12 שעות ביום, לפעמים גם יותר, עומד הקבצן הוותיק יהודה (45) מבאר שבע בצמתים ובמרכזי קניות שונים ומקושש נדבות. מאז שפוטר לפני כעשר שנים ממקום עבודתו באחד המפעלים בנגב, הוא התקשה להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליו, וכשדמי האבטלה והפיצויים נגמרו מצא את עצמו יוצא לרחוב ופושט ידו לנדבה. לפעמים הוא מרוויח שקלים בודדים. במקרה הטוב הוא מסיים את היום עם סכום של 150 שקל. אם המזל ממש האיר לו פנים, יחזור הביתה עם 250 שקל. הוא נשוי ואב לשני לילדים (15 ו-17) ועם הכסף הוא קונה אוכל למשפחתו, המתקיימת בקושי רב.
אבל בשנתיים האחרונות הכנסותיו של יהודה מקבצנות הצטמצמו משמעותית. גורמים עבריינים – בעיקר חיילים בארגוני הפשיעה מהגדולים בישראל, ובכנופיות אלימות שרוב חבריהן יוצאי רוסיה וקווקז – החלו ללטוש את עיניהם לכסף שצוברים הקבצנים מדי יום, וגילו את הכסף הקל שניתן להשיג מסחיטה באיומים של קבצנים.
"בימים הראשונים לא רציתי לשלם", מספר יהודה בעצב, "אבל אז הם חיכו לי בלילה, כשיצאתי ממרכז הקניות, לקחו אותי למקום רחוק והרביצו לי מכות רצח. הם לקחו מהכיסים את הכסף, משהו כמו 200 שקל, ואחד מהם איים עליי שישחט אותי בחרב ויזרוק את הגופה שלי אצל הבדואים ברמת חובב. פחדתי פחד מוות. הבנתי שאם אני רוצה לחיות, אני צריך לשלם להם או להישאר בלי פרנסה בכלל. לא הייתה לי ברירה והתחלתי לשלם פרוטקשן. היום, כל יום, חצי ממה שאני מקבץ הולך אליהם בסוף היום. זה עבריינים שאין להם אלוהים. תאמין לי שאני יודע מה שאני אומר לך. אתה בקלות יכול לגמור בקבר".
דוד (57) המכונה גם "הקבצן המקפץ" (בגלל שהוא נכה ברגלו ונוהג לקפץ לעבר כל עובר אורח ולשיר לו שיר), עובד לרוב בכיכר דיזנגוף ובאזור דיזנגוף סנטר ומספר שלהיות קבצן זו עבודה קשה מאוד. הוא אוחז בידו כוס פלסטיק גדולה, ריקה של בירה ומברך כל אחד שזורק לו מטבעות פנימה. יום מוצלח אצלו זה בערך 150 שקל, בין לבין הוא מרשה לעצמו לקנות בקבוק מים, לאכול בייגלה וביום טוב אפילו לקנח בכוס מיץ גזר. הכל היה טוב ויפה עד שלפני כשנה וחצי הגיע אליו בחור צעיר שדרש ממנו לשלם דמי שכירות על השטח שלו. "בא בחור צעיר, ביריון כזה בן 25. חשבתי שהוא צוחק אבל מהר מאוד הוא נהיה רציני והוריד עליי כאפה על הפנים. הוא פירק אותי. לקח את הכסף שהיה בכוס, ואמר לי שבפעם הבאה כדאי לי מאוד לשלם לו אחרת הוא יפוצץ לי את הפנים. הוא בא לפה פעם ביום ולוקח 40, 50 שקל והולך. אני פוחד להתעסק איתם".
גם טניה (75), קשישה ערירית שעלתה לארץ בגפה, ומתפרנסת כקבצנית באחת מפינות הרחוב בקינג ג'ורג' בתל אביב כשצמודה אליה חתולת רחוב אפורה, נוהגת בלית ברירה לשלם לעבריינים דמי חסות. "באים שני אנשים גבוהים, בערב או בצהריים, ולוקחים כסף מהקופסה שלי, שאני מניחה ברחוב", היא מספרת. "אני אישה מבוגרת, לא שואלת שאלות. אמרו לי פעם אחת יפה שהם שומרים עליי ושאם אני רוצה לחיות, אז שאשתוק. וככה זה. הם לוקחים מה שיש, משאירים קצת כסף וזהו. אני לא יכולה להתנגד או לתת להם מכות, הם חזקים יותר ממני".
