כבר השילה כבר את כל שערות גופה ונותרה אפילו ללא גבות או ריסים.

רצון. היכולות המאגיות שלו היו מאיימות | צילום: חדשות 2
"בכיתה ב' התחלתי לחבוש פאות שאמי קנתה לי. הייתי ילדה שמחה ועניין השיער לא הפריע", היא מספרת כשלראשה פאה בתסרוקת קארה מוקפדת. אלא שעם תהליך ההתבגרות באו גם הקשיים החברתיים, אשר הגיעו לשיאם בתקופת התיכון. "בחטיבת הביניים התחיל הסבל: ילדים קראו לי בשמות גנאי ומשכו לי בפאה. לא היו לי כמעט חברות וגם המצב שלי בלימודים התדרדר. בתקופת התיכון זה נמשך, וממש לא יכולתי לשאת יותר את ההשפלה. ההורים שלי ניסו לקחת אותי לפסיכולוגים, רופאים, רופאים אלטרנטיביים, אבל כלום לא עזר להצמיח את השיער. כבר נכנסתי לחדר המנהל כדי להגיד לו שאני מעוניינת לפרוש מהלימודים, אבל אז שמעתי מאחת החברות על אביה החורג, 'הילר' שעושה פלאים".

בגיל 17 וחצי היא פגשה לראשונה באותו מטפל – גואל רצון. את הרגע שבו נכנס לביתה והפך את חייה, היא מספרת, לא תשכח לעולם. "הסברתי לו שאבן גדולה יושבת ומכבידה עליי. הוא העביר את ידיו על פני גופי מבלי לגעת והסביר שהוא מוחק את הטראומה ואת כל זיכרונות העבר שמכבידים", היא אומרת. בספר היא מצטטת אותו אומר "נתתי לך שלושים מנות אל.אס.די מהחיים" – ומוסיפה שאז עוד לא ידעה כמה תסמיני ההתמכרות יהיו דומים.

בתחילה, התוצאות היו מזהירות. "השינוי אצלי היה מדהים", היא אומרת. "נהפכתי לאדם אחר: קורנת מאושר, בטוחה בעצמי. הסרתי את הפאה כי כבר לא חשתי בה יותר צורך. אף אחד לא היה יכול לנפץ את חומת הביטחון שנבנתה אצלי. הציונים שלי במגמת הפסיכולוגיה ובבגרויות זינקו פלאים, והשמועה על ה'הילר' שיצר אצלי את השינוי פשטה בתיכון. התחלנו להיפגש אתו, כמה בנות ואני, בשעות אחר הצהריים בקניון עזריאלי. הוא סיפר לנו סיפורים מרשימים, חילק לנו עצות שלו ולימד אותנו קבלה".

שנים ספורות לאחר מכן, ארבע מתוך בנות התיכון מקיבוץ שפיים נהפכו לנשותיו של רצון, מתרחקות אט אט מהמציאות הקודמת אותה הכירו. "הוא יצר אצלנו בהדרגה עולם חלופי, אנטי ממסדי, עם חוקים שונים וכללי מוסר שונים", היא מספרת. "הוא החדיר לנו לראש שבעולם שם בחוץ הוא הגיהינום, ושכולם שם ינסו לנצל אותנו.  שכל הגברים ישכבו אתנו ומיד יזרקו אותנו כמו כלבות ושאם נחיה שם נידרדר להיות זונות מסוממות ברחוב. גואל ידע לזהות בדיוק את נקודת החולשה של כל אחת ולשחק עליה".

מעיין - גואל רצון
מעיין. שמעה את שמו לראשוןנה כמעט במקרה | צילום: רועי ברקוביץ'

מין אוראלי במשך ארבע שעות ברציפות

"הלכתי והפכתי ביחד עם כולם לבובה מתוכנתת מראש וצפויה – גואל כינה אותנו שטאנץ, ועבורנו זאת הייתה מחמאה. כל חריגה קלה מהכלל אילצה אותנו לניתוח נפשי נוקב... השטאנץ התקיים בכל תחומי חיינו... נאסר עלינו כל גילוי של נשיות מיותרת – גילוח בית שחי או רגליים נאסר, הציפורניים נגזרו, אסור היה להתאפר והבשמים והתמרוקים נזרקו לפח" ("נביעת אמת", חלק א',  עמ' 118,120)

