משונה להתחיל שיחה עם מישהי מחויכת וחיובית כמו אסתר רדא (37) בדיבור על מלחמה. אבל בהתחשב ברצף ההתראות שנוחתות בטלפונים שלנו בלי הפסקה סביב מלחמת רוסיה-אוקראינה – זה כמעט בלתי נמנע. לסבב הלחימה הטרי מצטרפת גם העובדה שכבר כמעט שנתיים מתחוללת מלחמה באתיופיה, מדינת המוצא של רדא, שעליה שומעים כאן בארץ קצת פחות. "חשבתי הרבה על מה מדברים ועל מה לא, מה מקבל תשומת לב ומה לא. בסוף, כל מלחמה זה נורא", היא משיבה לשאלה על ההבדלים בסיקור האירועים. "הייתי רוצה שיהיה שריף לעולם שיגיד 'תעצרו את החרא הזה', אבל התחושה היא שאין, לא עוזרים ולא מצילים, כל אחד לעצמו. ואני באמת מאמינה שכולנו מחוברים, שכולנו אחד".
מה שקורה באתיופיה זו מלחמה בבית מבחינתך?
"הבית שלי פה. לא נולדתי שם, לא גדלתי שם. כאן זה הבית שלי. לפני כמה שנים טסתי למשלחת לאתיופיה עם הנשיא ריבלין, זו הייתה הפעם הראשונה שלי שם, וזו הייתה חוויה מטורפת. פתאום כולם נראו כמוני, דיברו את השפה שלי, אכלו את האוכל שגדלתי עליו. זה היה הזיה. אז מצד אחד אני מרגישה פה בבית, ומצד שני תמיד הרגשתי שונה. כילדה, אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי 'זהו, אני לא מדברת יותר אמהרית, לא אוכלת את האוכל ולא שומעת את המוזיקה'. הרגשתי שהבית והחוץ הם שני עולמות שונים. הייתי מבולבלת לגבי מי שאני, אז פשוט בחרתי להיות עם הרוב, עם מה שקורה בחוץ. ככל שגדלתי, הבנתי שאני לא באמת צריכה לבחור. אני גם וגם".
הרגשת את השונות הזו גם בחו"ל?
"אם פה אני 'האתיופית', אז שם אני 'הישראלית'. הרבה פעמים אנשים באו להופעות שלי כדי להפגין, כי הם שמעו שאני מישראל. ואז הם היו מגיעים, מגלים שאני שחורה, ואני הייתי קולטת את הגלגלים שלהם עובדים, 'מה עושים עם זה?'. הרגשתי שעצם היותי עושה להם משהו".
כאילו נשאת איזה דגל?
"גם אם אני ארצה וגם אם לא, מעניקים לי דגלים. אבל בסוף אני תמיד מדברת מהמקום האישי שלי, אני לא איזה ראש ממשלה. ברור לי שאנשים מסתכלים על בני אדם בתבניות. אז אותי רואים אותי כישראלית, אתיופית, ואישה".
צבט לך כשהיו באים להפגין?
"כן, אני לא מאמינה בדרך הזו. נגיד מה שרוג'ר ווטרס עושה, אני לא מאמינה בזה. למה להיות נגד? בוא לפה, תדבר אהבה. ככל שיהיו יותר הדים של אהבה זה ינצח. מה שהוא עושה רק יוצר אנטגוניזם ומלבה את האש, ואין עניין. בחו"ל, הייתי אומרת בתחילת כל הופעה: 'היי, אני אסתר, ובאתי כל הדרך מישראל כדי לתת לכם אהבה'. זה תמיד המסר שלי, וזה בדיוק מה שחסר פה. שנקבל אחד את השנייה, שנאהב אחד את השנייה, שיהיה פה טוב לילדים שלנו, שהם לא ירצו לברוח מפה, אלא יהיו גאים להגיד שהם מישראל".
ראיתי את עצמי וויטני יוסטון
רדא פרצה לתודעה בשנת 2013 עם צאת אלבומה הראשון, Life Happens. בשנים ההן השאיפה לגדל כאן ילדים לא הייתה בראש מעייניה. "אמרתי לכל החברים שלי שאני לא נשארת פה יום אחרי הצבא, ישר אני טסה לחו"ל. חלמתי בגדול. ראיתי את עצמי וויטני יוסטון", היא מסבירה. "הייתי רווקה בשנות העשרים לחיי, חוויתי את העולם, הגעתי למקומות שלא הייתי מגיעה אליהם בחיים, הופעתי בבמות מול 50 אלף איש. הגשמתי את החלום של הילדה הקטנה שבי".