"חיילים בארגוני פשיעה משלימים הכנסה מסחיטה של קבצנים", מסביר קצין מודיעין במשטרה, "הם הבינו שהכי קל לעשות מהם כסף, והם מכניסים מיליוני שקלים בשנה כשאחרים עובדים בשבילם".
המטרה הכי קלה
על פי הערכות של גורמים במשטרת ישראל, ענף הקבצנות לסוגיו מגלגל מדי שנה לא פחות מ-50 מיליון שקל. הסכום המשוערך הזה מצטבר מפעילותם של קבצנים בכל המיקומים המוכרים: ברחובות, בצמתים מרכזיים, במרכזי קניות, במתחמי קברי צדיקים בנגב ובגליל, בתחנות אוטובוסים וברכבות, בבתי קברות ובכותל המערבי. אין ספק, מדובר בתעשייה לכל דבר.
בשנות השישים והשבעים נפוצו בישראל סיפורים, רובם אגדות אורבניות, על קבצנים עשירים, שפושטים יד ברחוב אך בסוף היום חוזרים לארמונות מפוארים. בביטוח הלאומי אפילו ערכו באותן שנים מעקבים אחרי מספר קבצנים, שנחשדו כבעלי רמת חיים גבוהה מאוד. אבל היום התופעה הזו לא קיימת יותר. אמנם מדי כמה שנים צץ סיפור כמו זה שפורסם השבוע, על קבצנית ותיקה שנוסעת במכונית מפוארת, אבל מדובר בקוריוזים נדירים. בפועל עובדים כיום בתעשיית הקבצנות למעלה מ-10,000 קבצנים, רובם מוכי גורל: לפחות שליש מהם הומלסים, אלכוהוליסטים ונרקומנים. השאר הם קשישים שלא מצליחים להתפרנס מקצבת הזקנה, והשאר מובטלים, עבריינים משוחררים שלא הצליחו להתאקלם מחדש בחברה, ולעיתים גם חיילים שגורלם לא שפר עליהם.
בישראל קיבוץ נדבות אסור על פי חוק, אבל רק במידה שהוא מהווה מטרד, מרמה או איום. זו הסיבה שהרשויות המקומיות השונות, כמו גם המשטרה, מתקשות לאכוף את החוק. ברשויות המקומיות תל אביב וירושלים נחקקו חוקי עזר עירוניים שאסרו על קיבוץ נדבות במקומות ציבוריים, בגלל מה שכונה "הפגיעה בתדמית העיר", אבל כל הניסיונות עד היום למגר את התופעה עלו בתוהו. לאחרונה, אגב, התקינה עיריית תל אביב ידיות באמצע ספסלים בעיר כדי לא לאפשר לקבצנים לתפוס תנומה על הספסל.
גם ההחלטה האחרונה של משטרת המחוז הדרומי ומחוז תל אביב, לפיה המשטרה תילחם בקבצנים שעומדים בצמתים גדולים ומהווים סכנה תעבורתית לנהגים ולעצמם, לא הצליחה לשנות את המצב. אמנם כמה קבצנים נעצרו, והוגשו נגדם כתבי אישום, אבל כעבור כמה שעות הם כבר שוחררו וחזרו לרחוב לקבץ נדבות.
"זו שיטת הדלת המסתובבת", מסביר סנ"צ בדימוס ישראל אריאלי, ששימש בעברו כקצין מודיעין במשטרה, "על פי החוק היבש, קבצנות זו עבירה פלילית, אבל המשטרה לא אוכפת אותו. אותם קבצנים הם ברובם אנשים מסכנים, שחיים מהיד לפה ומקצבאות של ביטוח לאומי. הם יעד נוח וקל מאוד לסחיטה. העבריינים זיהו את החולשה הזו ואת הרווח הפוטנציאלי, והם פשוט ממררים לקבצנים את החיים".
ואיפה המשטרה?
"המשטרה עסוקה במיגור הפשיעה החמורה. יש לה עניינים יותר דחופים מאשר לטפל בקבצנים, וכך קורה שתופעת הסחיטה הולכת ומתגברת יותר ויותר בשנים האחרונות".