בגיל 19 עברה להתגורר בביתו של רצון, כשהיא זונחת מאחור את החלומות על שירות צבאי ועל לימודי משפטים. במקום זה, החלה לנקות בתים בהוראתו של רצון. היחסים ביניהם באותה תקופה, היא מספרת, לא היו רומנטיים. היא אפילו נהגה להתייעץ איתו לגבי בחורים שהכירה. יום אחד הוא הודיע לה שהשידוך שנבחר עבורה הוא דווקא אחד מבניו, גיל (שם בדוי) – ומשם, היא מודה, החלה להבין שמשהו לא כשורה בממלכה הזאת. "לא נמשכתי אליו, אבל גואל אמר שזה הייעוד שלי ושאף גבר אחר לא יאהב אותי. כבחורה חסרת ביטחון בקשרים ובלי שום ניסיון מיני, סמכתי על מה שאמר, אבל מבחינתי זאת הייתה פשרה", היא מספרת. "בפעם השלישית שנפגשתי איתו כבר ניסינו להיכנס להיריון בהוראת גואל. רק עכשיו, בדיעבד, אני מאמינה שהוא רצה שהבן שלו יהיה הראשון לבעול אותי כדי שהוא לא יצטרך לעשות את זה בעצמו".

על הפעם הראשונה שקיימה מגע מיני עם רצון היא כותבת בספרה: "חשבתי שהוא מעוניין לשכב עמי, אבל הוא לא. במקום זאת דחף את ראשי לאיבר מינו בכוח כשאני צועקת 'לא! לא! אני לא רוצה!' אף פעם לא עשיתי את זה!' אפילו לא עם גיל. זה לא הטריד אותו, הוא היה חזק וכבד ושילב את רגליו על צווארי". רצון, היא כותבת בספרה, הפיץ בין בנות הבית האחרות גרסה אחרת: "מעיין חכמה – היא באה אלי, אנסה אותי ונתתי לה לרחף שבועות".

מעיין
ניסתה להתאבד כמה וכמה פעמים | צילום: רועי ברקוביץ'
לאט לאט היא החלה להפוך לכבשה השחורה של הבית. רצון הגדיר אותה כ"מרדנית" וכ"ספקנית" – וכעונש, סירב להעניק לה את ה"זכות" להרות לו. "כעבור שנה בערך מרגע שהגעתי לבית גואל לא תפקד מינית. הוא הזריע את הנשים מצלוחית והזריק להן את הזרע באמצעות צינורית, ולכן היה יכול לבחור את מי להכניס להריון", היא אומרת. "היום זה אחד הדברים שאני מודה לאל עליהם, אבל אז זה נחשב לאות קלון. בכל מקרה, תוך שלוש או ארבע שנים כבר ידעתי שלא טוב לי שם – בתוך הבית היינו בתחרות מתמדת על תשומת ליבו של גואל, לא מתוך אהבה או משיכה גדולה אליו, אלא בגלל שזה הדבר היחיד שהיה בעל ערך בתוך המקום הזה. כל אחת מאתנו שימשה ככלי אכיפה לחוקים שקבע, ממש כמו הקאפו היהודי, וראיתי איך הוא שולט בנו והופך אותנו, הנשים והילדים, לנחותים. הרבה דברים לא התיישבו לי עם הדימוי הצדיקי, משיחי שלו".

מעיין ידעה שחייה אינם מתנהלים כשורה, ובכל זאת מצאה את עצמה כבולה לרצון. "התחלתי להתלונן בפניו על מה שקורה, הגעתי עם תרמיל על הגב והודעתי לו שאני עוזבת, אבל הוא אמר שאני חולה בנפשי ושהמקום המתאים ביותר עבורי הוא אברבנאל. בלילות הוא הטיל עליי למיין לו דיבלים ולעשות עבודות סבלות, ולפעמים גם היה מבקש ממני לעשות לו מין אוראלי במשך ארבע שעות. הייתי מנגבת את הדמעות כדי שלא יחשוב חלילה שאני לא נהנית מזה. בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, הלכתי לעבוד במשק בית".

מה שהכריע את ההחלטה שלה להישאר היה האיום המתמשך בפגיעה מצדו של רצון. "הוא היה אומר שאם אעזוב הוא יפגע לי במערכת העצבים, יפגע לי בקיבה, ומי שחווה את היכולות המאגיות שלו לא העז לברוח אחרי איום כזה", היא אומרת. "התפתחה בתוכי שנאה כלפיו, פעם אחת אפילו עברה בי המחשבה לשים לו רעל באוכל ולהרוג אותו, אבל לא עשיתי את זה, פשוט כי 'גואל לא אמר'", היא אומרת וצוחקת על האירוניה שבדבר, "מעבר לזה, לא היה אף אחד סביבי שיאשר לי שאני רואה נכון, ולכן התחלתי להאמין שההיגיון שלי פגום, פחדתי מהמחשבות של עצמי. נהפכתי יותר ויותר דיכאונית, וניסיתי להתאבד כמה פעמים. חתכים, כדורים, חשבתי להתנגש עם האוטו שלקחתי ללא רשותו בבטונדה. בסוף תמיד פחדתי מדי למות".

צעקתי לאמא: "נו, את עוד לא מתה?" 