ואז לפני שבע שנים הבאת לעולם ילד קטן משלך, את פלא. איך זה השפיע על הקריירה שלך?
"שבועיים לפני הלידה הופעתי, צילמתי קליפ. בחודש תשיעי, כן? שבועיים אחרי הלידה חזרתי לבמות. לא הבנתי מה זה ילד ראשון. למזלי בן זוגי מנגן איתי, אז היינו בזה יחד, עם מזוודות, כל יום במקום אחר. טסנו המון, לא ישנתי, והעבודה על הבמה היא חתיכת עבודה, זה לתת את עצמך עד הסוף. אחרי שלוש שנים הרגשתי שזה כבד עליי והחלטתי שדי. הייתי מותשת".
לא פחדת שאם תעצרי הרצון להופיע ייעלם?
"זה לא הלחיץ אותי. תמיד ידעתי שאם אני ארצה ליצור אני אצור. יש בי אמונה מאוד גדולה שאם אני רוצה משהו אז הוא יקרה, ואני גם מאמינה שהאלוקות והיקום איתי. אבל רציתי הפסקה גם בשביל פלא. הרגשתי שהוא חי את החיים שלי, הוא תמיד היה מוקף במבוגרים, בלי אינטראקציה עם ילדים. עד היום יש לי רגשות אשם על זה".
על מה?
"על זה שלא נתתי את הרגע הזה, לי ולפלא. רוב הנשים לוקחות כמה חודשים בבית עם התינוק, לומדות אותו, בונות איתו מערכת יחסים, ולנו לא היה את זה. אני מסתכלת על תמונות שלו מפעם וממש נחמץ לי הלב. לא הייתי האמא שרציתי להיות, ולא בדקתי את החיים המשותפים החדשים. אז חזרנו לארץ ולאט לאט הבנתי שאני אוהבת להיות פה. סבבה, עשיתי טורים בכל העולם, היה כיף, אבל עכשיו אני רוצה להיות פה. זה הבית שלי, ופה אני רוצה לגדל את הילדים שלי. ואם אני רוצה לתקן את העולם, אז למה לא להתחיל בבית?".
היה בזה ויתור?
"אני דווקא מרגישה שזכיתי. אני בבית שלי וטוב לי כי כולם פה, החברים, המשפחה והילדים, ואני רוצה לנצח פה. עכשיו אני גם עושה תיקון עם הבן השני שלי, סלה. נכנסתי להריון בקורונה והיה לי זמן להתחבר ולאהוב. אין שום סיכוי שהייתי עושה איתו את הטור שעשיתי עם פלא. חלומות משתנים, כל הזמן, וגם החלום הזה השתנה. אז נהיה לי חלום חדש – ואותו אני מגשימה".
מי אני, מה אני, מה אני רוצה
עד לא מזמן רדא יצרה כמעט אך ורק מוזיקה באנגלית. במהלך הקורונה, כחלק מהגשמת החלום החדש והמקומי, היא הוציאה את "חסד", האלבום הראשון שלה בעברית. לאחרונה גם יצא הסינגל "תמיד לקום", ובו היא שרה על הרצון לברוח ועל ההחלטה להישאר. "השיר הזה מדבר בדיוק את העניין של לרצות להיות פה, לתקן פה, לאהוב פה", היא מספרת.
מתי התחלת לעשות מוזיקה בעברית?
"הייתי בהופעה של חוה אלברשטיין. הסתכלתי על הקהל, ראיתי איך הם מבינים כל מילה שהיא שרה, ורציתי גם. בהופעות שלי הדגש הוא על המוזיקה, על הגרוב, על לרקוד, שגם זה מאוד חשוב וגם שם אפשר ליצור אינטימיות, אבל פתאום רציתי שהטקסט ידבר. רציתי את האינטימיות הקטנה של השפה. המוזיקה היא המקום שאני מוציאה בו את כל הכאב, והרגשתי שבאנגלית אני כותבת כמו בשפת קוד, ובסוף שומרת את הכל בתוכי. הלכתי לחוה ואמרתי לה שזה מה שאני רוצה לעשות, לכתוב בעברית, היא שמחה והציעה לעזור".
ואיך הלך?
"לא היה פשוט. השפה האנגלית הרבה יותר עגולה וזורמת, והעברית חדה ודוקרת. עדיין יוצאים לי שירים באנגלית, אבל הם מונחים בצד כרגע. עברית זו השפה שבה אני חולמת, כועסת, עצובה, שמחה. זה מחובר יותר, נוגע יותר, זו אמת טהורה כזו. זה מאוד חשוף".