האופן שבו פועלת הסחיטה של הקבצנים דומה מאוד לאופן הפעילות של ארגוני פשיעה: בראש הפירמידה עומד ראש הכנופיה, לרוב חייל בכיר בארגון פשיעה, כשמתחתיו פועלים בלדרים המאתרים את הקבצנים באזורי הפרנסה שלהם. אחר כך מגיעים הנהגים, שלעיתים מסיעים את הקבצנים משטח אחד לשני כדי להגדיל את הסכום שהם אוספים. האחרונים בשרשרת הם הגובים האלימים, שמגיעים בסוף היום לאסוף את המזומנים שהקבצנים הצליחו לקושש.
"חטפתי מכות כשלא אספתי מספיק כסף"
סחיטת הקבצנים מתרחשת לא רק בערים הגדולות, אלא גם באתרי תיירות שוקקים, ובמיוחד בקברי הצדיקים בנתיבות, בצפת, בטבריה ובירושלים. מתן נדבה בזמן הביקור בקברי צדיקים נחשב למצווה, וכך קורה שרבים מהקבצנים גרפו בעבר כסף לא רע בכלל. בשנים האחרונות נאלצים גם הקבצנים בכל האתרים האלה לשלם דמי חסות.
"בהילולות בקברי צדיקים יכולים העבריינים להרוויח עשרות אלפי שקלים ביום", אומר קצין במשטרה, "העבריינים נערכים מראש לימים כאלה ומפזרים קבצנים ברחבי הקברים, שאליהם נוהרים מאות אלפי מאמינים. אנשים נותנים צדקה, אבל בסוף העבריינים הם אלה שגורפים את כל הכסף והקבצנים מקבלים אולי 100 שקל, במקרה הטוב".
דניאל, קבצן מצפון הארץ, הוא אב לשישה ילדים הנוהג לקבץ נדבות בכמה קברי צדיקים. בשנה האחרונה גם הוא נאלץ לשלם לגורמים סחטנים. זה התחיל ב-30 שקל ליום, וכיום הוא נאלץ לשלם 40 אחוז מההכנסות שלו לעבריינים. "בהתחלה הם באים ומדברים אליך יפה, מסבירים שמעכשיו זה השטח שלהם ואם אני רוצה להמשיך לעבוד פה, אני צריך לשלם 'דמי שמירה', ככה הם קוראים לזה", מספר דניאל, "הבנתי שאני בבעיה גדולה, אז הסכמתי. היו מקרים שחטפתי פה ושם סטירות או בעיטות כי לא עמדתי ברף ההכנסות שלהם. מזל שלפחות אנשים שבאים לקברים עם אוכל מרחמים עליי ונותנים לי פירות, אורז ובשר או עוף ואני אוכל או לוקח הביתה".
א', קבצן שגם פועל בקברו של אחד הצדיקים בגליל, סירב בהתחלה לשלם פרוטקשן ומצא את עצמו עם שבר באף ומשקפיים שבורים. "אם אני אגיש תלונה במשטרה נגד אלה שתקפו אותי, אני הולך לקבר", הסביר בייאוש, "בסוף הבנתי שיש כללי משחק חדשים אז אני משלם להם. אין לי ברירה".
גורם בכיר במשטרה טוען שקשה מאוד לטפל בתופעה כיוון שהקבצנים חוששים להתלונן. "ניסיתי כמה פעמים לדובב אותם", אומר הקצין, "אבל הם טוענים שאף אחד לא סוחט אותם ושהכל בסדר. קשה מאוד לטפל בזה כשאין שיתוף פעולה מצדם. באופן כללי, אוכלוסיית הקבצנים הם אנשים מאוד סגורים וחשדניים, ולכן התופעה הזו נמשכת. אי אפשר להגיש כתבי אישום או לבצע מעצרים כשאין מתלוננים שמסייעים לך בעדויות ובראיות".
"בלעדינו הם היו מתים כמו זבובים"
תחת פיקוחו ההדוק של מ' (30), עבריין פעיל בארגון פשיעה ממרכז הארץ, פועלים עשרות קבצנים. מ' מעסיק עשרות חיילים זוטרים, שפעם ביום ניגשים למוקדי הקבצנות, אוספים את הכסף ומסלקים את מי שלא משלם למקומות נידחים.
