האג'נדה האמיתית של ת'אנוס, הטיטאן שהוצג לראשונה ב"הנוקמים" ומסומן מאז כארכי-נבל האמיתי ביקום הקולנועי של מארוול, מסתכמת במילה אחת: איזון. יצירת באלאנס בין משאבים מתכלים ובריות מתרבות בדרך של השמדה המונית. הפרט הזה נחשף מוקדם מאוד ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף", כך שאפשר לדון בזה ללא חשש ספוילר, וממילא לא מדובר באיזה טוויסט (או בחידוש גדול, הרי "להביא איזון ליקום" זה לא בדיוק טיקט יוצא דופן בסרטים מהסוג הזה). והאמת היא שיש בזה משהו הולם להפליא, בעיקר בפלאשבק הקצר של בתו המאומצת גאמורה (זואי סלדנה), שנזכרת איך ת'אנוס הדגים לה את הקונספט בעזרת איזון של סכין דו-להבי על אצבע אחת. זה כל כך הולם מפני ש"מלחמת האינסוף" הוא בראש ובראשונה עבודת באלאנס מפוארת. לא, קבלו תיקון: מפעימה.

67 דמויות יש בסרט הזה (מישהו אחר ספר. אני גיק, לא פסיכי). כלומר דמויות-דמויות - כאלה שאנחנו יודעים מי הן ומה הסיפור שלהן. ו-149 דקות מסך. ושני תת-יקומים מקבילים, שהיו עד כה נפרדים לגמרי בעלילותיהם ושונים משמעותית בסגנונם, זה של "הנוקמים" וזה של "שומרי הגלקסיה". ו-18 סרטים קודמים שקווי העלילה שלהם מתנקזים כולם לתוך האירוע הקולנועי הבודד הזה. והאחים-במאים אנתוני וג'ו רוסו ("קפטן אמריקה: חייל החורף", "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים") גורמים לכל זה לרוץ ביחד ולנגן ביחד כאילו כלום, כמעט בנונשלנטיות. "מלחמת האינסוף" נחווה לגמרי כמקשה אחת, ואכן מאוזנת כסכין על אצבע. זה לבדו הישג כמעט בלתי נתפס של הרוסואים ושל התסריטאים כריסטופר מרקוס וסטיבן מק'פילי.

לא אצלול כאן לתוך פרטי העלילה, כי כמות ההפתעות ש"מלחמת האינסוף" מזמן לצופיו הופכת כמעט כל פרט כזה למיני-ספוילר. אז בקווים כלליים מאוד, אנחנו מתחילים בהסתערות אול-אאוט של ת'אנוס (ג'וש ברולין) על שש אבני האינסוף, שלהיות הבעלים של כולן פירושו שליטה ביקום כולו ובקיום כולו, לרבות הזמן והמרחב ואפילו הנפש. החבר'ה של ת'אנוס מגיעים כמעט בו בזמן לכדור הארץ, למה שנשאר מאוכלוסיית אסגארד אחרי "ת'ור ראגנארוק" ולעולמות של "שומרי הגלקסיה", כך שתגובת הנגד אינה מתואמת בתחילה - כל גיבור (או גיבורה, או קבוצת גיבורים) יוצא להגן על ביתו, על גזעו ו/או על עצמו, ולא מעט דקות מסך עוברות לפני שהמאמץ נעשה משותף. זה מאפשר לרוסואים לשמר לאורך זמן את האופי ואת הסגנון הנפרד של כל תת-יקום, אבל גם ליצור מפגשים מפתיעים ומש-אפים חד-פעמיים, והם חוגגים על זה בהתלהבות של פאן בויז, במיטב המסורת שהנחיל קווין פייגי לפרויקט המתגלגל העצום הזה.