נשמע קצת כמו טיפול פסיכולוגי.
"לגמרי. אני בן אדם שאוהב טיפולים, אני חולה על זה, ואני חושבת שבגלל זה גם בחרתי במקצוע הזה. זה כל הזמן לחפור בשאלות מי אני, מה אני, מה אני רוצה. לדייק את זה, לכתוב את זה, להקיא את זה, להגיד את זה בקול רם – זה טיפול. והרמה הכי גבוהה של זה היא כשזה נוגע באחרים".
נכנסו לאלבום הזה לא מעט תכנים של רוחניות ואמונה. מהיכן זה מגיע?
"גדלתי בקריית ארבע, זה מקום מאוד דתי, והמשפחה שלי מאוד דתית עד היום. נגיד, הבן שלי היה אצל אמא שלי בסופ"ש והוא ביקש להתקשר אליי. כשהיא אמרה לו שאי אפשר כי זה יום שבת, הוא אמר לה: 'יותר אכפת לך מהשבת מאשר מאמא?'. יש לו שני עולמות, זה קורע אותי".
כשאת אומרת "המשפחה שלי דתית", זה אומר שאת לא?
"כשהייתי בגיל ההתבגרות עברנו לנתניה, הסתובבתי ברחוב ופתאום ראיתי נשים במכנסיים, גברים בלי כיפות ובלי ציציות והעולם המשיך כרגיל. חשבתי 'אולי שיקרו לי? אולי עבדו עליי?'. זה היה שבר. אמא שלי, כפרה עליה, כל עוד טוב לי – היא נותנת לי להיות. אבל היה משבר של גיל ההתבגרות שהכל רע, הכל שחור, אז איך זה יכול להיות שיש אלוהים, איפה?".
ובכל זאת מצאת את הדרך חזרה לאמונה.
"אחרי הצבא הייתי בטיול במדבר, היה שם איזה רגע שהרגשתי את הכל מחובר, את הטבע, את הכל קורה. פתאום הייתה לי הבנה שלגמרי יש אלוהים, והוא פשוט אהבה. אלוהים זה לא איזה משהו רחוק מאיתנו, זה בתוכנו".
אז את רוצה לפתח רוחניות במאזינים?
"כן, אני חושבת שחשוב שתהיה לאנשים אמונה. מה יש לנו חוץ מזה? העולם קשה, החיים קשים, ואם אין אמונה אז מה נשאר? צריך איזו תקווה. אותי, כאדם, זה הציל. האמונה שלי זהיא מה שנתן לי את החיים שאני חיה. אם לא הייתי מאמינה שאני הולכת להיות זמרת, לא הייתי זמרת".
החיבור לרוח קיים במוזיקה הישראלית יותר ויותר בשנים האחרונות. את מתקרבת למיינסטרים.
"אף פעם לא הרגשתי שאני עושה מוזיקה שהיא אוף-מיינסטרים. מבחינתי המוזיקה שלי היא לכולם. אני רוצה לגעת בכמה שיותר לבבות כדי שהמסר יגיע לכמה שיותר אנשים. אם הרדיו יחבק את זה, מדהים, הלוואי. איכשהו קרה שהמבקרים שמו אותי בג'אז. גם הופעתי במלא פסטיבלי ג'אז ואף פעם לא הבנתי את החיבור. לא הבנתי מה אני עושה שם, לא למדתי מוזיקה בכלל, פשוט התחלתי לשיר. אחי קנה גיטרה ולמדתי לנגן כי רציתי ללוות את עצמי, אבל בסוף ההשכלה המוזיקלית שלי זה MTV".
הילדה עדיין שם
היום, אחרי לא מעט מסעות וחישובי מסלול מחדש – רדא מצאה את מקומה ויושבת בו בנוח. היא חיה ביפו עם בן זוגה הסקסופוניסט גל דהן, ועם שני בניהם הקטנים. כשאני שואלת אותה על אבי ילדיה, חיוך ענק מתפשט על פניה. "אנחנו מכירים מגלגולים קודמים. זה חיבור של נשמות ממזמן, לא מעכשיו", היא אומרת. "תמיד היה בינינו חיבור, אבל המון שנים הוא לא היה רומנטי. כשהקמתי את ההרכב שלי ידעתי שאני רוצה אותו, גם כי הוא נגן מפחיד, וגם כי כיף לי איתו".
היית נשואה למישהו אחר כשהכרתם.