"עשרה חתכים עם סכין גילוח, ועוד עשרה כדורי אדוויל למיגרנה. לשכוח, רציתי לשכוח מי אני, באיזה מצב אני, לעלות לעולם אחר שאין ממנו חזרה" ("נביעת אמת", חלק ב', עמ' 118)

הצלקות על פרק ידה של מעין הן לא היחידות שנותרו במשפחה. הסיטואציה בה שהתה יחד עם אחותה ובת דודתן השפיעה על כל הסובבים, וגרמה לכולם לסבול. בשנה הקרובה עתיד לעלות מחזה על בסיס סיפור חייה של מעיין שנכתב בימים אלה על ידי השחקנית ענת ברזילי והמחזאית הדר גלרון ("מקווה"). הדמות הראשית בו היא דווקא אביה של מעיין, אילן, שבמהלך כל אותן שנים קשות ניהל יומן בו הוא מתאר את המלחמה היומיומית שלו להחזרת שתי בנותיו הביתה, ואת דעיכתה של אשתו כתוצאה מהמקרה, עד למותה.

כסאו של גואל רצון
כסאו של רצון בבית. כולן רצו להתקרב | צילום: הסיירת הירוקה של עיריית תל אביב

"גואל הסביר לנו שההורים רוצים לשלוט בנו, רוצים לשעבד אותנו", מסבירה מעיין את הקרע שנוצר אט אט בינה לבין אביה ואימה.  "הוא אמר לי שההורים שלי מתכננים לאשפז אותי בכפייה, ושעליי לנקום באמי על שכינתה אותו 'מטורף' מאחורי גבו. בהתחלה הוא נתן לי הוראות שנועדו להטריף אותם, כמו לקרוע את השטיח מקיר לקיר מהרצפה ולזרוק את כל הבגדים שלי לפח, ואחרי כן זה המשיך להתאכזרות קשה הרבה יותר. הייתי מאחלת להורים שלי שימותו".

כשנה לאחר היכרותה של מעיין עם רצון, כאמור, אמה נפטרה. "גואל הגדיר את זה כקללה שלו על כך שכינתה אותו 'מטורף', אבל אני מניחה שאפשר גם לקרוא לזה מוות מתוך צער", היא אומרת. "כשמצבה של אמא כבר התדרדר והיא אושפזה בבית החולים בעקבות התקף לב הגעתי אליה, אבל לא כדי לשאול לשלומה, אלא כדי לסחוט עוד כסף. היא שכבה חלשה במיטה, אבל לא נתנה לי את הארנק. צעקתי 'נו, את עוד לא מתה? חשבתי שכבר תהיי מתה כשאבוא'. הדמעות זלגו על הפנים שלה, ואני ברחתי עם הכסף".

את לא שואלת את עצמך לפעמים "אלוהים, איך הייתי כזאת מטומטמת?"
"אני שואלת את עצמי שאלות גרועות מזה. אני מנסה להבין לא רק איך הייתי מטומטמת כל כך, אלא גם איך הפכתי לכזאת מפלצת בגללו, עד כדי כך שאפילו לא הגעתי להלוויה שלה ובכל זאת בהוראת גואל דאגתי לבקש גילוי צוואה. המצפון שואל אותי שאלות ואין לי מה לענות לו. רגשות האשם על דברים שעשיתי להורים שלי תמיד ילוו אותי, וגם גזר הדין שיינתן לגואל לא יחזיר לי את אמא שלי, כמו שגם לא יחזיר לי את 12 שנים האבודות".

מעיין
הקעקועים על הזרוע | צילום: רועי ברקוביץ'

גם ברגעים הקשים ביותר האב אילן, שאיבד כל אחיזה בשתי בנותיו, הוא הקפיד לא לוותר. למרות היחס הקשה הוא רכש לבתו רכב כדי שתוכל לבוא לבקר והמשיך לתמוך בה כלכלית בשנים הראשונות. "אני ואשתי עברנו טיפולים פסיכולוגיים כדי להתחזק, אבל אשתי לא השלימה עם המצב וויתרה על החיים. אני המשכתי לעשות כל מה שיכולתי", הוא מספר, "ניסיתי לפנות כמעט לכל שר בממשלה וכמעט אף אחד לא הגיב, הגשתי נגדו תלונה במשטרה אבל סגרו את התיק בטענה שבתי הקטינה בסך הכל מבקרת את אחותה. ניסיתי למצוא גם ראיות נוספות באמצעות חוקרים פרטיים, אבל לפני חמש שנים התקציבים שלי התדלדלו. לא חשבתי שאראה אותן יותר".