אם תשאלו את מ', הוא מתעקש להציג את התמונה באור שונה לגמרי. לדבריו, העבריינים בכלל שומרים על הקבצנים מפני חיי הרחוב. "הם יכולים לספר לך מה שהם רוצים, אבל בלי האנשים שלי הם היו מתים ברחוב כמו זבובים", הוא מודיע נחרצות, "שיגידו תודה שאנחנו שומרים עליהם ועל המקומות שלהם. מי ידאג להם אם לא אני? אני לוקח רק 50 אחוז ממה שהם מקבלים, אבל יש עבריינים שנכנסו לתחום והם לוקחים יותר. אנחנו דואגים שלא יגנבו להם את הכסף, שיעבדו בשקט, אני אפילו דואג שהאנשים שלי יביאו להם מים, שלא יתייבשו בקיץ בחום. מי שלא עובד איתנו לא נשאר בשטח, ככה זה. חילקנו שטחים בעיר. מי שמנסה לעבוד בלי אישור שלי, מקבל אזהרה ואם הוא חוזר – אז מכות. גם אני צריך לשלם משכורות לאנשים ששומרים על הקבצנים האלה".
אלכסיי (50) מתל אביב הספיק לחוות על בשרו את האלימות הקשה של חברי הכנופיה. כבר חמש שנים הוא עומד בצמתים העמוסים של תל אביב. לפעמים הוא קופץ למרכז העיר, לשינקין, לנחלת בנימין או לאזור תחנת הרכבת בארלוזורוב. "היו ימים שהתעלפתי מחום או קיבלתי מכות קור בגלל שהייתי שעות ברחובות כדי לחפש מישהו שיתן לי כמה שקלים בשביל לקנות אוכל ולשלם את התרופות שלי", הוא אומר בשקט, "היו נהגים נחמדים שנתנו חמישה שקלים, אחרים שקל, או לא נתנו בכלל. היו כמה נהגים צעירים שריחמו עליי ונתנו לי סנדוויצ'ים, מים או פירות. ברוסיה עבדתי במפעל כימי והתפרנסתי בכבוד. כאן בארץ אני בקושי שורד. העבריינים האלה לא דואגים לי בכלל. הם באים בערב או בצהריים, לוקחים את הכסף והולכים. משאירים לי כמה שקלים בכיס וזהו. היה יום אחד שהייתי צריך לקנות לחם וגבינה וקצת ירקות אז שמתי בגרביים של הנעליים 30 שקל. אחד מהם ראה אותי כי לפעמים הם עוקבים אחרינו לראות שאנחנו לא גונבים את הכסף. הוא ניגש אליי, נתן לי שתי סטירות, הוציא את הכסף מהגרביים והזהיר אותי שבפעם הבאה ישבור לי את הרגליים. אין סיכוי שאני מתלונן במשטרה. הם יהרגו אותי. יותר טוב לשתוק ולשלם להם. יש לי ילדים ונכדים ברוסיה, לא רוצה צרות".
גם סלאבה (62), קבצן המתגורר בגפו בדירת חדר בדרום תל אביב ומקבץ נדבות כבר עשר שנים לאחר שגופו קרס מבחינה בריאותית, חווה אלימות. הוא מאלה שזוכים גם לקבל שירותי הסעה מהעבריינים: כשהוא מתקשה בהליכה או סובל מחולשה גופנית העבריינים דואגים להסיע אותו לשטח הקבצנות, בעיקר באזור קינג ג'ורג' בואכה דיזנגוף סנטר. "בהתחלה אף אחד לא הפריע לי. היו בעיות עם קבצנים שניסו להיכנס לשטח שלי ולגנוב לי את העבודה, אבל בשלוש השנים האחרונות בערך הגיעו בחורים צעירים, רוסים עם קעקועים בידיים, והתחילו לאיים עליי שאם לא אתן להם כסף הם יעיפו אותי מהשטח שלי וידאגו להרוג אותי במכות", שיחזר סלאבה, "הם אמרו לי שאם אפנה למשטרה יחתכו אותי לחתיכות ויזרקו את החלקים שלי לפח הזבל. מה אתה היית עושה במצב כזה? התחלתי לשלם להם כל יום חלק מהכסף שהרווחתי. פעם אחת אחד העבריינים ראה שהחבאתי חלק מהכסף בתוך התחתונים והוא נתן לי מכות רצח בגלל שניסיתי לגנוב אותם".
נכון לעכשיו, לא רק שהתופעה לא עומדת להתפוגג, היא אף מתחזקת: באחרונה נכנסו שני עוד ארגוני פשיעה גדולים לתעשיית הקבצנות ונדמה שהתחום רק הולך והופך תחרותי ומסוכן יותר. את המחיר ישלמו, כמו תמיד, החלשים מכולם.