האיזון של "מלחמת האינסוף" מתקיים בכל ההיבטים האפשריים. אחד מהם הוא בדיוק המקום שבו נפל "הנוקמים: עידן אולטרון" העמוס לעייפה בעלילות ותת-עלילות: מצד אחד, כל דמות מרכזית מקבלת קונפליקט משלה ורגע מכונן משלה. מצד שני, כל זה קורה בלי לפגום לרגע בתחושה שאנחנו צופים בסיפור אחד, אחיד, קוהרנטי וקצבי וסוחף מאוד. היבט אחר של האיזון הזה, והוא נדיר לא פחות מיכולת הסטורי-טלינג הנהדרת שמפגינים הרוסואים, הוא בטון הרגשי של הסרט. הפילמוגרפיה של מארוול כבר כוללת מקרי קיצון כמו קומדיית צחק-בקול-רם ("ראגנארוק") והטפת מוסר ממושכת ("הפנתר השחור"), אבל אף סרט שלה עד היום לא גרם לי לחוות את מלוא 360 המעלות הרגשיות - צחוק משחרר, מתח אמיתי, הפתעה מוחלטת, התרגשות כנה עד לרמת הצמרמורת והדמעה - ובאורח פלא, באמת פלא, כל המנעד הזה לא גורם לסרט לאבד את דרכו במובן החווייתי. רוצה לומר, זה לא זיגזג; זה פיתוח נבון שמוביל אותך (או לפחות הוביל אותי) משיא רגשי אחד למשנהו. והמסילה של רכבת ההרים הזאת בנויה כל כך נכון שמהעברים הם עיקולים אלגנטיים, לא מכות בראש.

הנוקמים: מלחמת האינסוף, ביקורת סרט
מלאכת מחשבת של עלילות ודמויות שמתרכזת לסיפור אחד מצוין | צילום: יחסי ציבור

עם כל ההייפ לקראתו וסביבו, "מלחמת האינסוף" היה חייב להיות בידור ממדרגה ראשונה, הפיקצ'ר שואו המושלם. זה לכאורה וי מסומן מראש, בטח לאור הרקורד של האחים רוסו, אבל ספקטקל מופרז - עודף סצנות קרב, עודף CGI, עודף בומבסטיות - הוא מלכודת שהמתינה לסרט הזה כמו הסארלאק ב"שובו של הג'דיי", אותו פה עצום ופעור שפשוט מחכה בסבלנות באמצע המדבר. אבל לא, גם כאן לא הפרו האחים רוסו את הבאלאנס. האקשן גדול מהחיים אבל במינונים מדויקים ולא מופרזים, האפקטים לא משתלטים על הנשמה והבומבסטיות נוכחת כמו בסימפוניה טובה - כשצריך את זה, זה בא.

כזיגוג על העוגה, הנבל - עקב אכילס קבוע בסרטי מארוול - הוא אולי הדמות המרתקת ביותר מבין ה-67. ברולין עובד נהדר עם הקונפליקטים הפנימיים של הטיטאן, ובאופן שלא זכור לי מאז גולום בטרילוגיית "שר הטבעות", העובדה שמדובר בדמות ממוחשבת שנוצרה בטכניקה של לכידת תנועה לא פוגמת באימפקט הרגשי שלה. ת'אנוס הוא במובנים רבים הגיבור האמיתי של הסרט הזה, אבל זה לא בא על חשבון הגיבורים הרשמיים ובעיקר לא גונב את הרעם מת'ור (משחק מילים מכוון, אז תירו בי), שלטעמי גונב את ההצגה משאר הנוקמים, הרבה בזכות (עוד) הופעה מצוינת של כריס המסוורת'.  

צחקתי עד דמעות. התרגשתי עד צמרמורת. התפעלתי מרוב וואו פקטור. נדהמתי מרוב שוק פקטור. מאז שנדלקו האורות באולם אני מחפש בנרות סיבה לתת ל"הנוקמים: מלחמת האינסוף" ציון נמוך יותר ממושלם, ופשוט לא מוצא. הזכרתי הרגע את גולום, וזה בדיוק העניין: בפעם האחרונה שיצאתי ככה מסרט מהסוג הזה, קראו לו "שר הטבעות". כן, אני מודע לכובד המשוואה ולגודל המילים, אבל ככה זה. באתי לראות סרט גיבורי-על וקיבלתי חוויית צפייה שאזכור לשנים. שגרמה לי להצטער שאני לא בן תשע, כי לו הייתי, כל כך ברור ש"מלחמת האינסוף" היה נתפר לתוך התודעה שלי לשארית חיי. בדיוק כמו שעשתה לי הצפייה הראשונה ב"שובו של הג'דיי" כשאכן הייתי בגיל המושלם לראות בו את ההצגה הכי טובה בעיר.