הרגשת אשם?
"תראי, התחושה שאולי היינו הורים לא טובים מספיק קיימת תמיד, אבל כשאני מתחיל לנתח את הדברים ולהסתכל לאחור, אני מבין שזה לא היה בשליטתי. לא מדובר בבנות טיפשות, אלא בשתי בחורות אינטליגנטיות שנפלו לתוך כת. אדם בודד לא יכול להילחם בדבר כזה. זה היה כשל של המדינה ואם שתי הנשים שהגישו תלונה לא היו עושות את מה שעשו, הבנות שלי היו שם עדיין היום".

אין מה לכתוב בקורות החיים

"אני נזכרת איך גואל תמיד טען שאם נעזוב אותו ניפול להרס עצמי, ויודעת עד כמה צדק... כדי להשתחרר מכל הרוע והריקבון שקנה לו משכן בתוכנו, עלינו לעבור דרך כל הכאב, כל האשמה, דרך כל הבושה. היום, אחרי שנתיים, אני יכולה לומר בפה מלא שהצלחתי לצלוח את ההרס העצמי לעבר חוף מבטחים" ("נביעת אמת", חלק א', עמ' 345)

את סיפור חייה מעיין מספרת בשטף ובחריפות. היא לא מעוניינת לשתות דבר מהקפיטריה במשך כשעתיים וחצי, עד לסיום שיחתנו, כאילו כדי לא להסיח את דעתה או כדי לא לשכוח פרט חשוב. עם התפוצצות הפרשה היא נלקחה  להעיד במשטרה, וכיום המילים כבר זורמות מעצמן. רק בסיומה של השיחה, כשהיא מרשה לעצמה להשתחרר מעט, השטף שבו למדה לגולל את הסיפור נגדע, והיא נתקפת כאב ראש. "זה לא פשוט להעלות את זה כל פעם מחדש", היא מודה ונוגעת קלות בציפורניה הכסוסות.

היא מסתובבת ברחבי הארץ, מבקשת להרצות בפני מי שמוכן לשמוע ולהזהיר מפני כתות וההשפעה ההרסנית שלהן, בין השאר, גם בפני בלשים במשטרת ישראל. במקביל, היא סטודנטית בשנה השנייה לתואר במשפטים, ומפנטזת על קריירה כעורכת דין. עכשיו היא מחפשת משרד שיקבל אותה לטרום התמחות, אבל המשימה מסתברת כלא פשוטה בכלל. "ישבתי כדי לכתוב קורות חיים, ניסיתי לסחוט מכל דבר קטן שעשיתי שורה נוספת, אבל בגיל 32 הדף היה ריק כמעט לחלוטין", היא אומרת, "מה אני יכולה לכתוב שם? שהייתי במשך 12 שנים בכת של גואל רצון? שעבדתי במשק בית כמנקה כי ככה הוא החליט?".

מעיין
גזר הדין שלו לא יחזיר את 12 השנים האבודות | צילום: רועי ברקוביץ'

על חיי אהבה היא לא מוותרת, למרות כל העכבות – ואפילו הספיקה לעבור כמה חוויות מתקנות. "לא איבדתי את האמון בגברים, אבל הבעיה שמקשה עליי כרגע בעולם הזה היא שאני לא מסוגלת להעלים עין מכלום", היא אומרת. "כשאני יוצאת היום עם בחור אני מבחינה בהכל. אם בעבר נתתי לרוחניות ולרגש להנחות אותי, היום אני מפעילה גם את השכל הישר, הקר". לדבריה, הסיפורים הקשים שלה מרתיעים חלק מהגברים שהיא יוצאת אתם. "אבל כשאני שמה על כף המאזניים את מציאת בן זוגי לחיים או חשיפת האמת – האמת לוקחת ובגדול".

מעו"ד שלומציון מנדלמן, המייצגת את רצון נמסר בתגובה:

דבריה של מעיין אינם אלא עדותה בבית המשפט, עדות שנמסרה בדלתיים סגורות ואסורה לפרסום על פי חוק. התיק תלוי ועומד בפני בית משפט. לפיכך, מנועה אני על פי חוק להתייחס לדברים שלמעשה הובאו בפני בית משפט ונאמרו בדלתיים סגורות כשבית משפט אסר על פרסומם.

פרשת גואל רצון: דו"ח מצב

פרשת גואל רצון התפוצצה לפני כשלוש שנים, כאשר אחת מנשותיו התלוננה נגדו במשטרה. אישה נוספת הגישה תלונה משלה, ובפברואר 2010 כבר הגישה פרקליטות מחוז תל-אביב כתב אישום נגד רצון הכולל שלושה מקרי אונס, בהם שני מקרים של אונס קטינות, וכן החזקה בתנאי עבדות, מעשים מגונים, עבירות מין במשפחה, מעשים מגונים בבת משפחה, בעילה אסורה בהסכמה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. רצון טרם הורשע, וההליכים המשפטיים נגדו מתנהלים בדלתיים סגורות.

 >> לכל כתבות המגזין