"כן. נראה לי שרציתי להתחתן כי חשבתי שזה יתקן לי את החיים. זה לא הגיע ממקום טהור או אמיתי, אז הסוף של זה היה ברור, וכשנפרדתי מבעלי...", היא עוצרת לרגע. "בעלי? לא אמרתי את זה בחיים".
לא יהיה "בעלי" שוב?
"גל ואני לא נשואים, אני לא רואה סיבה. מה שיש לנו כל כך יציב וכיף, זה כל מה שאני רוצה. אני לא אקרא לו 'בעלי' לעולם".
ומה עם האמהוּת, זה משהו שתמיד רצית?
"בכלל לא, אבל כשהכרתי את גל משהו השתנה ופתאום ראינו את עצמנו הורים. אני גם מרגישה שהאמהות משפיעה על היצירה שלי יותר מבעבר. ההבנה שאני רוצה לגדל את הילדים פה, המשפחתיות – זה מייצר טקסטים אחרים. אני חושבת על מה אני רוצה לומר להם, ומה אני רוצה להגיד לעולם כדי שהוא יהיה עבורם מקום טוב יותר".
זה גם שינה את הקשר עם ההורים שלך?
"אמא שלי גידלה שני ילדים לבד ועבדה במקביל. אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה בלי גל. כמה קשה להיות אם חד-הורית, זה מטורף. ההבנה הזו נחתה עליי רק אחרי שהפכתי להיות אמא בעצמי. עד אז זה היה לי מובן מאליו, ופתאום ההערכה שלי כלפיה זינקה וזה קירב בינינו. היא גיבורה. אני ממש גאה שהיא אמא שלי, ומעבר לזה, היא סבתא מדהימה".
ואבא שלך?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 3, וגם עד הגירושים אבא שלי לא ממש היה בבית. אני יודעת מי הוא, וזה פחות או יותר כל הקשר שלנו. אני יכולה לספור את כמות המפגשים שלנו על שתי ידיים. כילדה נורא כעסתי עליו. על זה שהוא עזב אותנו, שהוא הקים משפחה חדשה. רק כשהתבגרתי והתחלתי לטפל בעצמי הבנתי שאין לי מה לכעוס. זה מי שהוא ואלו הבחירות שלו והן לא קשורות אליי. אני לא יודעת מה היה קורה אם הוא היה בחיים שלי, וכשאני מסתכלת על החיים שלי היום, אני שמחה עליהם. זה שהוא לא היה שם הפך אותי למי שאני".
הילדים שואלים עליו?
"המון. הייתי מאוד רוצה שהם יהיו בקשר, אבל לא הכל אנחנו מקבלים. אני מנסה, אבל הוא פשוט לא יודע אחרת. זה מה שהוא מכיר והוא כנראה גדל בצורה מסוימת שהביאה אותו להיות האדם הזה".
זה עוד כואב?
"יש לי צער על הילדה שהייתי, שכאבה את זה. היום כאדם בוגר אני שלמה עם זה, אבל הילדה עדיין שם".
הילדה שמלוהקת ל"פרפר נחמד", אולי?
"וואו, זה ריגש אותי בטירוף. אני גדלתי על זה. היה רק ערוץ אחד, וזה מה שראינו. כל כך כיף לעשות משהו טוב! המוזיקה, הסיפורים – הכל תמים, רק אהבה. בכלל לא עבר לי בראש אם להסכים, היה לי ברור שאני עושה את זה. זה בשביל עצמי, סגירת מעגל. גם כאמא ריגש אותי לעשות משהו שהילדים שלי יוכלו לראות. ומעבר לזה: כשאני הייתי ילדה לא היה לי מודל לחיקוי, מישהו שנראה כמוני, פשוט לא היה, וחשוב לי שיהיה. עכשיו יהיו ילדים שיצפו ב'פרפר נחמד' ויראו מישהי שדומה להם".
איפה את רואה את עצמך בעוד שנה?
"ממשיכה להוציא מוזיקה בעברית. אני רוצה לתת פה בראש, עם הופעות גדולות. שהמוזיקה תיגע בכמה שיותר אנשים. בא לי לחבק את כל המדינה, בא לי לתת חיבוק לכולם".
עדיין כוויטני יוסטון?
"כעפרה חזה".
ההופעה הקרובה של אסתר רדא תתקיים ב-26.3 בזאפה הרצליה, במסגרת פסטיבל Ladies Muse.
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור ושיער: ערן פאל | ארט: אסף דיי | ע' סטיילינג: שחר אראל | הפקה: רותם פנחס